האיש שנבחר בדראפט של המוות: סיפורו של רוי טארפלי

שבוע וחצי חלף, ואף אחד לא עוסק בצורת המוות. צורת המוות כנראה לא חשובה. ייתכן שבעוד כמה ימים, כמה שבועות, כמה חודשים, אחרי הנתיחה, אם תתבצע, אם עוד לא בוצעה, יהיה מידע נוסף, החתיכה האחרונה בפאזל. ייתכן שדבר לא ישתנה. ייתכן וכל מה שהעולם יידע על המוות של רוי טארפלי זה שהוא נגרם בשל אי ספיקת כבד (תיאוריה אחת) או ממחלת כליות (תיאוריה אחרת) ושום דבר מעבר לזה. כך או כך, זה לא באמת משנה, כי בסיפורו של אחת הדמויות הטרגיות בתולדות ה-NBA, המוות היה בסך הכל הצעד ההגיוני הבא, סוף הדרך אותה סלל לאורך השנים.

ייתכן שמתישהו, מישהו ימצא שסיבת המוות של רוי טארפלי בעצם היתה פשוטה מאוד: החיים.

הוא גדל בברוקלין ובקווינס ולא שיחק כדורסל תחרותי ומאורגן עד אמצע בית הספר התיכון. לאחר שעבר מספר בתים וערים - מניו יורק לאלבמה לדטרויט - קיבל מלגה לאוניברסיטת מישיגן, והחל להצטיין על הפרקט. בעונתו השנייה החל לפרוץ, ובשלישית - 1984/85 - סיפק דומיננטיות בלתי רגילה, שבאה לידי ביטוי בממוצעים של 19 נקודות, 10.4 ריבאונדים ו-2.2 חסימות למשחק. היו בו אז - למשך כל הדרך, למען האמת - כמעט הכל: 211 סנטימטרים שהתחלקו מושלם על 104 קילוגרמים, מהירות שבדרך כלל מאפיינת גארדים, כוח שתמיד מאפיין שחקני פנים מאיימים, טונות של אתלטיות ואקספלוסיביות. אף אחד לא יכול היה לעצור את טארפלי, על הפרקט ומחוצה לו: לאט לאט, החל לגלות את מי שיהיו צמד חבריו הקרובים והטובים ביותר למשך שארית חייו - הסמים והאלכוהול - ולטענת אימו, עוד בתקופת הקולג' כשל בבדיקת סמים שמצאה קוקאין במערכתו החיסונית.

"בטח, הייתי הולך למסיבות קולג', שתיתי והכל. כולם שותים בקולג'", אמר לסוכנות הידיעות AP ב-1992. "הבעיה שלי היא שאני מכור לקוקאין. זו הבעיה. הבעיה הכי גדולה היא שרוי עשה מה שרוי רצה לעשות". ומה שרוי רצה לעשות, מלבד לדבר על עצמו בגוף שלישי, היה לצרוך מעט ולאחר מכן הרבה קוקאין ואלכוהול. על הפרקט הכל היה בסדר, כי כמויות החומרים האסורים לא היו אז גבוהים. טארפלי נבחר שלוש פעמים ברציפות ל-MVP של המכללה, הותיר אחריו שיא אחד שעדיין לא נשבר (251 חסימות לעונה אחת) והלך להגשים את עצמו ב-NBA.

דראפט 1986 ייזכר לנצח כאחד הטרגיים בתולדות הליגה: לן ביאס מת יומיים בלבד אחרי שנבחר שני בשל מנת יתר של קוקאין, כריס וושבורן שנבחר שלישי נפלט מהליגה בשל בעיות עם סמים, וכך היה גם עם וויליאם בדפורד שנבחר שישי. טארפלי שנלקח במקום השביעי על ידי דאלאס סבל פחות או יותר מאותן בעיות בדיוק, וזה לא צירוף מקרים: אמצע שנות השמונים היוו את תקופת הזוהר של קוקאין בארצות הברית בכלל, ובספורט המקצועני וב-NBA בפרט. בליגה לא היו מספיק נוקשים עם עובדיה, ואלה - השחקנים ומשפחותיהם - שילמו את המחיר לאורך השנים בריבית דריבית.

