פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כמו לקחת סוכריה מתינוק: אורן יוסיפוביץ על גמר הגביע

        בזמן שהפועל ירושלים הגיעה לנשף, מכבי תל אביב באה לעבוד, להתלכלך ולקחת גביע. אורן יוסיפוביץ על ההבדל בין פארגו לבין הלפרין ואליהו (תשאלו את פופוביץ'), ועל מה שאורי אלון צריך לעשות עכשיו

        כמו לקחת סוכריה מתינוק: אורן יוסיפוביץ על גמר הגביע
        צילום: ברני ארדוב, עריכת וידאו: קובי אליהו

        ועדת ביקורת

        דברים שרואים בסטטיסטיקה: גיא גודס הוא הראשון מאז רלף קליין שזוכה עם מכבי תל אביב בתואר גם כשחקן וגם כמאמן.

        קהל הפועל ירושלים: הם היו נהדרים, קולניים, עוצמתיים - ההפך מהקבוצה שלהם. ציון: 8

        קהל מכבי תל אביב: הנחיתות המספרית לא הפריעה. היה קשה לשמוע אותם לעתים, אבל בסוף שמעו, ועוד איך. ציון: 8

        מכבי תל אביב זכתה בגביע המדינה ה-42 בתולדותיה אחרי 76:94 על הפועל ירושלים

        אוחיון עוקץ, גודס מספר על ההתכתבויות עם בלאט

        האם דונטה סמית' בילה עד מאוחר לילה לפני הגמר?

        לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

        למעקב בטוויטר

        הבורסה:

        עולה: ג'ו אלכסנדר נכנס ברבע השני, ופתאום שמים לב שמדובר במפלצת בפוטנציה. 8 נקודות ב-6 דקות הוא קבר באותו רבע, והיה המוציא לפועל העיקרי בריצה הראשונה של הצהובים, כולל סל-באזר עם הירידה למחצית.

        יורד: דונטה סמית'. זה ה-משחק להופיע, והוא לא הופיע. חוץ מנקודות גארבג' ודאנק אחד שהיה אמור לשנות מומנטום, זו היתה חתיכת נפקדות.

        ציוץ המשחק:

        תמונת המשחק: דווין השועל

        דווין סמית' שחקן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        (צילום: ברני ארדוב)

        מעשה שהיה, כך היה

        דונטה סמית' הגביר את המוסיקה באייפון ותהה כיצד עיתונאים מעזים לשאול אותו שאלות. הוא ביקש עוד סרט הדבקה כדי לסובב סביב הקרח שסבב סביב הרגל, ודידה למקלחת. מימינו, ברייסי רייט ניסה לדבר, אבל הוא היה בדאון כזה ולמרות שהשפתיים זזו, קול לא יצא.

        ליאור אליהו, שאפילו לא נשאר לטקס ההנפה, לא הצליח לענות על אף שאלה. "אין לי תשובה לזה", "לא רוצה להתייחס לזה", אמר, והאף שלו היה אדום והמצח גם; פנים חבוטות, כיאה לזפטות שחטף במשך ערב שלם. דקות ארוכות ישב שם, מכונס בתוך עצמו, ועצוב מאוד.

        ומשמאלו ישב יותם הלפרין. גארד הפועל ירושלים הוריד את גרב ימין, זרק אותו לעבר סל הכביסה ששכן במרכז החדר, ופספס.

        "להם היו תשובות ולנו לא", סיכם טוני גפני, שהוא בעצם שכפול של טי-בג באגוול מנמלטים, רק עם שתי ידיים. "הם שיחקו יותר טוב כקבוצה. לא נזכה בתארים ביכולת כזו. חבל. אני חושב שדווקא הראנו אינטנסיביות". ושם גפני טעה. כי אפילו טי-בג, עם יד אחת, היה עושה יותר ממה שהפועל ירושלים עשתה אמש.

