שרביט המנצחים בידו: שחקן העונה וחמישיית העונה ב-NBA ב-2014/15

לברון שכלל את עצמו, ווסטברוק גרם לטריפל דאבל להיראות כמו עוד יום עבודה, יוסטון שיחקה הארדן-בול, אבל זאת השנה של סטפן קרי, שמנהיג את גולדן סטייט לעונה היסטורית ונראה כמו היסטוריה מהלכת בעצמו. אסף רביץ בוחר את ה-MVP ואת חמישיית העונה

אסף רביץ
אוטוטו בן 39 ועדיין חלק מהטופ של ה-NBA. דאנקן (צילום: AP)

נותר עוד עניין פעוט אחד בשלב סיכומי העונה: לבחור את ה-MVP. זו הייתה עונה מרתקת במיוחד בקרב על התואר האישי החשוב מכולם, גם בגלל שה-MVP המכהן, קווין דוראנט, לא יכול היה להגן על תוארו, וסגנו, לברון ג'יימס, לקח צעד משמעותי אחורה בחצי הראשון של העונה. אך הקרב הצמוד שנוצר הוא לא תוצר של בחירה בין ברירות מחדל. להיפך, הבחירה הייתה בין שחקנים שכולם רשמו קמפיין MVP מרשים שהיה יכול להספיק לתואר בשנים אחרות. אך לפני שיקולי הצמרת הגבוהה, ובגלל שהיו הרבה מאוד שחקנים שראויים לאזכור, אעבור בזריזות על מקומות 7-21 (למה 21? בגלל):

21. דריימונד גרין (גולדן סטייט): זהו, פעם אחרונה שהשם שלו מוזכר בסיכומים. שחקן ההגנה של העונה ושחקן התקפה איכותי ומגוון? חייב להיות לו מקום גם בין מצטייני העונה.

20. ג'ף טיג, קייל קורבר, פול מילסאפ ואל הורפורד: כמו בסיכום החצי, גם עכשיו אין לי מושג מה לעשות עם הרביעייה המובילה של אטלנטה ואני בטח לא יכול להפריד ביניהם. יש קייס לגיטימי לטענה שמגיע להם גם המקום השביעי המשותף, או שיחד עם דמארי קארול זו צריכה להיות החמישייה השלישית של העונה, אבל ברמה האינדיבידואלית השחקנים שלפניהם עשו יותר.

19. טים דאנקן (סן אנטוניו): בשבת הבאה הוא יהיה בן 39, והדבר היחיד שדומה למה שדאנקן עושה בגיל כזה זה מה שקארים עבדול ג'באר עשה בסוף האייטיז בלייקרס. שום דבר אחר לא נמצא באותו איזור חיוג.

18. פאו גאסול (שיקגו): עוד אחד שמתבגר יפה. גאסול מתקרב ל-35 והוא כבר לא האח הבכיר, אבל היה טוב ויציב בקמפיין המוצלח של הבולס. עדיין אחד הסנטרים ההתקפיים הטובים בעולם.

ווסטברוק מלך הסלים, אבל מחוץ לפלייאוף: דרמת ענק סגרה את העונה ב-NBA

המציא את עצמו מחדש: סיכום סטטיסטי של העונה של עומרי כספי

קליבלנד ניצחה את וושינגטון אחרי הארכה, שון מריון כיכב בקלאץ'

באנו לעשות שמח: האקס פקטורים הפוטנציאליים בפלייאוף ה-NBA

טוב לדעת (תוכן מקודם)

צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

על-ידי WE SURE חברה לביטוח
לכתבה המלאה
טוב ויציב גם בגילו המתקדם. גאסול (צילום: AP)

17. דמיאן לילארד (פורטלנד): נחלש ברגע שעברנו ל-2015, עדיין סקורר נפלא אבל האחוזים כבר לא עד כדי כך מרשימים. הבעיה הייתה ונותרה ההגנה, לעומת אחרים ברשימה הזאת לא ביצע את קפיצת המדרגה הנדרשת ונראה שלא מאוד מטריד אותו כשרכזים יריבים חוגגים עליו.