מאחורי הקלעים, הלייקרס היו קרובים מאוד להשיג את טארפלי - לא דרך הדראפט, כי אם דרך טרייד: האלופה של פאט ריילי כמעט הסכימה על טרייד במסגרתו תשלח את ג'יימס וורת'י האדיר למאבריקס תמורת מארק אגווייר והרוקי המבטיח. קארים עבדול ג'באר היה כבר בן 40, הלייקרס חששו ממגדל התאומים של יוסטון שכלל את ראלף סמפסון והאקים אולג'וואן, וקיוו להציב מולם את קארים וטארפלי. אלא שברגע האחרון העסקה נפלה, ככל הנראה משום שהג'נרל מנג'ר ג'רי ווסט איים להתפטר אם תצא לפועל. ב'בליצ'ר ריפורט' בחרו בו ב-2012 לאחד מ-11 הטריידים שהיו יכולים לשנות את המשחק.

בדאלאס ידעו על הרגליו הבעייתיים של הרוקי, וריק סאנד, ממנהלי המועדון, אמר ב-1987 ל'דטרויט פרי פרס': "החקירה שלנו לימדה שיש בו סיכון מסוים, שהוא קצת פגיע, אבל לא היתה לו בעיה. היינו משוכנעים בכך". בין אם המאבריקס היו משוכנעים בכך משום שהתאהבו בפוטנציאל הבלתי נגמר של הכישרון הצעיר עד כדי עיוורון או שבתקופה ההיא הבעיות עדיין לא היו מהותיות, ההתחלה היתה מוצלחת מאוד. בדאלאס של המאמן דיק מוטה והכוכבים מארק אגווייר, רולנדו בלקמן, דרק הארפר וסם פרקינס היה טארפלי שחקן ספסל יעיל במיוחד. כבר בעונת הרוקי שלו סיפק 12 דאבל-דאבלים מהספסל, כולל משחק מפלצתי של 12 נקודות, 20 ריבאונדים ו-5 חסימות מול מילווקי, בדרך לממוצעים של 7.5 נקודות, 7.1 ריבאונדים ו-1.1 חסימות לערב ובחירה לחמישיית הרוקיז המצטיינים של העונה.

טארפלי היה אהוב מאוד כרוקי. קלילות הדעת וחוש ההומור שלו קירבו אותו אל יתר השחקנים והתקשורת. אחרי משחקים רבים היה נוהג לעזוב את האולם, להיכנס לחנות הסמוכה, לקנות שישיית בירה, צ'יפס ובקבוק של רוטב טבסקו, ואז הולך הביתה ובולע את הכל יחדיו. "אני מת על הרוטב הזה", אמר ל'ניוזדיי'. "כשהייתי ילד שתיתי טבסקו ישר מהבקבוק".

דבר נוסף אותו צרך על בסיס פחות או יותר קבוע, עליו לא מיהר לספר לתקשורת, היה קוקאין.

באוקטובר של 1987 הודה טארפלי בפני אנשי דאלאס כי יש לו בעיות של אלכוהול וסמים. אם טום ווייטס שר פעם שבעיית השתייה היחידה שלו היא כשאין שתייה, הרי שהבעיה של טארפלי היתה הפוכה: היה לו המון מה ללגום, ואת כל המשאבים כדי להשיג את מושא ליבו. "ברגע שהיה לי כסף חשבתי שאני יכול לחגוג, לעצור ולהמשיך לעשות את העבודה שלי", אמר ל'דאלאס מורנינג ניוז'. "זה לא הלך. פשוט המשכתי לבלות, וברגע שהשגתי כסף, קבלת החלטות שלי הלכה לעזאזל". טארפלי הפך לשחקן הראשון בתולדות המועדון שנכנס לתכנית הפיקוח שהליגה הנהיגה אז לשחקנים שנתפסים עם סמים, והיה נתון תחת מסגרת לא מספיק קשוחה (בדיקות תכופות, פגישות של מכורים אנונימיים, ייעוץ) שבסופה אזהרה מהבהבת: שלוש פסילות - ואתה בחוץ. זו היתה הפסילה הראשונה. "אם נצליח לעזור לו, נציל חיים", אמר ג'ון מקלאוד, מאמן המאבריקס.

