הנה הגיע הרגע לו חיכינו כל השנה: תחרות השלשות. מתאים לליגה שהפכה את קו השלוש לאזור הכי מסוכן על הפרקט, שזה יהיה אירוע המפתח של סופ"ש האולסטאר, מתאים לליגה שנשלטת על ידי גולדן סטייט ואטלנטה שהתחרות המסקרנת ביותר שסוף השבוע הזה יצר בשנים האחרונות תהיה בכיכובם של קייל קורבר והספלאש בראדרס.
כל השלושה ייקחו חלק גם במשחק המרכזי שייערך הלילה, אבל הוא כבר הרבה פחות מעניין. זה השלב בו אני חוזר על המנטרה הקבועה שלי בטור הזה: בימינו, הדבר היחיד שחשוב במשחק האולסטאר הוא עצם ההשתתפות בו. אף אחד כבר לא מתרגש מהאפשרות לראות את כל הכוכבים הגדולים ביחד במשחק שנראה כמו אימון שחרור, כמעט אף אחד כבר לא לוקח ברצינות את המשחק עצמו. אבל התווית של אולסטאר עדיין בעלת משמעות, זה אחד מתווי התקן החשובים ביותר ב-NBA, הוא ימשיך עם השחקן גם לאחר שיפרוש וישפיע על מעמדו ההיסטורי. לכן לא צריך לזלזל בבחירת השחקנים לאולסטאר.
סטפן קרי להט בתחרות השלשות, זאק לאבין זכה בתחרות ההטבעות
אנדרו וויגינס נבחר ל-MVP של משחק הצעירים החדש באולסטאר
אדם סילבר עם הבשורה שכל כוכבי ה-NBA שמחים לשמוע
בדרך כלל, אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי לכתוב על שחקנים שהיו צריכים להיבחר לאולסטאר וקופחו. השנה זה קשה יותר. שילוב של כמה גורמים הוביל לכך שכל מי שבאמת הגיע לו להיכנס נכנס בסופו של דבר, כולל כל רביעיית אטלנטה. אלה שלושת הגורמים המרכזיים:
1. פציעות: ארבעה שחקנים מהסגלים המקוריים לא ישתתפו במשחק, כולל קובי בריאנט שהבחירה בו הייתה נטולת קשר לעונה הנוכחית, מה שאפשר לליגה לתקן כמה עיוותים מרכזיים. גם דוויין וייד ובלייק גריפין שלא ישתתפו במשחק בסופו של דבר לא היו מהבחירות המובהקות ביותר, כך שפרט לאנתוני דייויס הפצוע, שייאלץ להסתפק ב-12 השנים הבאות, כל מי שבאמת חשוב שיהיה במשחק בהתאם ליכולת שלו העונה נמצא.
2. הקהל: כן, קובי נכנס לחמישיית המערב וכרמלו לחמישיית המזרח, אבל בתמונה הגדולה הקהל הרחב, שאחראי על בחירת החמישיות, הכניס את הרוב הגדול של השחקנים שהגיע להם. במערב סטף קרי ואנתוני דייויס נכנסו על חשבון שמות שעל הנייר גדולים יותר, במזרח קייל לאורי עקף את ווייד (לא מעט בזכות קמפיין של הקנדים) והאחים גאסול קיבלו כבוד על עונה אדירה והשאירו בחוץ שחקני פנים עם הרבה יחסי ציבור.
3. אדם סילבר: הקומישינר החדש ממשיך לקבל החלטות טובות, הפעם בבחירת המחליפים לפצועים. הבחירה בדמרקוס קאזינס לפני דמיאן לילארד עוררה ביקורת מוצדקת, אך הוא קיבל הזדמנות להכניס גם את לילארד ולא התבלבל כשהגיע הרגע המתבקש לארגן לקייל קורבר הופעת בכורה מוצדקת באולסטאר מעט לפני גיל 34. על הבחירה בדירק נוביצקי במקום דייויס ניתן להתווכח, עוד על כך בהמשך.
בעוד שקשה להצביע על שחקן שיכול להרגיש מקופח באופן משמעותי מכך שאינו משתתף באולסטאר, ישנם מספר שחקנים שכן יכולים להציג קייס ראוי לכך שמגיע להם לקבל את התווית היוקרתית. אלה השחקנים הבולטים שנשארו בחוץ, ולצד כל אחד שחקן שאולי הוא היה יכול להחליף (תוך התחשבות בעמדות, ובלי להתייחס לשחקנים שנבחרו על ידי הקהל כמו כרמלו), למרות שבשקלול הסופי כנראה לא:
ברנדון נייט/קיירי אירווינג: לאחר כל הפציעות וההשלמות, הקבוצה שיכולה להרגיש הכי מקופחת מכך שאין לה נציג באולסטאר היא מילווקי. למי שלא שם לב, החבורה של ג'ייסון קיד עומדת על מאזן 23:30, רק שני משחקים מאחורי קליבלנד. הבעיה היא שאין לבאקס נציג מובהק שהרוויח את המקום ברמה האישית. הקרוב ביותר הוא הפוינט גארד שמספק 17.8 נקודות באחוזים משוקללים טובים, 4.3 ריבאונדים ו-5.4 אסיסטים למשחק. הוא לא מנהל משחק מספיק טוב ובלא מעט משחקים הדקות הטובות של מילווקי הן הדקות של המחליפים, כך שקשה לטעון שהוא נשדד. לפני חודש קל יותר היה לטעון שמגיע לו המקום של אירווינג, אבל קיירי היה נפלא ברצף הטרי של קליבלנד.