16. קאווי לאונרד (סן אנטוניו): היכולת מאז האולסטאר שייכת לדיונים על המקומות הראשונים, אך לפני זה היו חודשים רבים בהם הזריקות לא נכנסו ופציעות הקשו עליו להיכנס לקצב.

15. דמרקוס קאזינס (סקרמנטו): האחרון שניתן להאשים בעוד עונה חלשה של הקינגס. בחודש הראשון, עד המחלה שלו, סקרמנטו הייתה הפתעת העונה, פיטורי מייק מאלון טרפו את הקלפים. מכונה התקפית משומנת, שיפר מאוד את ההגנה. עוד יוביל קבוצה טובה, לא בטוח שזו תהיה סקרמנטו.

14. קייל לאורי (טורונטו): לא היה אותו שחקן ב-2015, בעיקר בגלל פציעה טורדנית, אבל עד שהחל לרדת הוביל את הקנדים לעונה חלומית ובחודשיים הראשונים היה אחד השחקנים הטובים בליגה.

13. קיירי אירווינג (קליבלנד): שתי תצוגות החמישים פלוס שלו מיצבו את קיירי כאחד ממספרי 2 (המעמד, לא העמדה) הטובים בליגה. שיפר את ההגנה, המחויבות וקבלת ההחלטות, עוד קצת יציבות והוא מצטרף לרשימת הפוינט גארדים הבכירים ביותר.

12. בלייק גריפין (הקליפרס): אנחנו בטריטוריה של מספרי 2 המובילים. בלייק התרחק מהסל ונראה פחות מפלצתי מבעבר, אבל הפך לשחקן שלם שקולע מבחוץ ומוסר 5.3 אסיסטים למשחק.

11. קליי תומפסון (גולדן סטייט): מספר 2 האולטימטיבי. קליי התמקצע בהתקפה המבוססת על תנועה ומסירות, הפך לשומר אישי איכותי מאוד והשתלב בטבעיות בהגנה מרובת החילופים של סטיב קר. אה, והוא גם קלע שלשות לא רע.

פחות מפלצתי מבעבר, אבל הפך לשחקן שלם שקולע מבחוץ ומוסר . גריפין (צילום: AP)

10. ג'ימי באטלר (שיקגו): הרחבתי עליו כשבחרתי בו לשחקן המשתפר, לעומת שלושת הקודמים הוא היה השחקן המוביל בקבוצה איכותית.

9. ג'ון וול (וושינגטון): התחיל מצוין וסיים מצוין, באמצע הייתה נפילה. מהשחקנים שבאמת ניתן לבנות קבוצה סביבם, אבל זקוק גם לקבוצה שתהיה פחות תלויה בו ולמאמן איכותי.

8. למרקוס אולדרידג' (פורטלנד): המניה הבטוחה בליגה, ויתר על ניתוח כדי לא לוותר על עונה שנראתה נהדר בתחילתה, הוסיף שלשות לארסנל ההתקפי העמוס גם כך שלו. חבל שפציעות של שחקני חמישייה אחרים הובילו לנפילה והפכו את פורטלנד לקבוצה שכולם ישמחו לקבל בסיבוב הראשון.

7. מארק גאסול (ממפיס): אלמלא הדעיכה של ממפיס היינו מדברים על שבעת הגדולים. שחקן שלם שמשחק כדורסל חכם ומדויק במיוחד. סוף סוף ביצע את קפיצת המדרגה בדומיננטיות ההתקפית שכולם חיכו לה, עדיין אחד הסנטרים ההגנתיים המובילים בליגה, עונת שיא שקיבעה את מעמדו כסנטר הבכיר ב-NBA כרגע.

המניה הבטוחה בליגה. למרקוס אולדרידג' (צילום: AP)

והגענו לששת הגדולים:

6. כריס פול (הקליפרס)

