דיוויד בלאט כמעט שכח איך זה להפסיד שני משחקים ברציפות. גם הפעם, כמו ברצף ההפסדים שקדם לסוויץ', סיבה מרכזית לכך היא היעדרות של אחד או יותר מכוכבי הקבוצה. בשבוע עמוס ברגעים חשובים והצהרות, יכול להיות שההצהרה הברורה ביותר הייתה ההחלטה לתת ללברון ג'יימס לנוח מול אינדיאנה במשחק בו גם קיירי אירווינג לא היה כשיר. ההצהרה המערכתית הייתה שעם כל הכבוד לשמירה על מומנטום ולמאבקי מיקום, המטרה מספר אחת של קליבלנד היא להגיע בריאה לפלייאוף. המערכת מרגישה מספיק בנוח כדי להאמין שאם כולם יהיו בריאים הם יתסדרו.
ליכולת לא להילחץ ממאבקי המיקום במזרח תרמו ההתפתחויות אצל היריבות המרכזיות על מקומות 2-5. טורונטו ו-וושינגטון הולכות ודועכות, שיקגו הולכת ונפצעת (לא רק דרק רוז, גם ג'ימי באטלר יחמיץ מספר שבועות וטאג' גיבסון לפחות שבוע). בלאט בהחלט יכול להרגיש שפרט לאטלנטה, שאף אחד לא יודע מה ניתן לצפות ממנה בפלייאוף, אף קבוצה במזרח לא מאיימת מספיק כדי להטריד את הקאבס בכושר של החצי השני של העונה. הקונספירטיבים שבינינו עשויים אף לטעון שקליבלנד לא התנגדה לעזור לאינדיאנה לתפוס את המקום השמיני במזרח (מתפתח שם מאבק צמוד ומסועף על שני המקומות האחרונים), כי עם החזרה הצפויה של פול ג'ורג' אולי היא גם תצליח להפריע לאטלנטה בסיבוב הראשון.
לעומת רוב היריבות במזרח, בעיות הבריאות של הכוכבים הן בהחלט מטרד. קיירי וקווין לאב נוטים לפציעות לאורך הקריירה, לברון הוא כבר לא האיירון מן שהיה בשנות ה-20 שלו והגוף שלו מתחיל לשדר מצוקות מזדמנות. קבוצות בשנה ראשונה של תהליך בנייה, בטח בנייה של קבוצת כוכבים, מתקשות להתמודד עם היעדרות של אחד מהכוכבים האלה. זה בדיוק המצב גם בקליבלנד. דיוויד גריפין הקדיש את השנה הזאת לגיבוש אבני הבניין המרכזיות, את סתימת החורים הקטנים הוא כבר יבצע בעונה הבאה. בינתיים, קליבלנד תהיה פגיעה יותר מהרבה קבוצות אחרות כאשר אחד או יותר מהכוכבים יחמיץ משחק.
זריקת העונשין הכי מרגשת אי פעם: הטרגדיה של האנק גאת'רס
ג'יימס הארדן הושעה למשחק בעקבות הבעיטה למפשעה של לברון ג'יימס
המזל הרע ממשיך לפקוד את שיקגו: ג'ימי באטלר ייעדר 3-4 שבועות
האם גריפין יכול היה לעשות יותר? בנקודה מסוימת אולי כן. קליבלנד נותרה ללא פוינט גארד שלישי, מה שהופך כל משחק ממנו קיירי נעדר למסובך. שחקן מהסוג של נייט רובינסון או וויל ביינום בהחלט היה עוזר במצבים כאלה ובהחלט היה תורם מול אינדיאנה ויוסטון, וניתן היה לצרף אחד כזה מהשוק החופשי. בזמן שפאוור פורוורד מחליף, שמהווה צורך מעט מהותי יותר, לא מסתובב בשוק החופשי, אופציות לרכז שלישי פוטנציאלי בהחלט היו קיימות.
