לאחר השבוע הסוער שעבר, המערכת של קליבלנד התעשתה והחלה להתייחס לסיטואציה אליה הקבוצה נקלעה באופן שקול ואחראי. בכל הקשור לדיונים על מעמדו של דיוויד בלאט, ההיעדרות של לברון ג'יימס ומכת הפציעות שסביבו לא יכולה הייתה להגיע בזמן טוב יותר. מכת הפציעות הסיטה את הדיון ממערכת היחסים בין המאמן לכוכב שלו, שעמדה לאחרונה במוקד הביקורת על בלאט, למחוזות אחרים: הסגל הקצר, חוסר המזל שבפציעות והצורך לחשוב על הטווח הארוך כי כרגע לא ניתן לצפות מקליבלנד לנצח יותר מדי. בדיוק כפי שהפציעות של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק בפתיחת העונה השעו את הביקורת הקבועה על סקוט ברוקס.
מי שדאג להרגיע את המערכת ואת התקשורת שסביבה הוא הג'נרל מנג'ר דיוויד גריפין, שביום ראשון הצהיר בצורה הברורה ביותר שבלאט לא הולך לשום מקום. הבעיה היא שזה קרה שישה ימים שלמים לאחר הסערה סביב הפרסום על מעמדו של בלאט. גריפין יכול היה לבצע את פעולת ההרגעה הרבה יותר מוקדם, הוא יודע להתנהל מול התקשורת ולהעביר את המסרים שלו בצורה טובה. מה לקח לגריפין כל כך הרבה זמן? אפשרות אחת היא שהפרסומים היו נכונים, שהמעמד של בלאט אכן היה מעורער לתקופה מסוימת בשבוע שעבר עד שהתקבלה החלטה להמשיך איתו. אפשרות אחרת היא שגם עבור גריפין זו הייתה טבילת אש ראשונה בסוג כזה של לחץ ועניין תקשורתי והוא לא הבין בזמן אמת את חשיבות התגובה המהירה. הלילה התבררה כנראה אפשרות שלישית: שהוא היה עסוק בימים האחרונים במשהו חשוב יותר, אליו אגיע בהמשך.
בלאט אחרי ההפסד המביך בפילדלפיה: "היו לנו שלושה רבעים מעולים"
קליבלנד הפסידה 95:92 לפילדלפיה, שרשמה ניצחון ביתי ראשון העונה
טרייד גדול ב-NBA: ג'י אר סמית ושומפרט לקליבלנד, דיון ווייטרס לאוקלהומה סיטי
הבעיה הגדולה יותר של בלאט היא שסימני השאלה הקשורים ליחסים שלו עם לברון רק הוקפאו, לא נעלמו. הם יחזרו כאשר קינג ג'יימס יחזור. בשלב הזה גם לברון אמור להבין שהסיכוי שבלאט לא יסיים את העונה לא גבוה ושעדיף לו לתת הזדמנות למאמן ולראות לאן זה מוביל בפלייאוף, בדיוק כפי שעשה עם ספולסטרה במיאמי, במה שהפכו בסוף ליחסים מקצועיים נהדרים. אבל מבחינתו של לברון בלאט הוא עדיין מאמן רוקי ב-NBA, שלא מכיר את הניואנסים הקטנים של הליגה הטובה בעולם, עבור לברון המאמן הישראלי הוא תעלומה בעמדה בה הוא היה מעדיף להרגיש ביטחון. וכמובן, העובדה שעד כה בלאט מתקשה לנווט את הספינה לא תורמת לביטחון לגבי היכולת שלו לעשות זאת בעתיד.
בינתיים, עד שהפצועים יחזרו, יש לבלאט ביד קבוצה שהרבה יותר קל לאמן אך הרבה יותר קשה לנצח איתה. חבורה של רול פליירס ממושמעים עושים בדיוק מה שהוא מבקש מהם אך בסופו של דבר נתקלים בקיר של חוסר היכולת שלהם ליצור מצבי זריקה. טריסטן תומפסון, מתיו דלבדובה, מייק מילר, שון מריון, ג'יימס ג'ונס ואפילו ג'ו האריס הם שחקנים שיוכלו לתרום לבלאט בתפקידים מאוד מסוימים, הם יכולים להיות צוות משלים איכותי סביב שלושה כוכבים, אך בשבוע האחרון נמתח קצה גבול היכולת שלהם הרבה יותר מדי.