אבל זה לא היה פשוט. כשאתה כוכב עולה בגובה 2.11 מ' קשה להתחבא - גם כשאתה צורך סמים ואלכוהול, וגם כשאתה מנסה לקטוע את ההתמכרות ההרסנית. כשחשבו שמוסדות הגמילה לא יספיקו לבדם, שלפו המאבריקס חתיכת שפן מהכובע: הם הטיסו את אימו של טארפלי מניו יורק לדאלאס כדי שתשהה עם בנה. "הוא אמר לי שעשה הרבה דברים משוגעים ושהוא לא חושב שאכפת לו מזה", אמרה לתקשורת המקומית. "הוא רב עם כולם וסבל ממצבי רוח. אני לא יודעת כמה קוקאין הוא צרך, רק שהוא כל הזמן אמר לי שהוא לא אוהב את ההרגשה הזאת, כי היא תמיד לוותה בתחושת אשמה גדולה. ויתרתי על החיים שלי כדי לנסות להציל את שלו. הוא אמר לי - אני לא רוצה למות. אני לא רוצה שתבכי ותהיה מובכת, לא רוצה להיכנס לסטטיסטיקה. הוא ידע לאן הוא הולך".

כאן יהיה מקום לא רע להניח אקדח מטפורי שישוב ויופיע בהמשך סיפורנו: האם התמכרות לסמים ואלכוהול היא מחלה? משהו מולד? האם בכלל אפשר לשלוט בה? האם אפשר להאשים את טארפלי על שהרס לעצמו את הקריירה, את החיים? עוד נחזור לכל השאלות הללו בהמשך, אך חשוב להעלות אותן בצמוד למילות אימו, כדי להזכיר שלא פעם, מכורים לא רוצים להיות מכורים; הם פשוט לא יכולים אחרת.

על הפרקט בעונתו השנייה, טארפלי בהחלט נראה כמישהו ששתה בזה הרגע בקבוק שלם של טבסקו: אנרגיות בלתי פוסקות סייעו לו להפוך לשחקן הספסל הטוב בליגה. כמה בלתי פוסקות? ובכן, על אף שפתח רק תשע פעמים בחמישייה, היו שם לא פחות משישה משחקים של 20 ריבאונדים או יותר, כולל תצוגות כגון 29 נקודות ו-24 ריבאונדים מול הניקס, 27 ו-23 מול פיניקס, 25 ו-21 מול הקליפרס וכן הלאה. "רוי נהיה כוח כל כך גדול שאם הוא לא לוקח 15 ריבאונדים, זה נחשב עבורו ערב רע", אמר חברו לקבוצה רולנדו בלקמן, בעוד ריק סאנד מההנהלה הוסיף: "אנחנו משתמשים בו כמו שבוסטון השתמשה בקווין מקהייל בתחילת הקריירה שלו. הוא יכול לשחק כפורוורד וסנטר כמו קווין, אבל הוא משחק בצורה יותר אינטלגנטית". זה נגמר בממוצעים של 13.5 נקודות, 11.8 ריבאונדים, 1.3 חטיפות ו-1.1 חסימות, גמר מערב ראשון בתולדות המועדון ובחירה לשחקן השישי המצטיין של העונה. נראה היה שטארפלי שם את הכל מאחוריו.

ואז הגיעה הפסילה השנייה.

עונתו השלישית נפתחה בצורה חיובית: מאמן המאבריקס אמר ל'סאן סנטינל' שאם טארפלי ישתפר ויישאר בריא למשך שארית הקריירה שלו, "שמו יוזכר כשידובר בריבאונדים הגדולים אי פעם. הוא ריבאונדר כמו פול סיילאס, הוא פשוט לוקח הכל". באותה כתבה קיבל שחקן השנה השלישית מחמאות גם מג'ורג' קארל ("הוא שחקן הספסל הטוב ביותר בליגה, וזה אפילו לא קרוב") ומג'יק ג'ונסון, ששמר עליו בגמר המערב ("הוא קרע אותי. הוא לא נח"). על אף ממוצעים מצוינים של 17.3 נקודות, 11.5 ריבאונדים, 1.5 חטיפות ו-1.6 חסימות לערב, טארפלי שותף רק ב-19 משחקים. את השאר החמיץ בשל השעיות ופציעות. ואז, שישה משחקים אל תוך עונת 1989/90, נתפס נוהג בשכרות, התנגד למעצר והושעה על ידי הליגה מחמישה משחקים ומקבוצתו לתקופה בלתי מוגבלת ללא תשלום. לאנשי המאבריקס התחילה להיגמר הסבלנות. במדד היתרונות והחסרונות הפוטנציאלים שרוי טארפלי יכול היה לספק, החסרונות התחילו לנצח.

