בחיים, אתם יודעים, הכול עניין של טיימינג. העפלה של מכבי תל אביב לשלב ההצלבה, כשהיא מתחרה מול קבוצה אפורה ובינונית כמו אלבה ברלין ומול הגרסה הנוכחית של פנאתינייקוס, איננה הישג יוצא דופן. מדובר, לכל היותר, בעמידה במטרות ריאליות. אם מכבי הייתה מצליחה להימנע מהפדיחה במשחק הבית מול הגרמנים (או מהפסד החוץ בבלגרד), אף אחד לא היה עושה עניין גדול מעצם ההעפלה. ברמת התחושות, הדבר מקביל לקבוצה שמצליחה להישאר בליגה בזכות ניצחון גדול במחזור הסיום, לעומת כזו שהבטיח את ההישארות הרבה לפני ומגרבז'ת את דרכה. טיימינג, אתם יודעים.
אבל אם כבר הגענו למצב של משחק על החיים, מכבי הופיעה וסיפקה וואחד משחק הרואי, לפנתאון. משחק גזור ושמור, חוויה בלתי נשכחת. פשוט תענוג.
בתוך ים המלל שהופרח לפני המשחק הגורלי בברלין, אקסיומה אחת חזרה על עצמה. מכבי חייבת לרוץ. חייבת נקודות במגרש הפתוח. במשחק המעבר. בחמש הדקות הראשונות, אלופת היורוליג קלעה 15 נקודות, כאשר 11 מהן הגיעו במשחק מעבר (בריאן רנדל מחטיא ומתקן לעצמו מיד לאחר כדור הביניים פלוס שלוש שלשות של דווין סמית', כולן במעבר). מפתח חשוב נוסף, עליו עמדנו ב"משחק מקדים", היה שילובו ההתקפי של סופו וכבר מתחילת המשחק אפשר היה להרגיש את האפקט של היווני הגדול. אסיסט, נקודות פוסט אפ ונעילה אחת בצבע, שהובילה לחדירה קלה של רנדל.
מטבע הדברים, אלו היו חמש הדקות ההתקפיות הטובות ביותר של מכבי אמש באולם ה-O2. אחר כך כבר היה הרבה יותר קשה וכצפוי, מכבי התקשתה מאוד לייצר נקודות במשחק ההתקפה המסודר. על רקע זה, מגיע קרדיט גדול לגיא גודס על שני אלמנטים שהצילו את מכבי מהסט-גיים המזעזע שלה.
הראשון, כפי שציינו, הוא היכולת של מכבי לרוץ. גם ברבע השני מכבי הצליחה לייצר שש נקודות במעבר ובמשחק כזה, כשכל גול מובקע לאחר ערבוביה, סדר גודל של 18-20 נקודות במתפרצות זה המון. כדי להגיע לזה, אפשר גודס לשחקנים שלו להמר ביציאה שלהם מול הקלעים. אם רנדל או לינהארט, רצים כדי לכסות קלעי (בעגה זה נקרא קלוז-אאוט), הם לא סוגרים לריבאונד וממשיכים את הריצה לצד השני. עוד ראינו, אבל רק במחצית הראשונה, ניסיון של מכבי לדחוף את הכדור קדימה עם פחות כדרורים מהרגיל, מה שפגע ביכולת של אלבה לעצור את הריצה בעבירות. בכל מקרה, כל זה לא היה מתאפשר לולא נרשמה כזו הצלחה בקטגוריית ריבאונד ההגנה. הגרמנים (נניח שהם גרמנים) לקחו תשעה ריבאונד בהתקפה מתוך 43 ריבאונדים שנפלו בסך הכול מתחת לסל של מכבי. עם כמעט 80 אחוזי הצלחה בריבאונד ההגנה, אפשר להמר ולשלוח ציפורים קדימה.