בגלל זה, חבל על בזבוז ההזדמנות בהפסד הטיפשי לפילדלפיה. טיפשי, כי קליבלנד שיחקה נהדר שני רבעים וחצי, עם הנעת כדור, שלשות פנויות דרך משחק שוטף והגנה חכמה. פילדלפיה היא תופעה ייחודית: חבורת צעירים, חלקם מוכשרים מאוד, נטולי כל סגנון או שיטה בשני הצדדים. זו בדיוק הקבוצה מולה ניתן להוכיח את יעילות ה-motion offense של בלאט גם בלי יותר מדי כישרון, וזה מה שקרה עד אמצע הרבע השלישי. אלא שאז קרה לקליבלנד מה שקורה לחלק מהקבוצות מארבע הקודמות שהפסידו לסיקסרס השנה - התחושה שזה קל מדי הובילה לזלזול, השלשות הפנויות הפסיקו להיכנס, ההגנה הורידה הילוך וברבע האחרון נוצר לחץ. הדקות האחרונות היוו הסבר מצוין לכך שמינסוטה של קווין לאב הייתה כל כך גרועה במאני טיים בשנים האחרונות: קבוצה שמבוססת על שחקן פנים צריכה להכניס לו כדור בעמדות שהוא אוהב, אם היריבה מונעת ממנו לקבל כדור עם שני שחקנים פתאום האחרים צריכים לקחת אחריות. דלבדובה וטריסטן נאלצו להיות אלה שמנסים להכריע את המשחק בפעולות אישיות, זו לא הייתה הפתעה גדולה לגלות שזה לא נמצא ברפרטואר שלהם.
למרות זאת, בראייה לטווח ארוך קליבלנד יכולה לקחת כמה דברים טובים מהתקופה עמוסת ההפסדים הזאת, הפסדים שצפויים להימשך במסע החוץ למערב. הניסיון שטריסטן ודלבדובה צוברים עכשיו, הצורך שלהם לצאת מאזור הנוחות ולבצע פעולות קשות עבורם, יתרום להם בעתיד, ברגעים הקשים בפלייאוף בהם כולם צריכים להתעלות. אך מה שחשוב במיוחד זה שבלית ברירה, קליבלנד התחילה לשחק על קווין לאב, שברגע אחד חזר להיות השחקן ממינסוטה. לפני הפציעות הוא החטיא שלשות פנויות ללא הפסקה ואיבד ריבאונדים לשחקנים שרצו אותם יותר, בשלושת המשחקים האחרונים הוא חזר להיות מפלצת עם 28.3 נקודות, 2.3 שלשות, 9.7 ביקורים בקו העונשין ו-11.3 ריבאונדים למשחק. אם קליבלנד הרוויחה את קווין לאב, כל התקופה הזאת לחלוטין משתלמת עבורה, גם אם היא תסתיים כשהקבוצה במאזן של 50 אחוזי הצלחה.
מבחינה מקצועית, המבחן החשוב יותר של לבלאט יהיה לאחר שכולם יחזרו ויחד איתם יחזרו הבעיות הישנות. חשוב להזכיר שוב שלפני שהחלה מכת הפציעות עם הפציעה מסיימת העונה של אנדרסון ורז'או, הקאבס היו במצב פחות רע ממה שזוכרים כרגע, כשורז'או נפצע המאזן היה 10:17 והמומנטום היה חיובי. הייתה תחושה שההתקדמות שאפיינה את השבועות שלפני כן נעצרה, שקליבלנד התקבעה כקבוצה טובה בלי לבצע את קפיצת המדרגה הנדרשת הבאה גם בהתקפה וגם בהגנה.
בהתקפה, בלאט לא התעקש על ה-motion offense שהקבוצה הרבתה לנסות במשחקי ההכנה ובשבועות הראשונים, קליבלנד שלו הפכה יותר ויותר לקבוצה שמבוססת על פיק נ' רול, על מהלכי פוסט ועל היצירתיות של לברון ג'יימס. זה לא בהכרח רע. דאלאס, שהביאה את הקליניקה ההתקפית שלה לביקור בקליבלנד השבוע, מתבססת לחלוטין על פיק נ' רול, אבל הקאבס לא מתקרבים לשטף ולתחכום בו המאבס מבצעים את המהלך הבסיסי ביותר בספר. בסך הכול ההתקפה עובדת בזכות הכישרון, עד הבלגן היא הייתה מדורגת רביעית בליגה, בלאט יצטרך להחליט עד כמה הוא מתעקש על גיוון ועל תרגילים מהשיטה הראשונה שהוא ניסה להטמיע כדי לשדרג את ההתקפה ברגעים בהם היא נתקעת.
