1. במשך שנים מסתובבים בקרבינו אוחזים שונים במקלדות, אשר עושים להם נוהג קבוע לבעוט, לפרק ולכסח את הצורה למוצר הכדורסל המקומי שהליגה שלנו מייצרת. יש כאלה שאף מגדילים עשות ומכנים אותה בכינויי גנאי כמו שלולית. אבל אפילו אנשים קטנים מסוג זה אינם חייבים לפרגן, בקושי בקושי, כשצריך. משחק הבכורה של הפועל תל אביב באריק איינשטיין הוא אירוע מכונן בכדורסל שלנו. גם בגלל שהפועל תל אביב קבוצה חשובה שאוחזת בפרויקט מרתק ומאתגר. גם בגלל שמגרש זה מהווה חלק מרכזי בתופעה המבורכת שמחסלת אט אט פגעי אסתטיקה ומרחיקי קהל ומייצרת במקומם מקומות אירוח מזמינים כמו רוממה, בית מכבי בראשון, הארנה כמובן וכן הלאה. נעים היה לראות כיצד האחות הבכורה של הפועל עודפים מתמקמת לה בבית ראוי, להבדיל מזוועת אוסישקין, והופכת אותו לשלה.
2. הדבר הכי טוב שאפשר לכתוב כדי לתת לכדורסל של הפועל תל אביב אמש את הכבוד המגיע לו, הוא להימנע מדיוני מיקרו על ניואנסים טקטיים. ביציאה מאחד מפסקי הזמן, נשמע עודד קטש חוזר ומדגיש את נושא האגרסיביות שהוא מצפה מהשחקנים שלו. וזה ההישג המשמעותי של האדומים מתל אביב. יש שם חבורה קשוחה שמשחקת כדורסל קשוח ובלתי מתפשר. אפשר היה בקלות לדמיין איך זיווג הגנתי, לדוגמא, של שולדרברנד וגייטס יוביל את המאמן שלהם לחפש פתרונות "חכמים" שיחביאו את חולשותיהם הרבות בצד שבו אמורים לשמור. אבל הפועל תל אביב לא חיפשה את זה. היא שמרה על סכמה הגנתית חד גונית, משעממת ומנצחת לאורך כל המשחק. היא שמרה על סכמת חילופים שסירבה להתרגש מהפיגור המוקדם מול קבוצה מוכשרת ממנה. והיא המשיכה ללכת לפאנצ'ים התקפיים דומים, גם כשנתקעה בקיר, עד שהחבורה שממולה נשברה.
הפועל תל אביב נראתה בתחילת העונה הזאת כקבוצה אבודה, הגם שנדמה היה שהיא התחזקה ברמת הסגל. תחושה דומה הייתה (לפחות לי) עם החילוף של ריון בראון בלארי אובאנון. נכון להיום היא נראית מצוין, כשאת הקרדיט צריך לחלק בין שלושה אנשים מרכזיים. רביב לימונד ממשיך בדיוק מהמקום בו הפסיק בעונה שעברה. עם צוות מסייע שונה בקו האחורי ועם סט תרגילים התקפיים אחר, מצליח לימונד לעשות על המגרש כל מה שבראש שלו. אתמול זה נגמר עם 12 אסיסטים. בקלות זה יכל להיגמר עם יותר (ובטח כשהצד שמנגד לא מגלה שום התנגדות). ינסי גייטס היה פרוספקט לדראפט, בהמשך לעונת סיניור מצוינת בסינסינטי. אבל אז הוא הגיע לטורניר פורטסמות' (בסוף העונה) שמן, עייף, כבד ופצוע. במקום NBA, מצא עצמו באיזשהו חור בליטא, עד לצ'אנס שקיבל מקטש באילת. כשגייטס רוצה לשחק, הוא יודע. והוא משתפר מעונה לעונה. אתמול זאת הייתה תצוגת תכלית של ורסטיליות התקפית מרשימה. בעונה הבאה הוא ישחק כבר בכסף אחר לגמרי. ואחרון קטש. הקבוצה שלו ממשיכה בגרף שיפור, וזה סימן שהוא עושה משהו נכון. שאפו.
רגע, עוד פרגון אחד לסיום. ספי שמש, עמית בלק ודני ילון נתנו אמש לשחק כדורסל. שאפו גדול.
3. הייתה גם קבוצה אחרת באריק איינשטיין. זאת שחטפה בראש. בניגוד לחלק מהטענות שנשמעות, אני לא חושב שהפועל ירושלים סבלה אמש מבעיית מוטיבציה. התחושה היא שכל אחד השחקנים שם (כן, כל השחקנים שם) הגיעו, כל אחד, במטרה לשחק חזק ולנצח. וכל אחד בנפרד זה נחמד, אבל התחושה מבחוץ היא ששם מצויה חלק מהבעיה. מעבר לעניינים המקצועיים, נראה שאין שם גורם מאחד. לא בין השחקנים עצמם (ובטח שלא בין כולם) ולא בין השחקנים לבין הספסל. ולא פחות מהעניינים המקצועיים, נראה שהנושא הזה חייב להדאיג את ירושלים מאוד. בכל מה שקשור לכדורסל, אין לנו מה לחדש לכם, בדיוק כמו שלהפועל ירושלים אין שום דבר לחדש. אין שום אבולוציה במשחק ההתקפה העומד. אין ניצול טוב מספיק של החולשות ההגנתיות של היריבה. הפועל תל אביב זעקה מבעיות של מאצ'אפ ושל סייז. זה לא נוצל מספיק טוב כדי להכות בה.