        שחקני הפועל ירושלים (ברני ארדוב)
        (צילום: ברני ארדוב)

        מאיר קמינסקי, שזכה עם בר טימור והריאלי באליפות בתי הספר אי שם, פרשן את המשחק עבור גל"צ. אגב שכפולים, קמינסקי הוא הדבר הכי קרוב שיש לגרג פופוביץ'. אגב פופוביץ', זה מה שגאון העל אמר לשחקניו בפסק זמן במשחק פלייאוף מול אוקלהומה סיטי ב-2012:

        "אני צריך קצת יותר נאסטי*. אני רואה יותר מדי חוסר ביטחון והיסוס. זה לא אמור להיות קל. כל סיבוב נהיה קשה יותר. תחדרו חזק, תמסרו טוב, תזרקו עם ביטחון.
        אני רוצה עוד נאסטי*!".

        מגעיל, נבזי, מלוכלך, מטונף, מזוהם, מבחיל - Nasty *

        ומה הקשר?

        בית יפה יש לירושלים, גם בוס מגניב ואחלה חזון. אבל ירושלים באה אתמול לחגיגה. לכאורה הם הביאו את הכול, אבל את הגועל והלכלוך הם שכחו בבית. אתמול, במשך 40 דקות, המוטיב החוזר היה יותם הלפרין וליאור אליהו נמרחים על פרקט. לא במאבק על כדור אבוד, אלא כי שחקני מכבי זרקו אותם לשם. והלפרין החטיא שלשות פנויות, ואליהו החמיץ גויאבות (ליטרלי), ושניהם פספסו מהקו, ואליהו היה רך בהגנה, והלפרין איבד – גם את הכדור וגם את השחקן שלו, פעם אחר פעם אחר פעם.

        "אין ישראלים, אין ישראלים", שר הקהל הירושלמי עם הסיום ורגע לפני ההנפה. הפזמון נועד להקניט את המחסור בצברים של מכבי תל אביב, אבל באופן אירוני התאים בינגו דווקא לקבוצה שלהם.

        אם אורי אלון לא הבין את זה, אמש הוא הבין. דקות ארוכות עמד מתחת לאחד הסלים, ומהזווית הזו לא יכול היה לפספס את כמות הפעמים שבהם הוציאו לישראלים שלו כדורים מהיד כמו במבוא לקטסל. נראה שלאלון, עם ז'קט העור והפריזורה הבועטת, לא היו לוקחים כדורים כאלה; איתו, לא היו מנגבים את הרצפה.

        הוא דווקא מביא יופי של וייב לתפקיד הבוס. גם אתמול נכנס, רוח וצלצולים וג'ל, ורק חסר שרוק כבד יבקע מהרמקולים בכל פעם כשהוא נכנס לארנה. וכמו שנכנס מהר, ככה יצא. נשיקות חטופות לעבר הקהל, והופה לתוך המנהרה. רק שימשיך ללכת באותה המהירות, כי הוא באמת בדרך הנכונה. הפועל ירושלים ניסתה יותר מדי פעמים להיות אלטרנטיבה למכבי. אין לה סיכוי לכך. כדי לנצח את מכבי, היא לא צריכה להידמות לה; היא צריכה להיות טובה ממנה.

        הלפרין ואליהו – כאידיאולוגיה – זו התחלה יפה. לקחת למכבי את הכלים הישראלים שלה. רק שב-2015, אליהו והלפרין הם שחקנים משלימים טובים ולא יותר מזה. פעם בכמה שבועות אחד מהם ייתן ערב למזכרת, אבל הם לא בחורים של כל-יום-במשרד. אם הדוקטור רוצה להשלים את העבודה, הוא חייב מישהו פחות מריח ויותר עמיד במשחקים החשובים. מישהו שלא ירעד בכל פעם שמכבי מגיעה להילחם על תואר. מישהו כמו גל מקל.


        ג'רמי פארגו שחקן מכבי תל אביב מודה לאוהדי הקבוצה (ברני ארדוב)
        (צילום: ברני ארדוב)

        בחדר ההלבשה של מחזיקת הגביע הטרייה חגגו את מספר 42 ואחד לשנה הבאה. פיני גרשון השוויץ בקמעות, הסתחבק עם רבנים, ניפק ציטוטים לכל עבר וכמובן "כל הקרדיט לגיא".

