הרגע שיגדיר אותך: סיכום מחזור ליגת העל

במבט העל ההיסטורי, אלי טביב הוא חוליה של תקווה בשרשרת האירועים הבלתי נגמרת בבית"ר ירושלים. אחרי הכול, המטרה הכי חשובה של המועדון הזה בשנים האחרונות היתה לחמוק איכשהו מטבעת החנק של ארקדי גאידמק ואנשיו. תוך שנה וחצי, עם כל ההרגלים הרעים שהוא חשף מחדש לאורך הדרך, טביב העמיד את בית"ר על הרגליים, והכין אותה לקראת הרגע החשוב הבא – הבראתה ומכירתה לאדם טוב יותר, מכירה שלא יכלה לצאת אל הפועל תחת הבעלות של גאידמק. בשנה הראשונה הקבוצה שרדה, ובשנה השנייה של טביב בית"ר מתחילה להראות סימני לבלוב קטנים אחרי מהפכה מוצלחת בסגל וסילוק הגורמים השליליים, לקראת השלב השלישי: חיזוק הבסיס הטוב שנוצר בשניים-שלושה כוכבים שמסוגלים לקחת את הקבוצה על עצמם ולהחזיר אותה לצמרת. למי שלא הבין, הבסיס הזה הוא איציק כהן, שלומי אזולאי, קלאודמיר פריירה, אופיר קריאף, עומר אצילי, אלי דסה, סזאר ארסו ואולי גם בוריס קליימן.

כשהבסיס הזה יתחזק באופן שלא יפגע בשורשים הבריאים, כשהכדורגל יהיה נוצץ יותר וכשלקהל הטוב של בית"ר תהיה סיבה לחזור לטדי כמעט מדי שבוע - אפשר יהיה להתחיל לחשוב אפילו על החלטות היסטוריות יותר. כולנו רואים, למשל, איזה הבדל יש בין מכבי תל אביב חלשה למכבי תל אביב דורסת, וכמה בלומפילד מלא מעלים תופעות כמו מחאות אוהדים וחולצות שחורות. השאלה היא אחרת: האם טביב מוכן לשלב הבא. השלב שיגדיר האם הוא מסוגל להיות בעלים של בית"ר גדולה וחזקה, או שמא הוא מתאים לשלוט רק במועדון במשבר, במועדון תחת כאוס. השלב הבא כולל בעיקר הבאה של שחקנים קצת יותר איכותיים ונוצצים מאלו שהביא עד כה לבית"ר. השלב הבא כולל פתיחת ארנק, הוצאה גדולה של כספים. השלב הבא צריך להיות ההכרזה של טביב. הבעיה שהוא לא עונה תמיד לטלפון ונוטה לא אחת להיעלם.

והשלב הזה הוא עכשיו. המבחן הזה הוא בין חלון ההעברות הזה לזה שיבוא בקיץ. וכמו שטביב הגיב לאפשרות ההחתמה של אלירן עטר, מהשחקנים המעטים שיכולים לשנות מועדון ונמצאים על המדף, לא נראה שבעלי בית"ר בכיוון. כשטביב הגיע להפועל תל אביב הוא כיוון לשחקנים הבאים בכדורגל הישראלי. הוא הביא את דמארי, הוא הימר על זר מבטיח על הנייר כמו איגייבור, ואילו בבית"ר הוא מהסס. מתעכב. מנסה להכין סעודת מלכים משאריות. לסבלנות המתישה והמרגיזה שלו יש המון יתרונות, אבל עליו גם לזכור שהזעם של אוהדי בית"ר על קורצקי הוא בעצם זעם כלפיו. הזעם הזה הוא ציפייה לשלב הבא. עשרות אלפי עיניים בוחנות שמחכות לראות האם טביב באמת הגיע כדי להחזיר את בית"ר לצמרת הכדורגל, או שאין בכוונתו ויכולתו לשחק במגרש של הגדולים. טביב נהנה לשחק עם האש בבית"ר ירושלים, אבל אם לא ישכיל לזהות את הרגע, את המבחן החדש, הוא ימצא את הלהבות דוהרות מהר מאוד לכיוונו ומשתלטות עליו.