בעלי המועדון דונלד קרטר, שהגיע איתו לחלק ממפגשי האלכוהוליסטים אנונימיים, אמר אז שהוא לא רוצה לראות את הכישרון הצעיר שלו חוזר עד אשר יהיה נקי. "לא יהיה לנו שום קשר איתו כרגע", אמר לסוכנות הידיעות AP. "לא נאסוף אותו, לא ניתן לו אוכל, לא נעשה שום דבר עד אשר ישלחו אותו בחזרה אלינו כדי לשחק כדורסל". גם סנטר הקבוצה ג'יימס דונלדסון נשמע חסר סבלנות: "אני מבין מה הוא עובר על בסיס יום יומי, אבל אני לא יכול להראות יותר מדי חמלה או להצטער בשבילו. אי אפשר לאחוז לו את היד 24 שעות ביממה, אתה חייב להיות אחראי לעצמך". טארפלי הושם במוסד גמילה בוואן נייס, ואחד מרופאיו שם את הדברים בפרספקטיבה הראויה, כשאמר: "אם רוי לא ישחק יותר כדורסל, זה לא יזיז לי כלל. מבחינתי, הדבר החשוב הוא אם הוא יגיע לגיל 75 ויהיו לו נכדים והוא כבר לא יהיה מכור לסמים".

בין מוסד שיקום אחד ומשנהו שב טארפלי לפרקט והציג יכולת אדירה, כתמיד: בעונה ההיא הספיק לרשום 45 משחקים, מרביתם בחמישייה, וסיפק משחקים של 24 נקודות, 25 ריבאונדים, 5 חטיפות ו-3 חסימות מול מילווקי, 26 נקודות ו-20 ריבאונדים מול סיאטל, 16 נקודות, 22 ריבאונדים ו-5 חסימות מול סקרמנטו וכן הלאה, בדרך לממוצעים של 16.8 נקודות, 13.1 ריבאונדים, 1.8 חטיפות ו-1.6 חסימות. הדיסוננס בין כישרונו הנדיר שהתעקש לבזבז ולא לבזבז כמעט בו בזמן הוא שבסופו של דבר גרם לאנשי דאלאס להחזיר אותו לקבוצה פעם אחר פעם, מתוך תקווה שמשהו יסתדר, אך זה לא קרה. באפריל של 1991 שוב נתפס נוהג בשכרות והושעה, אף שלא יכול היה לשחק בכל מקרה בשל פציעה בברך. שוב טארפלי התנגד למעצר, איים להכות את השוטרים והכעיס גם את כתב 'לוס אנג'לס טיימס' ג'ים מורי, שכתב: "כשראיתי אותו בטלוויזיה משתחרר לחופשי מתחנת המשטרה לא הייתי מוכן לתגובה שלו. חשבתי שהוא ימרר בבכי, יטען הוא חף מפשע, יסתער על השוטרים או יגלה קצת מבוכה. הוא קרץ. שמעתם אותי. הוא קרץ בעין וחייך בפינת פיו. כולנו יודעים מה הקריצה הזו אומרת - סימן שהכול בדיחה אחת גדולה".

"אי אפשר שלא לתהות מתי המעידה הבאה שלו תקרה", אמר סנטר המאבריקס ג'יימס דונלדסון ל'דאלאס מורנינג ניוז'. "זה יכול לקרות בשבוע הבא, בחודש הבא או בעונה הבאה, אבל זה כמעט הגיע לנקודה בה אתה משוכנע שתהיה מעידה נוספת".

ג'יימס דונלדסון צדק.