האלמנט השני הוא סופו וזה חתיכת אלמנט. הסנטר של מכבי תל אביב העביר אותה עוד מסע ייסורים העונה, עם ועל שלל הבעיות והניג'וסים הכרוכים בעבודה מול טיפוס כזה. אתמול הוא הציל את מכבי בדקות הקשות שלה במחצית השנייה, כשאי אפשר היה לקנות סל (ואפילו סיים את המשחק כקלעי העונשין היחיד עם מעל 50 אחוז). אתמול הוא החזיק מעמד הגנתית גם במאצ'-אפים קשים, כמו מול ג'אמל מקלין. ואתמול הוא סיים עם אפס ריבאונדים. בכל מקרה, ההימור של גודס על סופו גם כשחקן חמישייה וגם בדקות קריטיות במחצית השנייה (בעיני, אגב, הוא איחר מעט עם השילוב שלו ברבע הרביעי ונתקע יותר מדי עם הרכב סמול-בול של ג'ו אלכסנדר ורנדל) הצליח בגדול ועדיין אפשר במקביל דקות יוצאות מן הכלל של אלכס טיוס, בעוד משחק של סנטר טופ יורוליג (שמונה נקודות ועשרה ריבאונדים).
עכשיו, בואו נדבר קצת על ההגנה. אלבה ברלין היא קבוצת ההתקפה הגרועה ביותר בטופ 16, עובדתית. ועדיין, מכבי הצליחה להחזיק אותה מתחת לממוצע הנקודות הרגיל. ההימור של סשה אוברדוביץ' על חמישייה פותחת עם שני הרכזים שלו (המונדס ורינפרו, שעלו יחד בהרכב בפעם השנייה בלבד בטופ 16), נועד אולי להכריח את ג'רמי פארגו לשמור על מוביל כדור ולא על פורוורד, אבל למכבי זה לא שינה. מאחר שסופו פתח, מכבי ממילא שמרה הגנת "מאסקינג" (אזורית שעוברת לאישית) והגימיק של אוברדוביץ' התאדה כלא היה. נכון ש-12 הנקודות הראשונות של אלבה היו מארבע שלשות, אבל מכבי עמדה בכל יעד הגנתי שהציבה. מקלין, שחקן של מעל 59 אחוז לשתי נקודות, קלע רק 1 מ-8, בהמשך להצגה דומה בשבוע שעבר מול פאו. רג'י רידינג, שחקן של 12.5 נקודות למשחק, קלע רק שתיים במחצית השנייה.
כל זה פחות חשוב. מה שהכי חשוב הוא שמכבי הציגה אתמול מחויבות הגנתית שלא ראינו ממנה, בערך, מאז גמר הגביע וגם כאן מגיע קרדיט גדול לגודס. גם כשהקבוצה שלו לא הראתה אישית קונבנציונלית, כמעט שלא ראינו חילופי גארדים וגבוהים שייצרו מיס-מאצ'ים בעייתיים. ההחלטה להכריח שחקנים להישאר בתפקידים ההגנתיים שלהם השתלמה ובגדול. בין היתר, מכבי כפתה על אלבה 13 איבודי כדור, בדיוק כמו בניצחון החוץ הקודם שלה בברלין.
חזרה להתקפה. מול הלחץ ההגנתי הבלתי פוסק שמפעילים החיילים של אלבה, בלטה שוב העובדה שלמכבי תל אביב הגדולה אין קו אחורי. פארגו המשיך להראות אומלל ובעיקר נטול יכולת לקחת את השומרים שלו באחד-על-אחד ולא משנה אם השומר שלו הוא המונדס, ורגאס או אחרים. יוגב אוחיון היה לא פחות מנורא במשך למעלה משלושה רבעים, אבל ניפק צמד פעולות מצוינות במאני טיים, וזהו. לינהארט המשיך להראות עד כמה הוא אחלה גבר שבעולם, סילבן לנדסברג עדיין לא איתנו, מרקז היינס הוכרז כנעדר וזהו, אין אחרים. כשאין קו אחורי, מכבי נחשפת לאיבודי כדור נוראיים, לא מצליחה לעבור את החצי בזמן, לא מצליחה להוציא אאוט תוך חמש שניות. יוגב אוחיון מוסר דווקא לרדינג, שניות לסוף הרבע הראשון ופארגו מאבד כדור טיפשי בכדרור במאני טיים.
