קח אותנו גוטמן. נכנענו, נשברנו, מוכנים להתמסר. נלך בדרכך, עם השיגעונות שלך, עם העצבים שלך, עם העקרונות שלך, גורלנו בידיך. השלמנו עם הכל. זהו, ניצחת. נותנים לך להיות המפקד, המנהיג, מתווה הדרך. מקבלים כל החלטה שלך, גם אם היא נראית מפוקפקת, מעט תמוהה. אדרבא, ככל שההחלטות תמוהות יותר ונשגבות מבינתנו, ככל שאתה הופך קפדן ושמרן וקפוץ, אתה רק משדר יותר עוצמה ויותר פיקודיות ויותר שיגעון גדלות, ורק מתחשק לנו יותר להתמסר אליך. אתה הגנרל, אלי, לך קדימה. אנחנו מאחוריך.
הערב: ישראל - ויילס (20:00, ערוץ 1)
'תמונת מחזור' מתכוננת לרגע האמת של הנבחרת
אופיר מרציאנו מוכן: "שמתי את אשדוד בצד, הלב הוא שיקבע"
ג'ו אלן: "ישראל לא ניצחה בטעות שלושה משחקים"
אין בעיה, תהיה הפתיח טרים שלנו. הצ'ולו סימאונה. המשוגע על הקווים. השנוא, היהיר, המנצח. הבלתי שביר. זה שאוהבים לשנוא, זה שמעורר אימה, מאמן שהפרשנים פוחדים לבקר. ואם מבקרים, אז ביראת כבוד. מאמן חזק, דומיננטי, שלא צריך להוכיח כלום. סתום לנו את הפה אלי. סתום לנו את הפה. יש רבים שזוכרים למה מלכתחילה מינו אותך, את ההצלחות שלך, את הקבוצות שבנית בזכות עקשנות וקפדנות, תכונות שהיום כולם מבקרים. אל תפחד, אל תקשיב, כולם שנואים. קח אותנו בדרך שלך.
התעייפנו כבר מהשטויות שמסביב, תן לנו כדורגל. תן לנו את הדבר האמיתי. דע לך, אנשים לא באמת מתייחסים לקשקושים של הפרשנים. זוכרים רק את הכדורגל. זה הדבר היחיד שחשוב. והמצב של הנבחרת בבית כל כך טוב, והזיכרון האחרון ממנה הוא כל כך נעים, שלאוהדים לא אכפת מהדיבורים מסביב. הם רק רוצים לראות את השחקנים עולים למגרש. כן, באמת. הם אוהבים את נאתכו, בוטחים בדמארי, מעריצים את זהבי, מחכים לרפאלוב. לא אלי, אנחנו לא זוכרים מה אמרו לפני בוסניה, אחרי בוסניה, רק את הגולים.
שבור את מעגל השליליות. שינתחו מהלכים, לא תככים. אל תיתן לחבר'ה סביבך לחמם אותך. יש כל כך הרבה ציניות ומרמור סביב הענף והנבחרת, כולם אוהבים לכעוס ולצעוק ולגדף, תן לנו ניצחון שיביא אהבה. יש כזה ריקבון בענף, פרשנים וסוכנים מעורבבים באינטרסים, אז תן לנו משחקים שאחר כך ישדרו ביום העצמאות בערוץ הספורט. עד שיצאנו מרמת גן, עד שיש לנו אצטדיונים, עד שיש מומנטום, עד שיש דור בשל, יאללה, נצל את זה. קח את אלירן עטר, ותשתמש בו כמוטיבציה. תגרום לו להתחרט שהוא לא חלק מזה.
מוכנים לספוג הכל אלי, רק תהפוך את הנבחרת הזאת לקבוצה אמיתית. כזאת שמוציאה הרבה יותר מהפוטנציאל שלה. מין יוון כזאת, רק בלי הבונקר. ווינרית, קשוחה, אלמונית, שמפתיעה כל פעם מחדש. כזאת שתגרום לפרשנים מחו"ל להשתגע. שבאירופה יעשו עלינו כתבות. שינסו לפענח את סוד ההצלחה. ששחקנים יגיעו לנבחרת, ופתאום יהיו במיטבם. שהמסגרת הזאת תוציא מהם דברים שהם לא ידעו שיש להם. שפתאום ירוצו. שלא יפחדו. די, נמאס לנו שכל הילדים בארץ אוהדי ברצלונה. רוצים לראות ילדים הולכים לבית ספר עם חולצה של הנבחרת. תאר לך.
יאללה אלי, קח אותנו ליורו. קח את ה"גרמניות" שלך ותביא אותנו לאירופה. תעשה את מה שמיטש וג'ורדי לא הצליחו לעשות עם המיליונים שלהם. דמיין כמה כיף יהיה לנו ביורו. אומנם סיוט, קרנבל תקשורתי, סיקור מוגזם ומופרז, אבל באמת כיף. תחשוב רק על ההגרלה. תאר לך שנהיה בבית עם איטליה. תאר לך שנהיה אלה שרשומים על הביזיון של אנגליה. דמיין רבבות ישראלים ביציעים בצרפת צועקים אל אל ישראל. לא נחמד? אפילו החבר'ה של מקסיקו 70 כבר לא יכולים לשמוע את עצמם יותר. הגיע הזמן להיסטוריה חדשה.
יאללה אלי, רוצים ניצחון. מיצינו את התקופה של התיקו. זה לא הזמן להיבהל, לתת לקולות מהצד להסיט אותך מהדרך שלך, אל תפקפק בעצמך. מאמין בדגני? לך על זה. עטר אכזב אותך? תעיף אותו. גם לנו כבר נמאס להיות ממורמרים, לחפש את הבעיות, לשלוח מאמנים הביתה. נמאס להתלונן, להתבכיין, לשרוק בוז. רוצים מנהיג חזק, נחוש, ללכת אחריו, לא נורא אם יהיה קצת פנאט. כבר לא אכפת לנו אם תהיה טרחן ונודניק, לא משנה אם תתנשא בראיונות, אם תהיה תקיף והחלטי, אם תריב ותתעקש. הכל שטויות. בשביל היורו, בשביל כמה חיוכים, מותר הכל, נספוג הכל. רוץ קדימה, תסתער, אנחנו מאחוריך.