הפתרונות ההגנתיים ממשיכים להסתמך על המגבלות של השחקנים. אזורית 2-3, אזורית 1-3-1 שהופכת לאישית ושאר ירקות. נכון שיש לא מעט שחקנים שהם חורים הגנתיים. נכון שהרוטציה לא ארוכה כבדרך כלל, אבל זאת לא סיבה להיכנע ולשדר חולשה. גם בסגל חסר ובעייתי, קבוצה יכולה להפגין עוצמה. להכריח את השחקנים שלה להזיז את הרגליים. לשמור גוף לגוף. כי בסופו של דבר, ההגנות החכמות אמורות להיות הלוואי של הגנות הבסיס. וכרגע אין שום בסיס הגנתי בירושלים.
4. מזמן לא כתבנו קצת על דיוויד בלאט, לא? הגיע הזמן לכמה מילים. אז ככה: דיוויד בלאט היה, נשאר ויהיה מאמן טוב מאוד. גם הקבוצה שלו מקליבלנד היא קבוצה טובה. טובה מספיק כדי לנצח בסדרה כל יריבה מהמזרח עד לגמר ה NBA. למרות הכל. העניין הוא שעד כה, המאמן הישראלי עושה בקליבלנד עבודה רעה. לא בגלל לברון הרשע, לא בגלל ההנהלה חסרת הלב והמושג ולא בגלל שהוא מאמן רוקי שבסך הכל-רצה- לאמן-חבורה-של-ילדים-ועל-הראש-שלו-הנחיתו-הגויים-ימח-שמם-את-השחקן-הכי-טוב-בעולם. גם מאמנים טובים יכולים לעשות עבודה מחורבנת. זה קורה לטובים ביותר. וזה קורה גם לבלאט, נכון למועד זה.
הבעיה היא שקשה לנו להשלים עם זה. בכל זאת, הוא משלנו. בכל זאת, הוא זכה ביורוליג. בכל זאת, הוא לימד את טייריס רייס איך לשחק אופן ובידודים. לכן קמים לנו כותבים שונים ומסבירים לנו שאנחנו לא מבינים באמת את מה שאנחנו רואים. שבניגוד לפרשנים המרושעים מהלבנט, דווקא באמריקה רואים זאת אחרת. דווקא בארצות הברית נמנעים מלייחס אחריות לבלאט, בטח שלא בנושאים מקצועיים. דווקא שם, תאמינו או לא, מסתכלים על הדברים לטווח ארוך ובסבלנות. יפה נכון? כמה חבל שזה לא נכון. נכון לנקודת הזמן הזאת, אין שום פרמטר מקצועי שבו לא כשל בלאט. משחק ההתקפה של הגאון ההתקפי נראה בדיוק כמו הכדורסל הנחות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. משחק ההגנה של הקבוצה נרפה, חסר אנרגיות וחסר תיאום. ניהול החילופים איננו הגיוני. פסקי הזמן לא נלקחים בזמן. להמשיך? רגע, לא אנחנו אומרים את זה. אומרים את זה שם. לא מאמינים? תכנסו בעצמכם לאתרים אמריקאים.
אבל עזבו, זה הכל לברון. איך, איך נותנים לשחקן אחד לנהל את ההצגה? איפה ההנהלה של קליבלנד? אז ככה, בואו נסביר את פשוט. לברון ג'יימס הוא לא שחקן אחד. הוא העיר. הוא מדינת אוהיו. אם יש דבר אחד שדיוויד בלאט צריך לדעת לעשות, זה לגרום ללברון לרצות לשתף איתו פעולה. אם בלאט נכשל במשימה, זאת הבעיה שלו. זה מה יש.
בלאט קיבל הרבה מאוד מיליונים כדי לאמן את קליבנלד. החליפו לו את הקבוצה או שלא, זה המצב. ככה זה בליגה ההיא. אתה מקבל חפיסת קלפים, ומתבקש לנצח איתה. במיוחד כשאתה מקבל וואחד חפיסת קלפים חלומית. לא הצלחת? מישהו אחר ינסה במקומך.
במשך השנים שלו במכבי תל אביב, הקפיד בלאט לשנן בפני השחקנים (והתקשורת) מנטרה חוזרת, ולפיה שחקן צריך להיות מוכן להזדמנות שלו בכל רגע נתון. קר, חם, עם או בלי בטחון. כשקוראים לך, אתה צריך להיות מוכן. אם לא, הרכבת דוהרת ולא מחכה לאף אחד. בלאט קיבל הזדמנות של פעם בחיים בקליבלנד. והרכבת שם דוהרת ולא מחכה לאף אחד. לא יעזרו סיפורים או תירוצים, מוצדקים יותר או פחות. בלאט צריך למצוא את הדרך להצטיין ומהר. זה הצליח לו בעבר. זה יכול להצליח לו גם הפעם.