סשה אוברדוביץ' לא ידע לנצל את זה (הוא לא ידע!). לא צריך להתלהב יותר מדי מההחלטה של גודס לתת לרנדל (או אלכסנדר) להוביל כדור נגד הלחץ, כי היא נבעה מאילוץ. במיוחד בהרכב של מוביל כדור אחד וכשדווין סמית' או לינהארט לא מסוגלים להוריד דריבל נגד לחץ, לא הייתה שום ברירה אחרת. אם המאמן הסרבי היה גמיש יותר מחשבתית ומפעיל את אותו לחץ עם ציוות הגנתי אחר (גארדים למעלה וגבוהים למטה), מכבי הייתה בצרות. זוכרים איך רנדל איבד כדור בצעדים בדקות האחרונות? מול הגנה צמודה של הורגאסים של העולם, הוא היה מתקשה מאוד. למען ההגינות, יש לציין שבשתי פעמים בהן אוברדוביץ' יצא מעט מהשבלונה והימר, הוא חטף בראש. פעם אחת כשעשה האק-א-טיוס ושילם בשתיים משתיים מהקו ופעם שנייה כששלח דאבל אפ על פארגו במסגרת הלחץ וקיבל שלשה קריטית של דווין סמית' בסוף הרבע השלישי.
הקפנו לא מעט דברים וכעת הגיע הזמן לדבר על הגיבורים של מכבי. בריאן רנדל נתן אתמול עוד תצוגה עצומה של כדורסל, חוכמה ונחישות. עזבו את הסטטיסטיקה (13 נקודות באחוזים מצוינים, כולל שלושה ראשונה מאז ה-04/12/14, ארבעה ריבאונדים ושתי חסימות). הם לא מספרים את הסיפור על ההחתמה הכי מוצלחת העונה במפעל, בשנתו המלאה הראשונה בקריירה כשחקן יורוליג.
להבדיל מרנדל, הסטטיסטיקה של דווין סמית' דווקא כן מספרת את הסיפור ומעידה על אחת התצוגות הגדולות ביותר של שחקן מכבי תל אביב בכל הזמנים. עד כדי כך. 28 נקודות, כולל שבע מעשר מחוץ לקשת וכולל מעל 70 אחוז מהשדה (באחוזים "אמיתיים" זה הרבה יותר, אגב) ועוד שבעה ריבאונדים ומדד יעילות 28. אין דברים כאלה. תוסיפו לכך תצוגה הגנתית נטולת שגיאות, את היכולת להחזיק מעמד מעל 37 דקות במשחק פיזי ומתיש ואת הווינריות העצומה ותקבלו את הפרנצ'ייז פלייר האמיתי של מכבי. מי שחייב להיות ה-MVP של היורוליג ומי שבדרך הזו, יכניס עצמו סופית לרשימת הגדולים בכל הזמנים.
מכבי עמדה במשימה. יש הצלבה ויש עמידה במטרות. על פניו, סדרה מול פנר/אולקר אמורה להוביל את הטורקים, סוף כל סוף, אל הפיינל פור. העניין הוא שצריך לזכור כמה דברים. קודם כל, הלחץ עובר מכתפיה של אלופת היורוליג אל החבורה העשירה והאנדר-אצ'יברית של ז'ליקו אוברודוביץ'. שנית, הקו האחורי המצוין של הטורקים, לפחות על הנייר, מרתיע הגנתית הרבה פחות מהקילרים של אלבה, במיוחד כשריקי היקמן מחוץ למשוואה. שלישית, זאת מכבי. רביעית, יש לה את דווין סמית'.
קדימה. שיתחיל כבר.