        במרכז העניינים ישב ג'רמי פארגו, עם אוזניות ענק סביב הראש ועגילי ענק בארונית. "אני רוצה להיות סגן הנשיא של יוגב אוחיון", פתח בפוליטיקה. "שחקן כדורסל חייב לעבוד לפי אינסטינקטים", המשיך לפן המקצועי. "כשאתה חושב יותר מדי, לפעמים דברים מתפספסים".

        "ארבע דקות!", צעק ניקולה וויצ'יץ', שניסה לזרז את התקשורת לצאת מהחדר. לא עברו חמש שניות, וניקולה צעק "שלוש". ואז "שתיים". ואז "דקה". ואז חייך לעצמו.

        "זה תמיד מרגש", המשיך פארגו. "במיוחד שזה היה כאן. העובדה שגמר הגביע משוחק תמיד ב... איך קוראים לזה עכשיו?". מנורה מבטחים. "מנורה מבטחים? העובדה שהגמר תמיד במנורה מבטחים, ו[ירושלים] הזיזו את זה לכאן – בשבילם זה נהדר, אבל...".

        ומה עם דווין סמית', נשאל.

        "דווין היה גדול", אמר על הסמית' שקבר 27 נקודות. "אבל דווין תמיד גדול".

        ואז גיא פניני התערב: "די, ג'רמי, כמה אתה מדבר. בלה בלה בלה...".

        "מה אני יכול לעשות?", השיב פארגו. "הם ממשיכים לשאול אותי שאלות".

        והוא המשיך לדבר על סמית', והחליף דחקות עם אוחיון, והסתלבט על פניני, ובכל אותו הזמן מצלמות ומיקרופונים בתוך הפנים.

        ואז וויצ'יץ', שכנראה היה ממש רעב ל-206, תקע בו מבט חודר. "ניקו, אתה חייב לעשות את זה", אמר פארגו בהתנצלות. "אני לא יכול לעשות את זה", הוסיף. אז וויצ'יץ' ביקש מכולם ללכת, וזה היה הדבר היחיד שפארגו לא מסוגל לעשות לבד.

        הוא איש של רבע רביעי, זה נכון. אבל אתמול, הרבע הרביעי הגיע ברבע הראשון. אתמול, מיסטר קלאץ' היה צריך להגיע בפיגור 11:2, ולא בזריקת באזר. אז הוא הגיע. הוא חדר לסל, הוציא ללנדסברג וסימן מיד 'תן לי!'. סילבן נתן, פארגו השחיל את ה-11:5 וכבר אז היה ברור לאן הערב הזה הולך. הפעם, הזריקה הזו היתה 'זריקת באזר'. בחוץ, וזה הפסד; בפנים, וזה גביע. "ככה המשחק הולך", אמר מספר 4. "דברים קורים, וצריך לנצח. אז מנצחים".

        זה פארגו. הוא השחקן הכי מוכשר כאן; יש לו שינויי כיוון ששוברים ברכיים גם לצופים בטלוויזיה; הוא הווינר הגדול בישראל; הוא הכוכב היחיד במכבי ששווה יותר מיורוליג; הוא שחצן, הוא ג'וקר, הוא טראש-טוקר; הוא יעשה פרצוף למאמן שלו ויתחבק איתו שנייה לאחר מכן; אבל אותו לא תמרחו על הפרקט, והוא יהיה שם כשזה הכי חשוב. בקיצור – הוא הכי Nasty שיש, והוא הסיבה מספר 1 לכך שמכבי הגיעה אתמול לאולם בו חטפה 30 הפרש לתוך הפרצוף, ויצאה ממנו עם גביע.

        שחקני מכבי תל אביב חוגגים זכייה בגביע המדינה (קובי אליהו)
        (צילום: קובי אליהו)