בסגל הנוכחי, כשקיירי נעדר העול נופל על מתיו דלבדובה ואימן שאמפרט. שניהם נאלצו לעשות הרבה מעבר למה שהם רגילים ומה שהם אמורים לעשות בקבוצה בכירה בשני המשחקים האחרונים, בעיקר מול הפייסרס כאשר גם לברון לא שיחק. התוצאה המיידית הייתה אוסף של איבודים וזריקות גרועות, התוצאה המשנית הייתה שהם התקשו הרבה יותר גם בדברים אותם הם בדרך כלל עושים טוב. אין לי הרבה מה להגיד על הטענה שבלאט אוהב יותר מדי את דלבדובה, מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שגם אני סובל מבעיה דומה, אבל כאשר אירווינג לא משחק אין לו אלטרנטיבות אחרות שיכולות לעבוד לאורך זמן. עם כל החיבה לאוסטרלי האנרגטי, אני בטוח שגם בלאט היה שמח לשלוף מהספסל פוינט גארד שטוב יותר ביצירת מצבי זריקה במשחקים האחרונים, בעיקר מול אינדיאנה.
אך בסופו של דבר, הדיון הזה כנראה לא יהיה חשוב במיוחד בהמשך. קליבלנד חושבת רק על אליפות, ואם אחד משלושת הגדולים יהיה פצוע בפלייאוף אפשר להעריך שהיא גם ככה לא תוכל לזכות בתואר, בדיוק כמו כל קבוצה אחרת שאחד מהכוכבים שלה נפצע. שאלת הרכז השלישי כן עשויה לצוץ אם קיירי ייאלץ להחמיץ מספר קטן של משחקים במהלך הפלייאוף בסדרה שקליבלנד אמורה לנצח.
לאור כל זאת, הדקות החשובות ביותר בשבוע האחרון היו חמש הדקות הראשונות של הרבע הרביעי ביוסטון. הרבע השלישי היה מלחמת התשה הזויה ובסיומו התחושה הייתה שיוסטון ניצחה את המלחמה, ג'יימס הארדן עזר לרוקטס להשיג יתרון של שמונה נקודות ונדמה היה שהם במרחק של פוש קטן נוסף מלסגור את המשחק. בפתיחת הרבע הרביעי לברון, לאב והארדן ירדו לנוח ושחקני המשנה הבכירים יותר של יוסטון היו אמורים לסגור את הסיפור. אבל חמישייה של דלבדובה, שאמפרט, ג'יי אר סמית', ג'יימס ג'ונס וטריסטן תומפסון, ללא אף נציג של שלושת הגדולים, התעלתה על עצמה והחזירה את קליבלנד למשחק בזכות התקפות יפות, כמה שלשות שנכנסו והגנה נהדרת. ולא סתם משחק, אלא משחק באווירת פלייאוף, עם שידור מחוף אל חוף, משחק שהיה חשוב מאוד לקינג ג'יימס בגלל הקרב האישי מול המועמד המזוקן ל-MVP שמנגד. כאשר לברון והארדן חזרו, ההפרש היה רק נקודה ליוסטון.
לאחר המשחק לברון הצהיר שהחברים לקבוצה שמו אותה בעמדה לנצח את המשחק, ושהוא לא סיפק את הסחורה. אני מניח שהוא התכוון קודם כל לאותן חמש דקות, שעזרו לו לחזור ולהמשיך את קרב החפירות האישי מול הארדן. במשחק שהיה בו הכול חוץ מכדורסל ראוי, התחושה של לברון שיש לו עם מי לצאת למלחמה מול יריבה מוכשרת, אתלטית וקשוחה חשובה יותר מהאופן בו הפסיד את הקרב הספציפי הזה. בפלייאוף הוא ינצח יותר משחקים מאשר יפסיד במצבים כאלה. עבור שחקני המשנה זה היה המשך ישיר לחוויית הלמידה שהעונה הזאת מעבירה אותם. כדאי לזכור שדלבדובה, שאמפרט וטריסטן בסך הכול בני 23 ו-24, הם עדיין בתהליך ההתהוות שלהם כשחקני משנה בקבוצה גדולה. כל התנסות כזאת, גם של הקשיים במצבים בהם נדרש מהם יותר מהרגיל וגם של היכולת להתעלות לכמה דקות על אף הקשיים, תתרום להם גם לפלייאוף הקרוב וגם לעתיד הרחוק יותר.