הפסילה השלישית הגיעה באוקטובר של 1991, כשטארפלי נתפס שוב על שימוש בקוקאין, ונזרק מהליגה. "טפשי שאדם עם כמות כישרון כזו ייתן לדבר כזה לקרות", אמר בעלי המאבריקס דונלד קרטר, בעוד ריק סאנד מההנהלה הוסיף במידה בלתי מבוטלת של תסכול ועייפות: "זה כנראה חיובי עבור רוי וחיובי עבור הקבוצה". השחקן הבעייתי מצא בית חדש באריס סלוניקי - אז אחת הקבוצות המפוארות ביבשת הישנה, וזה לא היה כוחות: מה שטארפלי עשה בקלות ב-NBA הוא עשה בקלות גדולה יותר באירופה, וב-1992/93 הוליך את גביע ספורטה בנקודות למשחק (25.6) וריבאונדים (14.9), וסייע לקבוצתו לזכות במפעל. "מה אתה רוצה שאגיד?" אמר לכתב 'ניו יורק טיימס' שבא לבקר אותו בתקופה ההיא, "שאני מכור לקוקאין? אני שונא את המילה מכור. זה אומר שאני לא בשליטה, ואני רוצה שליטה. היום אני בשליטה. אני לא חושב שאלוהים שם אותי בעולם הזה להיות כישלון".

מי שאימן אותו אז באריס היה צביקה שרף, שהשמיע באתר זה דברים קצת אחרים לפני כשבוע וחצי. בעוד טארפלי דיבר על שליטה, שרף טען, בין היתר: "כשאני באתי לאריס מצאתי שחקן גדול, הכי טוב באירופה, כשהוא היה פיכח ולא שיכור. בעיית האלכוהוליזם שלו הייתה קיצונית. היה קשה מאוד לשמור אותו פיכח באריס, וזה לא שלא ניסינו, אבל היה לו כישרון בהרס עצמי. הוא הגיע לפי החוזה עם בחור שהיה קצין המבחן שלו שהיה אמור לשמור עליו, אבל לדעתי הוא סיפק לו את האלכוהול. היית מדבר איתו בבוקר וגומר אימון והוא היה אומר: 'כן המאמן, אתה צודק', ובערב הוא היה מגיע לאימון אחרי שהוא שתה. זה היה כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. אם הוא היה פיכח הוא יותר טוב מכל השחקנים שהגיעו לאירופה. בשנים האלה הוא היה בין 10-15 השחקנים הכי טובים ב-NBA. הוא הרס קריירה של כוכב ב-NBA בדרג גבוה מאוד".

מאריס המשיך טארפלי לאולימפיאקוס, במדיה העמיד ממוצעים של 20.4 נקודות ו-12.9 ריבאונדים למשחק, והגיע עד גמר גביע אירופה לאלופות, שנערך אז בתל אביב, אך האדומים מפיראוס הפסידו 59:57 לחובנטוד בדאלונה. בסיום עונת 1993/94 השעייתו מה-NBA הוסרה, ויכולתו הגבוהה באירופה שכנעה את דאלאס להעניק לו הזדמנות שנייה - כלומר, הזדמנות עשירית או משהו כזה - ולהחזירו לסגל, על חוזה עתק של 26 מיליון דולר לשש שנים.

"אני מרגיש כאילו לקחו אותי שוב בדראפט", אמר ל'ניוזווייר'. "אני הולך להיות מקצוען על הפרקט ומחוצה לו ומוכן לאתגר". ל'דאלאס מורנינג ניוז' אמר: "אני לא מרגיש כאילו חייב דבר למישהו. אני חייב הכל לעצמי, אני הוא זה שסבל. לא באתי לכאן כדי להיכשל, אני כאן כדי להצליח". דיק מוטה, שאימן את טארפלי בתחילת הקריירה שלו את שחקן הפנים הבעייתי ושוב קיבל אותו, נשמע מעט ספקן כששוחח עם 'אינקווייירר': "אי אפשר לדבר על היגיון בדברים האלה, כי מבחינה הגיונית הוא לא היה צריך להיות במצב הזה. אני לא יכול לדמיין מה עובר למישהו שמסניף שלושה מיליון דולר בשנה. אני יודע בכל ליבי שהוא רוצה לנצח את זה, אבל הסגנון של ה-NBA לא מתאים לכולם. אתה עלול להיכנע לו. אומרים שאתה רחוק רק הסנפה אחת מתהום הנשיה. אנחנו חייבים להיות עירניים לסימנים איתו, חבר המושבעים עדיין לא קיבל החלטה בנוגע אליו".