ניקולה ווצ'ביץ'/כריס בוש: מבין הסנטרים שהיו יכולים לגנוב מקום במצבת הגבוהים הדלילה של המזרח, הקייס של ווצ'ביץ' הכי חזק. אל ג'פרסון מאכזב ואנדרה דראמונד התעורר מאוחר, המונטנגרי נמצא בעונת פריצה ויציב לכל אורכה. הוא קלע בספרות כפולות בכל משחק השנה בדרך לממוצעים של 19.6 נקודות ב-53.6 אחוזים מהשדה ו-11.3 ריבאונדים, מספרים של אולסטאר בקבוצה שניצחה רק חמישה משחקים פחות ממיאמי של בוש. אבל ווצ'ביץ' מתקשה להחזיק את הצבע בהגנה ונראה כמו שחקן של מספרים גדולים בקבוצה קטנה, בעוד שבוש בימים הטובים שלו נראה כמו הפרנצ'ייז פלייר מימי טורונטו.
מונטה אליס/ראסל ווסטברוק: מונטה היה בקלות יכול להיות אולסטאר, חבל שהמהפך שהוא עבר בדאלאס לא היתרגם לתו התקן הזה. בזמן שדירק נוביצקי הוריד הילוך, אליס הפך לשחקן המפתח שסביבו בנויה ההתקפה הנפלאה של המאבס. בימים טובים שלו אין ממש איך להתמודד עם הפיק נ' רול שלו. יש לו רק בעיה אחת הוא גארד במערב. מכיוון שברשימת המחליפים חייבים להיות שלושה פורוורדים/סנטרים, צריך למצוא גארד שמונטה אמור להחליף. אין אף אחד כזה, אלא אם כן לוקחים בחשבון שווסטברוק החמיץ 14 משחקים והיה מאוד לא יציב השנה. אבל זה לא עובד, יותר הגיוני היה לשחק קצת עם העמדות, לקרוא לקליי תומפסון פורוורד ולהכניס את מונטה במקום נוביצקי ברגע האחרון, כי הוא השחקן של דאלאס שמגיע לו להיות בניו יורק היום.
זאק רנדולף/טים דאנקן: בזמן שכולם עסוקים באטלנטה וגולדן סטייט, ממפיס עוברת הרבה מתחת לרדאר עם המאזן השלישי בליגה. לא שהם מתלוננים, טוב להם לבוא מלמטה, אבל בבחירות לאולסטאר אולי הגריזליס קופחו קצת. בלי ששמנו לב, מייק קונלי לא כל כך מתפקד בחודש האחרון, בין היתר בגלל פציעה נגררת, מה שהופך את רנדולף לשחקן השני בחשיבותו בקבוצה. זכריה קולע 16.8 נקודות ושואב 12 ריבאונדים למשחק, זה בהחלט היה יכול להספיק לזימון שלישי למשחק הכוכבים. דאנקן החזיק את הספרס בחיים כשכל השאר היו פצועים והוא עדיין אחד משחקני ההגנה הטובים בעולם, הזימון מגיע לו לא פחות מאף אחד גם אם במספרים זה פחות בא לידי ביטוי. בסופו של דבר, יכול להיות שמה שנזכור מכל הסופ"ש זה שחודשיים לפני גיל 39 דאנקן הרוויח הופעה באולסטאר, לא דרך בחירת קהל או החלפת פצוע אלא כי היה אחד השחקנים הכי טובים בקונפרנס איכותי במיוחד, אז טוב שהמקום הזה שייך לו.
דריימונד גרין/דירק נוביצקי/קווין דוראנט: רנדולף יכול להעביר את הקייס שלו גם לאזור הזה, אבל לא אצא ידי חובתי אם לא אזכיר את דריימונד גרין כמועמד לגיטימי לחלוטין לאולסטאר השנה, בדומה לקורבר במזרח. עם 8.3 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים, 1.4 שלשות, 1.6 חטיפות ו-1.4 חסימות ועם יכולת לשמור על ארבע עמדות, דריימונד מביא לגבהים חדשים את רעיון שחקן האול-אראונד. מה שהוא עושה השנה ייחודי לחלוטין. הוא בהחלט עשוי להיות ראוי יותר מנוביצקי שגם לא ממש צריך את זה לרזומה שלו. לקלחת חייבים להוסיף את דוראנט ששיחק בפחות ממחצית משחקי הקבוצה שלו. כששיחק התקרב ליכולת המוכרת שלו, אבל הבחירה ב-KD מותחת עד לגבול את הבחירה בשחקנים שהחמיצו חלק משמעותי מהעונה, ואולי גם עוברת את הגבול הזה.