עוד מליגת העל

קשר קלוז' צ'יפריאן דיאק: "היום אני אמור לסגור בבית"ר"
בהפועל תל אביב תוקפים את דומב: "נורא ואיום לראות אותנו משחקים"
הרוש פותח: "בדרך לסכנין החלטתי שזה המשחק האחרון שלי בנתניה"
עוד הקלה בעונש של מכבי חיפה

2. בפעם הקודמת שמנחם קורצקי הסתבך ומעד זה התרחש לפני המשחק הראשון של בית"ר מול הפועל תל אביב, עם אותה קלטת דוחה. בפעם האחרונה שזה קרה, זאת שוב היתה הפועל תל אביב שחיכתה מעבר לפינה. המסקנה אורבת למאמן בית"ר: אם אתה מחליק פעם אחר פעם תחת הלחץ הזה, אם לא למדת לקח בסיבוב שלם שעבר, אתה כנראה לא מתאים להיות המאמן שיוביל את בית"ר בשלב הגדול הבא, השלב שייהנה מהפירות שהוא יצר והבסיס החזק שהוא הקים.

קורצקי גם ככה לא נראה כמו מאמן שגורם לקבוצות להאיץ. הוא נראה כמו מאמן שבונה, שמייצב, שמקים, שמסדר, שמחזק. על העבודה המקצועית שלו הוא ראוי לקבל את ההזדמנות להיות המאמן שייקח את בית"ר לחלק הבא בתהליך הצמיחה, החלק הכיפי, החלק של הצמרת והשחקנים היותר גדולים. אבל ההחלקות החוזרות ונשנות שלו מתחילות לרמוז שאולי זה מתחיל להיות גדול עליו.

כשרוני לוי מונה למאמן מכבי נתניה התגובה הראשונית היתה, שלי לפחות, שהוא בדרך לליגה השנייה לראשונה בחייו. שלוי מקבל קבוצה שאין בה כלים להביא לידי ביטוי את היתרונות שלו כמאמן, ומכבי נתניה מחליפה מאמן עם אינטליגנציה רגשית גבוהה במצבים כמו שהיא נמצאת בו, במאמן שהחולשה שלו היא בדיוק בתחום הזה.

זאת התגובה שרוני לוי מודל 2015 מעורר בקרב ציבור אוהדי הכדורגל, אלא שלמזלו לא כך הם פני הדברים בקבוצות בהן הוא עדיין לא עבר, כמו מכבי נתניה. ההתלהבות שבה רוני לוי התקבל אצל אוהדי נתניה, שמשוועים למאמן גדול עם שם גדול, הזכירה את הקדנציה הראשונה שלו בבית"ר ירושלים, שהיתה הרבה יותר טובה מהשנייה. בקדנציה הראשונה, השטיק של רוני לוי מעורר סקרנות. הוא גורם לקבוצות לרוץ יותר, להתאמן יותר, לחשוב יותר, והמערכת כולה דרוכה ומאמינה בו בעיניים עצומות.

מי שראה את נתניה הלוחצת בסכנין, את ערן לוי רץ כמו באימון הראשון שלו בדוחא, מבין שאפקט א' של רוני לוי, האפקט הטוב, כנראה הגיע לנתניה. לוי עדיין ייבחן לא מעט על האינטליגנציה הרגשית שלו. אחרי הכול, הוא מטפל בטרגדיה הכי גדולה של העונה, עם שחקנים שבכל מחמאה שלו לאלי שגב נושכים שפתיים. אבל ללוי יש פתאום אופק.

באופק הזה קיימת עדיין הליגה השנייה, אבל גם שיקום מחודש לקריירה שלו והתייצבות חזקה ורצינית על מדף המאמנים. מכבי חיפה, הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים ואולי גם מכבי תל אביב יחפשו שם בקרוב מאמן חדש. זה לא רק שרוני לוי יכול להציל את נתניה. היא גם יכולה להציל אותו.

מה גורם לטל בן חיים לשקול ברצינות את אופציית הבריחה ממכבי תל אביב ולהתפתות להצעות שהלוזונים מביאים לו, למרות שזה נראה כמו הדבר הכי מטופש בעולם? כנראה שהתשובה לכך היא לייפציג. ר.ב. לייפציג. או ליתר דיוק – החוזה שר.ב. לייפציג העניקה לחבר הטוב שלו ממכבי פתח תקווה, עומר דמארי. בין אם זו הסיבה המרכזית או לאו, אין ספק שהמתעשר החדש של הכדורגל הישראלי יושב בימים אלו טוב טוב בראש של חלוץ מכבי תל אביב המצוין.

רק שטל בן חיים חייב לבדוק באופן לא שטחי למה דמארי הוא הלהיט של הכדורגל הישראלי בחורף הזה. ההסבר לכך הוא פשוט: ביום שדמארי מרד ב"חוזה העבדים" שהלוזונים תפרו לו, הוא הפך מכישרון לכוכב על אמת. ביום שדמארי סירב לעבור למכבי תל אביב והכריז שהוא זה שיקבע איפה לשחק, הוא קפץ שתי כיתות ככדורגלן, כפרסונה. ההוויה קובעת את התודעה, גרסת הכדורגל הישראלי.