לפני שני ההפסדים היו השבוע גם שני ניצחונות. השני היה על גולדן סטייט, ניצחון מרשים שבו באו לידי ביטוי התהליכים החיוביים שעברו על הקבוצה בשבועות האחרונים. השיטה ההגנתית הפכה להיות מספיק מוכרת ויציבה כדי שבלאט יוכל להכניס בה התאמות קטנות למפגש עם הספלאש בראדרס: בפיק נ' רול שחקני הפנים הלכו מעט פחות אחורה כדי להפריע לאפשרות של קרי או קליי לעלות לקליעה מכדרור, השחקנים הרחוקים מהכדור עזרו יותר והיו מוכנים להקריב זריקות פנויות יחסית של שחקנים אחרים. זה עבד, זה היה אחד המשחקים החלשים ביותר של קרי וקליי כצמד השנה והשאר לא הספיקו כדי לחפות על כך.
לפני כן היה ניצחון חוץ בדטרויט, ניצחון שסימל את השינוי שעבר על קליבלנד באופן הטוב ביותר. הסמליות נבעה מכך שהמפגש הקודם מול הפיסטונס היה אותה תבוסה איומה ב-23 הפרש שהחלה את המשבר הגדול, המשחק החלש ביותר של הקאבס השנה בו הם נראו שבורים מנטלית. למשך 25 דקות ו-19 שניות המשחק בשבוע שעבר התפתח במתכונת דומה: קליבלנד פתחה טוב ועלתה ליתרון דו ספרתי, דטרויט חזרה למשחק, היו כמה דקות שהכול הלך לטובתה וכל מיני זריקות קשות נכנסו לה, ובפתיחת המחצית השנייה קליבלנד נראתה מבולבלת וכבויה ודטרויט פתחה פער של 14 נקודות. אבל אז בלאט חרג ממנהגו ולקח טיים-אאוט תוך פחות מדקה וחצי מפתיחת המחצית (בדרך כלל הוא לא נוטה לעצור מומנטום של היריבה עם טיים-אאוט מוקדם), וממנו קליבלנד חזרה קבוצה אחרת. בהתקפה פיק נ' רול פשוט בין לברון לטימופיי מוזגוב הוביל לכמה סלים ובעיקר לכמה שלשות של קווין לאב, בהגנה כולם העלו הילוך ובעיקר הגארדים שעברו חסימות ותקעו התקפה אחרי התקפה של דטרויט.
שבוע עמוס נגמר, שבועיים עמוסים מתחילים. קליבלנד תתחיל הלילה רצף של ארבעה משחקים בחמישה ימים, לאחר מכן תצא לארבעה משחקי חוץ, שניים בטקסס ושניים בפלורידה. חלק מהיריבות בשבועיים האלה נראות פחות מפחידות עכשיו מאשר לפני חודש: טורונטו, פיניקס, דאלאס, אולי גם סן אנטוניו. יהיה מעניין לבדוק אם בלאט יתמיד בשינוי המרכזי שביצע ברוטציה בשבוע האחרון: פחות דקות של מוזגוב וטריסטן ביחד, יותר דקות של הרכב נמוך עם ג'יימס ג'ונס לצד לברון בעמדות הפורוורד. לא בטוח שזה מצביע על שינוי מהותי, אולי בלאט רוצה לתרגל יותר הרכבים נמוכים כדי שיהיו מוכנים לסיטואציות רלוונטיות בפלייאוף.