בהגנה המצב הפוך: בלאט ממשיך להתעקש על עקרונות מסוימים, על הגנה אקטיבית עם חילופי שמירה זריזים, מה שלא תמיד מתאים לשחקנים שהוא משתמש בהם. מייק מילר, למשל, כמעט תמיד מאחר בשנייה וכל משחק מקבל כמה שלשות על הראש (הייתה לו בעיה דומה בסגנון ההגנתי הדומה של מיאמי). קווין לאב עדיין מתקשה עם היציאה האגרסיבית שנדרשת ממנו ברוב הגדול של מהלכי הפיק נ' רול של היריבה. יש מקרים בהם ההגנה עובדת וכמה אלמנטים מוצלחים במיוחד, למשל היכולת של טריסטן תומפסון להתמודד עם שחקני חוץ בחילופים אוטומטיים המתבצעים בסוף שעון (שיטה מוכרת באירופה שמיתרגמת יפה ל-NBA), אך בתמונה הגדולה עולה השאלה האם לא עדיף לבלאט להשתמש בשיטה שמרנית יותר בהגנה, כדי להקל על החוליות החלשות ולהקטין את אפקט בעיית ההגנה על הטבעת.
יש כאן שתי שאלות שונות: גמישות מול התעקשות והגנה שמרנית מול אגרסיבית. אין כאן תשובות קלות. פורטלנד, למשל, מדגימה את חשיבות העקשנות - בעונה שעברה השיטה השמרנית הקיצונית של טרי סטטוס נראתה רע, השנה השחקנים מכירים אותה טוב יותר ופורטלנד הפכה לאחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה. אבל בכלל לא בטוח שזה יעבוד בפלייאוף, מול יריבות איכותיות שמבצעות הכנות ספציפיות. במקרה של קליבלנד, אולי כדאי לבלאט להתגמש, בעיקר כאשר לאב שומר על פיק נ' רול. כאשר הוא הולך אחורה במקום לצאת באגרסיביות הוא דווקא יחסית אפקטיבי.
עד הלילה, בעיה נוספת של קליבלנד הייתה הסגל הקצר והתהייה אם גריפין הוא מנג'ר אקטיבי מספיק בכדי לבצע את המהלכים הנדרשים. אפשר להיות רגועים, גריפין הוא לדעתי המנצח הגדול של השבוע האחרון בזכות טרייד נפלא עבור קליבלנד. דיון ווייטרס, שהראה ניצוצות של שחקן שישי אך חוסר היציבות שלו היה קיצוני, הוחלף בשני שחקנים יותר טובים ממנו. אמנם ג'יי. אר. סמית' מגיע עם שק כבד של בעיות, אך בכל הקשור בקבלת החלטות ווייטרס לא פחות בעייתי. בכל מקרה, השחקן המשמעותי בטרייד הוא אימאן שאמפרט, בדיוק השוטינג גארד ההגנתי שבלאט היה זקוק לו לחמישייה. שאמפרט פתח את העונה נפלא והראה שיפור גם ביכולת המסירה, מאז הוא נחלש אך עכשיו הוא מגיע לסיטואציה שאמורה להיות אידיאלית עבורו, לכשיחלים מהפציעה, ובהנחה שישתלב מהר. שניהם מגיעים גם עם ניסיון פלייאוף שהיה חסר בסגל של בלאט, שאמפרט במיוחד נראה טוב לפני שנתיים בפוסט סיזן עם 9.3 נקודות, 6 ריבאונדים ו-42.9 אחוזים משלוש.
אם זה לא מספיק, גריפין איכשהו קיבל בחירת סיבוב ראשון מ-OKC, נכס חשוב לטרייד עתידי, ואם הבנתי נכון מהדיווחים לא השתמש בחריגת הטריידים שיש לו, כך שעדיין יש לו אפשרות להביא שני שחקנים נוספים, שניתן להניח ששניהם יהיו שחקני פנים. אחרי הלילה, קל יותר לסמוך עליו שהוא ימצא את השחקנים הנכונים.