בן חיים היה צריך לעשות זאת מזמן, אבל זה בדיוק הרגע שנועד לכך. רגע שיגדיר אותו. האם הוא באמת דמארי, או סתם בן חיים. כל ההצעות שהוא קיבל מבוססות על קשרים, על תאוות בצע, שברגע אחד יכולות לחסל לו את הקריירה. בן חיים חייב להבין את הניואנסים של סיפור הנסיקה של דמארי כדי ללכת בדרכו. תחילה ככדורגלן, כאדם, ואחר כך המשכורת.

אגב, זה גם מבחן ענק למכבי תל אביב. אסור לזלזל באיומים של עמוס לוזון להוציא את בן חיים ממכבי תל אביב בינואר. עמוס לוזון ניצח את כולם בדיוק על אותם סעיפים. כולם לא הגיבו, כולם שתקו, אבל בסוף נכנעו. זה בדיוק המקרה לראות כמה מכבי תל אביב חזקה יותר מכל מה שישראלי כאן, ולא נותנת לעמוס לוזון לנהל אותה ולסגור עוד עסקה שהיא שם רע לכדורגל המודרני, על החוזים המוזרים שהוא מכיר לנו. אם לא למען בן חיים, אז למען מכבי תל אביב, שאסור לה לאבד את השחקן הכי טוב שלה אחרי ערן זהבי.

יעקב שחר נפגע ממחאת השלטים נגדו במשחק הגביע ברמת השרון. בזלזול האופייני לו, הוא פסל את הטענות לבזבוז כספים על שחקנים מיותרים, ואמר בפומבי שהוא יעשה מה שהוא רוצה בכסף שלו. שזה נכון. יש רק שתי בעיות עם התגובה שלו – הראשונה, שבאף קבוצה בליגה, בעלים לא מתייחס כך לטענות הקהל שלו ורואה בהן אוויר.

הבעיה השנייה נוגעת לאי הבנת המחאה. אוהדי מכבי חיפה לא באמת נכנסו לכיס של שחר. זאת הייתה הבעת אי אמון בדרך שבה המועדון הזה עובד. את הבעת אי האמון הזו שחר רואה מדי שבוע מהערב-רב שנקרא סגל שחקני מכבי חיפה. סגל השחקנים הזה נמצא היום באותה נקודה שבה מכבי תל אביב היתה בתקופת סנטה קולומה. מבול הרכישות וכמויות שכירי החרב יצרו קבוצה לא אכפתית, לא רצינית, שרק מחכה לאסון הבא שלה.

בסיום ההפסד לרעננה אמר הפרשן בטלוויזיה ניר לוין שמכבי חיפה היא קבוצה בלי נשמה, משמע בלי גאווה, וניסח זאת יותר טוב מכולם. הסגל הזה משקף היום את כל הטעויות האלה. חוסר המוטיבציה, חוסר הרצון, נובע משם. משכיר חרב, שהחליף שכיר חרב, שהחליף שכיר חרב. פעם אתה שכיר חרב מבטיח שמגיע למועדון, ומהר מאוד מאיימים על המקום שלך עם שכיר חרב אחר. הדרך היחידה להתמודד עם זה היא אדישות.

לכן גם ההחתמה של אלירן עטר מסוכנת. מדובר בכדורגלן אדיר, כדורגלן שיכול לשנות את מכבי חיפה אם תדע לקלוט אותו – דבר שלא קרה כמעט לאף אחד שבא לקבוצה. מתן אוחיון היה אחד הבלמים הכי טובים בליגה בעונה שעברה, ובמכבי חיפה הוא בדיחה. אלון תורג'מן היה נקודת האור בעונה שעברה של מכבי חיפה, אבל העונה הוא סחבה של המאמן התורן וקורבן של מערכת שלא יודעת לחבק ולטפח. אז מה יהיה עם עטר הרגיש?

יתרה מזו, הרכישה של עטר מרמזת שגם במקרה הזה, כמו במחאת השלטים, שחר ממשיך להתעלם מהבעיה. שהוא חושב שסדרת רכישות נוצצת תרפא מחדש את הקבוצה. וזה לא נכון. כמו מכבי תל אביב אחרי השנים של סנטה קולומה, מכבי חיפה צריכה לבנות את הסגל שלה כולו מחדש, עם שחקנים שקודם יחזירו את הנשמה לקבוצה. את הגאווה, ועליו לצקת את הכוכבים שישנו את הקבוצה. אם לא, הסכום ששולם על עטר יהפוך לשלט המחאה הכי גדול ביציע.