היה חשוב לי ליצור הבחנה ברורה בין ששת המועמדים הלגיטימיים ל-MVP לשאר קודם כל בגלל CP3, כי רבים מדברים על חמשת הגדולים ומותירים אותו מחוץ למשוואה. אז חשוב להבהיר: זו הייתה עונה גדולה של פול, בסטנדרטים של 2008 אז סיים שני אחרי קובי. הוא היה טוב מאוד גם לפני כן, אך לאחר הפציעה של בלייק גריפין העלה רמה וסחב את הקליפרס בתקופה בה לוח המשחקים היה רצחני. בזמן שכולם מדברים על קרי בהקשר הזה, גם פול מדגדג את ה-50,40,90 באחוזים ומוסיף ל-19.1 נקודות גם 10.2 אסיסטים על 2.3 איבודים והגנה איכותית במיוחד. יש לו קייס למקום שלישי, מכיוון שאף אחד מהשלושה שלפניו לא הגיע ל-70 משחקים בזמן שהוא שיחק את כל ה-82, זו תהיה בחירה לגיטימית לחלוטין. אצלי הוא נשאר שישי כי לפניו יש כרגע תופעות טבע עוצרות נשימה, וזה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו.

5. אנתוני דייויס (ניו אורלינס)

24.3 נקודות ב-53.7 אחוזים מהשדה ו-80.5 אחוזי עונשין, 10.2 ריבאונדים, 1.5 חטיפות, 2.9 גגות, בחודשיים האחרונים הוא גם הגיע ל-3.5 אסיסטים כמעט בלי לאבד. בתרגום למדד יעילות זה יוצא PER של 31.06 לפני המשחק האחרון, ועם סיום העונה הוא הרביעי בהיסטוריה, אחרי ווילט צ'מברליין, מייקל ג'ורדן ולברון ג'יימס, שעובר את ה-31 במדד היעילות. ההגעה לפלייאוף היא הבונוס לכל הטוב הזה. אלה הסטנדרטים של העונה הזאת של דייויס. הוא השתלט על רזי הפיק נ' רול וזורע טרור בצבע של היריבה, הוא גם קלע כמה סלים גדולים במאני טיים. אם יש משהו שמונע ממנו להיות גבוה יותר זו העובדה שהוא עדיין לא גו-טו-גאי אמיתי, עדיין לא שחקן שניתן לשים לו כדור ביד ולדעת שהוא ייזום משהו, הוא צריך סיטואציות מאוד ספציפיות כדי להביא לידי ביטוי את היכולות שלו.

גם נכנס לפלייאוף וגם עשה את זה ביעילות מפחידה. העונה אנתוני דייויס כבר בליגה של הגדולים (צילום: AP)

4. לברון ג'יימס (קליבלנד)

כתבתי עליו כל השנה אז אקצר כאן. חצי ראשון מאכזב, חצי שני מצוין אך גם בו עודף איבודים והחטאות עונשין. הגדולה שלו השנה היא באופן בו הפך למנהל משחק במשרה מלאה, שחקן שמפעיל את החברים ואז משתלט על דקות מסוימות כשצריך. עם כל הכבוד למי שלפניו ומאחוריו ולכך שלא יזכה השנה ב-MVP, את תואר השחקן הטוב בעולם אף אחד עוד לא לקח ממנו.

לא MVP אבל כן השחקן הטוב בעולם. לברון (צילום: AP)

3. ראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי)

על הנייר, לא אמור להיות כל כך גבוה. אחוזים רעים מהשדה ומהשלוש, 4.4 איבודים למשחק, החמיץ 15 משחקים, לא הוביל להצלחה קבוצתית. אבל נאלץ לשחק רוב הזמן בלי דוראנט והרבה זמן בלי איבקה וכשהוא שיחק OKC ניצחה בקצב של 49 ניצחונות. ויש את המספרים המטורפים, עם ממוצע של 10,9,31 מאז האולסטאר, עם היכולת לגרום לטריפל דאבל להיראות כמו יום עבודה, עם רצף הצגות שהשאירו את הת'אנדר בחיים כנגד כל הסיכויים, למרות שלבסוף לא הגיעה לפלייאוף. ויש את הסגנון הזה, את השילוב בין אתלטיות יוצאת דופן לאינטנסיביות בלתי פוסקת, את התחושה שלא ראינו דבר כזה אף פעם, את ההבנה שבימים טובים אין איך להתמודד איתו, את התהייה אם הוא אי פעם מתעייף. רבים לא אוהבים את הסגנון שלו ואת האופן בו המאמן שלו מאפשר לו להשתולל, אני דווקא חושב שההחלטה הטובה ביותר בקריית האימון של סקוט ברוקס הייתה לא להכניס את השד לבקבוק אלא לתת לו להשתולל ולראות לאן זה יוביל. אם OKC סוף סוף תהיה בריאה בשנה הבאה, השאלה לאן זה יוביל תהיה הכי מעניינת בליגה.