הוא הספיק לשחק 55 משחקים - כולם מהספסל - בדרך לממוצעים של 12.6 נקודות ו-8.2 ריבאונדים, לפני שהפר את תנאי המבחן שלו עם אלכוהול והושעה שוב מה-NBA. "נתנו לרוי כל הזדמנות להצליח", אמר הג'נרל מנג'ר נורם סונג'ו, "זה באמת סוף עצוב לספורטאי מוכשר בצורה בלתי רגילה שקיבל הזדמנות מדהימה לחזור ולהיות שחקן יעיל ב-NBA". פחות משנתיים לאחר מכן, נעצר לאחר ששרף את חברתו עם מגהץ. סכומי הכסף הגדולים שהרוויח לאורך הקריירה החלו להתנדף במהירות - חלק בהסכם הגירושים, חלק כדי לממן את האלכוהול והסמים, חלק בשל תביעה מוזרה לאחר שחברתו לקחה את מכוניתו והרגה אישה נוספת בכביש - ולקראת סוף שנות התשעים, רוי טארפלי פשט את הרגל. ב-1998 זרק אישה ממונית, נעצר, והתבשר כי עליו להישאר באיזור גאוגרפי מאוד ברור בארצות הברית. שחקן ה-NBA לשעבר הסכים, רק כדי להימלט לרוסיה, ולשחק מחוץ למולדתו למשך כמה שנים נוספות, בין היתר גם בקפריסין ובסין. כששב הביתה הוכנס מיד לכלא ל-45 יום, עונש על ההימלטות מחוץ גבולות המדינה.

למשך כל השנים הללו טארפלי לחם במחלה שלו - הוא נכנס ויצא ממוסדות גמילה, ולרגע לא הרים ידיים. ב-2003 עבד עם מאמן העבר ג'ון לוקאס, עבר מספר בדיקות סמים והתעקש כי ביכולתו לחזור ל-NBA, בתנאי שעונש ההשעיה יוסר. "אני מרגיש כאילו יש לי עסקים לא גמורים שם", אמר לתחנת טלוויזיה ביוסטון. "אם אקבל עוד הזדמנות, אאחוז בה חזק. אני כל כך מתגעגע, לקחתי הכל כמובן מאליו וזה לא יקרה לי שוב". ההזדמנות לא הגיעה, ממשחק פעיל הוא פרש רק בגיל 41, ונותר פחות או יותר חסר כל. העיתונאי טרי פוסטר סיפר שב-2006 הגיע לראיין את טארפלי בביתו, בדיוק ברגע בו טכנאי כבלים סיים לבצע את עבודתו וביקש 20 דולר על מעשיו. למי שהיה עד לא מזמן אחד השחקנים המוכשרים בתבל לא היו 20 דולר. טרי פוסטר שלף מכיסו שטר של 20 והגיש לטכנאי. "אני מעריך את זה", טארפלי אמר.

בצעד נואש לשקם את תדמיתו, הגיש בספטמבר של 2007 תביעה נגד ה-NBA, בטענה כי הליגה הפרה את חוק "אמריקאים עם נכויות" בכך שסירבה לבטל את השעייתו על אף שצלח מספר בדיקות סמים. היה זה מקרה מרתק שהעלה את שאלת מיליון הדולר: האם מישהו שמכור לסמים או לאלכוהול הוא נכה? טארפלי ביקש פיצויים בסך שישה מיליון דולר, ולא ברור מה קרה הלאה - סביר להניח שהצדדים הגיעו להסכם טיעון כלשהו, עליו לא פורסם בתקשורת.

אשר לשנותיו האחרונות של טארפלי בעולם הזה, הן ככל הנראה עברו בשקט יחסי. בעשור הנוכחי שמו לא הוזכר כלל בארצות הברית - לפחות לא בהקשרים שליליים או פליליים - ועל כן מותו, בסך הכל בגיל 50, תפס את כולם בהפתעה מסוימת, הפתעה מהולה בעצב מהגורל לו כולם ציפו."אם היה נשאר בריא, הוא יכול היה להיות אחד מ-50 השחקנים הטובים אי פעם", אמר חברו לקבוצה לשעבר בראד דייויס.

ריק סאנד, שעבד בהנהלת המאבריקס בתקופות בהן טארפלי חזר והושעה, הושעה וחזר, סיכם זאת טוב מכולם. "הוא לא היה ילד רע", אמר. "היו לו שדים, ובסופו של דבר השדים הכניעו אותו".

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il