מ-פ-ל-צ-ת. ווסטברוק (צילום: AP)

2. ג'יימס הארדן (יוסטון)

חלק מהעונה הוא היה מקום ראשון אצלי ואצל רבים הוא עדיין. שלושה טיעונים פועלים לטובתו: 1) מספרים אישיים נפלאים של 27.5 נקודות, 2.6 שלשות, 10.2 ביקורים בקו העונשין אותם הוא קולע ב-86.6 אחוזים, 5.6 ריבאונדים, 6.9 אסיסטים ו-1.9 חטיפות. הוא אפילו שיפר את ההגנה והגיע לשיאים חדשים של יעילות התקפית. 2) הוא הוביל את יוסטון למאבקי צמרת במערב למרות ששלושה משחקני החמישייה היו פצועים לתקופה ממשוכת, כולל דווייט הווארד שהחמיץ חצי עונה. 3) אף שחקן לא היה דומיננטי יותר בקבוצה שלו. אולי למעט ווסטברוק. ההתקפה של יוסטון היא הארדן-בול, הכול מבוסס על יכולת החדירה, הקליעה והמסירה של המזוקן. הסגנון שלו לא נעים לצפייה, ההתבססות על סחיטת עבירות מעצבנת, אבל אלה לא טיעונים שנותנים קונטרה ליעילות ולהישגים של הארדן השנה. הוא סיפק עונת MVP לפי הספר. לצערו, הוא לא היה היחיד.

יוסטון של העונה הייתה קבוצה של איש אחד. הארדן (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

MVP - סטף קרי (גולדן סטייט)

בואו נתמודד עם הטיעון המרכזי נגדו: גולדן סטייט היא קבוצה טובה גם בלעדיו. נכון, ובגלל זה היא בדיוק סיימה עונה היסטורית, אחת האיכותיות ביותר אי פעם, כאשר פער הנקודות מרשים אפילו יותר מהמאזן. ההבדל בין 56 ל-67 ניצחונות הרבה יותר משמעותי מההבדל בין 34 ל-45, כי 67 זה קרוב לגג, לקצה גבול היכולת. גולדן סטייט עשתה זאת ללא בריאות מושלמת, עם פציעות של בוגוט, קליי ודיוויד לי. היא עשתה את זה בשיטה שמבליטה כוכב קבוצתי במיוחד, כזה שעובד גם רחוק מהכדור ותשומת הלב שחייבים להפנות אליו מקלה על שאר השחקנים. שימו את קרי ביוסטון והוא לא מצליח להיות דומיננטי כמו הארדן, אבל שימו את הארדן בגולדן סטייט ואין סיכוי שהסגנון השוטף שורד. וזה, בסופו של דבר, הטיעון שעבורי מכריע את הקרב הצמוד הזה: קרי הוא ה-MVP דווקא בגלל שהוא משחק בקבוצה נהדרת, בגלל שהתפקיד האידיאלי עבורו הוא להוביל קבוצה של 67 ניצחונות לעונה היסטורית, בזמן שהתפקיד האידיאלי של הארדן הוא להוביל אוסף שחקני משנה ל-56 ניצחונות. עכשיו אפשר להוסיף גם את הטיעון ששחקן שנמצא בדרך הבטוחה להיות קלע השלשות הגדול בכל הזמנים הביא השנה לדרגת אמנות גם את הדריבל, שיפר את יחס האסיסטים/איבודים וקלע באחוזים אדירים מכל הטווחים.

הוביל את גולדן סטייט לעונה היסטורית. קרי (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

חמישיות העונה:

שני גארדים, שני פורוורדים וסנטר, עם גמישות בהתייחסות לשחקני כנף כפורוורדים:

חמישייה ראשונה: קרי, הארדן, לברון, דייויס, מארק גאסול.

חמישייה שנייה: פול, ווסטברוק, באטלר, אולדרידג', קאזינס.

חמישייה שלישית: וול, קיירי, קליי תומפסון, גריפין, פאו גאסול.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully