ב-1960, עבר המתאגרף הארגנטינאי המפורסם לואיס אנחל פירפו מתפקיד מתאגרף העבר לתפקיד נוסטרדמוס, וחזה: "מתישהו, יופיע במדינה שלי ילד עם עור כהה, שיער שחור, פנים חסרות הבעות ואפס רגשות בזירה. האגרופים שלו יזכירו לעולם איפה ארגנטינה נמצאת".
פירפו לא זכה לחיות כדי לראות כיצד הנבואה שלו מתגשמת באופן מושלם כמעט לגמרי - החל מהמראה החיצוני ודרך היכולת בזירה - אולם ארגנטינה כולה זכתה גם זכתה, וראתה בשנות השבעים כיצד אחד מטובי בניה הופך לטוב בעולם, לאחד הטובים בהיסטוריה. מאוחר יותר, כשייאלץ לתלות את הכפפות ויעביר את האלימות שלו מהזירה אל מחוצה לה, יעביר את מקום מגוריו מבית גדול ומפואר לבית כלא, יהיה הציבור חלוק בדעותיו. והמחלוקת תגיע לשיא לפני 20 שנה ויום, ב-8 בינואר, 1995, כשקרלוס מונסון יפגוש את היריב הראשון שהצליח להכניע אותו, היריב הראשון שלא הותיר לו סיכוי.
יריב שעונה לשם מוות.
אלוף ה-UFC נתפס על סמים: "מתנצל בפני המשפחה והמעריצים"
הוא נולד ב-7 באוגוסט 1942 בסן חאבייר, ובגיל שש עבר עם הוריו ו-12 אחיו ואחיותיו לשכונה ענייה בסנטה פה. משפחת מונסון התאקלמה מצוין בעוני הגדול במובן שגם היא היתה ענייה מאוד. כל כך ענייה, למעשה, עד שקרלוס נאלץ לעזוב את בית הספר כבר בכיתה ג' ולהתחיל לעבוד כמצחצח נעליים, מחלק עיתונים ושוליית חלבן, על מנת להביא עוד כמה ג'ובות למשפחה הרחבה. בשלב מסוים החל להתעניין באגרוף, וגם ממנו הוא עשה מקצוע: מונסון הצעיר קיבל 50 פזוס בכל פעם שניצח קרב ברחוב. שם הכיר את אמילקר ברוסה, המאמן המצליח והמוערך בתולדות המדינה, שראה בקרלוס "ילד דקיק עם זעם בעיניים", כפי שסיפר ל'ספורטס אילוסטרייטד', כישרון גולמי אליו יוכל ליצוק ידע והכוונה ותוכן. "הוא היה כמו עיוור, לא היה לו שום סגנון, אבל המוח שלו כל הזמן עבד. הוא ידע בדיוק מה יעשה בצעד הבא, הוא יכול היה להכות עם שתי ידיו, אבל היה חלש מדי בשל תת תזונה". מונסון נלקח לרופא, החל להתאמן ברצינות ולהתחרות באופן חובבני ברחבי המדינה. מ-1959 ועד 1962 ערך 87 קרבות חובבניים. ב-73 מתוכם ניצח, וזמן קצר לפני האחרון שבהם, כשברשותו ילד אחד מחברתו הראשונה, התחתן עם בחורה בשם מרסדס ביאטריז (אף שהיו כל כך עניים עד שלא היו יכולים לשלם על תעודת הנישואים).
עבור מתאגרפים רבים הזירה היא סוג של ספת פסיכולוג, וכך, פחות או יותר, היה גם סיפורו של קרלוס מונסון: לפני שהפך מקצוען נכלא מספר פעמים בשל התפרעויות שונות, בין היתר במגרש כדורגל ובאוטובוס, ולאחר שיתלה את הכפפות שוב יסתבך עם רשויות החוק. לא יהיה מופרך לקבוע שהרגעים היחידים בהם היה מוגן מעצמו ומהסביבה היו כשניסה למנוע מאגרופי היריבים לרסק לו את עצמות הלחיים. ל'ספורטס אילוסטרייטד' אמר בשנות השבעים שעבורו, להיכנס לזירה זה כמו להיכנס הביתה ולשתות את תה הז'ארבה מאטה המסורתי שלו. "אני מרגיש הכי טוב בתוך הזירה, בערב של קרב", אמר. "אני מרגיש מסוכן, אבל טוב".
ההתחלה לא לימדה על מה שעתיד היה להגיע. "הוא היה בחור מאוד מנומס ולא דיבר הרבה", אמר לאתר 'וונדר ארגנטינה' עיתונאי האגרוף קרלוס אירוסטה על התרשמותו ממונסון בתקופה ההיא. "הוא לא היה כריזמתי, הוא היה סתם עוד מתאגרף, הוא לא נתן לך את הרושם שהוא הולך להגיע לגבהים שהגיע". ב-6 בפברואר 1963 ערך את הקרב הראשון שלו וניצח את יריבו בסיבוב השני. לאחר מכן הגיעו שלושה הפסדים, כולל אחד, ב-28 ביוני, 1964, לפליפה קמביירו הברזילאי בריו דה ז'רנו.
אבל זה בסדר, כי הנה חתיכת ספוילר להמשך הסיפור שלנו: מאז ועד יום מותו, קרלוס מונסון לא יפסיד ולו פעם אחת בזירה.
צפו בחלק מרגעיו הגדולים של מונסון בזירה
ב-1966 זכה לראשונה בתואר אלוף ארגנטינה במשקל בינוני, ושנה לאחר מכן הפך לאלוף דרום אמריקה באותה קטגוריית משקל. ביבשת בכלל ובארגנטינה בפרט החלו להבין עם מה ומי יש להם עסק, וניסו לדחוף את האלוף החוצה, למדינות ויבשות ויריבים אחרים, מדינות ויבשות ויריבים שיסללו את הדרך לתואר הגדול מכולם: אלוף העולם. היסטוריון הענף ברט שוגר כתב באחד מספריו כי למונסון הצעיר היה "מראה של כוכב קולנוע, עם גבות עדינות וגוף מדהים שיכול לשמש לפרסומות בהוליווד. והוא התאגרף באותה צורה: עם קור רוח שאי אפשר היה להמיס. הסגנון שלו היה שילוב בין אגרסיביות זהירה וזהירות אגרסיבית".
מונסון לא נתן לעלייתו מעלה והפיכתו לדמות מוכרת בספורט הארגנטינאי להפריע לשגרת חייו: ב-1967, למשל, היכה צלם עיתונות במהלך מסיבת חג מולד, וזה לא יהיה העימות האחרון שלו עם הפפראצי. כמו כן, המשיך לעשן משהו כמו חמישים סיגריות ביום - כמות אותה אמנם היה דואג להוריד לפני קרבות, ובכל זאת, כזו שרחוקה מלהיות אידיאלית לספורטאי מקצועני בכלל ובפרט כזה שצריך את הריאות שלו במלוא כוחן כשקרבות מתארכים ומגיעים למספר דו-ספרתי של סיבובים. הסופר ג'ורג' דיאז סמית' כינה פעם את ראותיו של מונסון "ריאות מברזל", וכתב כי מעולם לא ראה אותו נואש לאוויר בסיבובים מאוחרים של קרבות, או בכלל.
ב-7 בנובמבר 1970 הגיע הרגע הגדול בקריירה של המתאגרף והמעשן המקצועני: מונסון יצא לראשונה מדרום אמריקה והתחרה מול ניני בנבנוטי האיטלקי על תואר אלוף העולם במשקל בינוני ברומא. המארח, פלייבוי יפה תואר שיהפוך על פי רוב למתאגרף האיטלקי הגדול בכל הזמנים, היה פייבוריט ברור. אבל מונסון היה מאוד, מאוד בטוח בעצמו. "היתה בו שחצנות, כמעט חוצפנות. הוא התהלך כמו מנצח", כתב העיתונאי מייק אשלי על הימים שלפני הקרב. "הייתי במשרד של מארגן הקרב ומונסון נכנס בחליפה לבנה ללא דופי, עור ברונזה, מעשן סיגריה, כאילו הוא יצא מסט של סרט של פדריקו פליני. הוא היה אחד המתאגרפים האלה שנכנסו לזירה בידיעה שהם הולכים לנצח. השאלה היתה רק איך".
התשובה לשאלה הזאת היתה ברורה: בנוק-אאוט. אחרי שהחזיק מעמד בסיבובים הראשונים, שחרר בסיבוב ה-12 אגרוף מהדהד שלא הותיר לאלוף העולם המכהן, ששמר על תארו ארבע פעמים ברציפות עד אותו ערב, שום סיכוי. "זה היה אחד הנוק-אאוטים הכי טהורים בתולדות הספורט", נכתב באתר 'וונדר ארגנטינה', "אבל מדהימה באותה מידה היתה הדרך בה הארגנטינאי הסתובב בנונשלנטיות וצעד בחזרה לפינה שלו אחרי האגרוף ההרסני, כאילו הוא מחתים כרטיס במשרד או במפעל ולא היכה את אלוף העולם המכהן. שלוש הדקות הללו היו מונסון טהורות - מכני, מחושב, חכם וחסר רחמים".
האגדה מספרת שאלוף העולם החדש היה כל כך חסר רחמים משום שבשקילה שלפני הקרב, יריבו האיטלקי נגע לו בתחת. "הסתכלתי עליו וחשבתי - הערב אני הולך להרוג אותך", אמר מונסון פעם. "כשהשופט עצר את הקרב הוא צדק. הייתי הורג אותו".
צפו בסיום הקרב:
"הפכתי לאלוף בגיל 28, לא הייתי ילד", אמר מונסון לנייג'ל קולינס בספר 'Boxing Babylon'. "זו היתה הזדמנות גדולה עבורי לשנות דברים כי התחלתי להרוויח כסף גדול. יכולתי לקנות את המכונית הכי מפוארת, התחלתי לדאוג לבגדים אותם לבשתי". מיותר, מחד, לציין שהשינוי לא היה רק חיצוני - מילד עני ואלים עם חסכים, מונסון הפך לגבר עשיר ואלים שיכול להרשות לעצמו הכל - מהנשים הכי יפות עד השולחן הטוב ביותר במסעדה, ודברים כאלה משפיעים על הביטחון העצמי, הנשמה והאגו. מאידך, למרות הכל - למרות הנשים והמכוניות והמסעדה והיותו אולטרה-פופולרי - מונסון נותר מקצוען גדול, ולא נתן למה שקורה מחוץ לזירה להשפיע על מה שמתרחש בתוכה. במאי של 1971 נדרש לשני סיבובים בלבד כדי לנצח את בנבנוטי, שהודיע על פרישה עם תום הקרב; ארבעה חודשים לאחר מכן הפך לאדם השני בהיסטוריה שמכניע את אלוף העולם אמיל גריפית (הראשון היה רובין "הוריקן" קרטר).
בשלהי שנות השבעים פורסמו מספר כתבות ב'ספורטס אילוסטרייטד' שניסו לפצח את החידה המתקראת קרלוס מונסון. באחת מהן צוטט חבר שלו כאומר: "אל תתרגש אם מונסון לא אוהב אותך. הוא ככה עם כולם. כילד עני ברחוב, הוא מעולם לא היה צריך ללמוד נימוסים, והוא לא סומך על הרבה אנשים". מאמנו סיפר כי בניגוד למתאגרפים אחרים, אלוף העולם לא מתאמן חזק עד שקרב מסוים מתקרב. "אני נותן לו לעשות מה שהוא רוצה. בן אנוש לא בנוי לאימונים כל הזמן. אני לא יכול לקחת אותו מהבירה, הוויסקי והחברים. בארצות הברית הם מתאמנים קשה יותר, והם פוגעים בעצמם. אדם ייפגע מיותר מדי עבודה". הקרב שהתקרב אז היה מול בני בריסקו, אותו ניצח כבר ב-1967, וכשנדרש להתייחס למפגש החוזר ונשאל האם צפה בקלטות של בריסקו מאז, נשמע מונסון מאוד דומה למאמנו: "לא אכפת לי מה היריב שלי עושה. אני לא צופה בקלטות שלהם בזירה, לא קורא עליהם. כשהזמן יגיע המאמן שלי יגיד לי איך להילחם. בשביל זה הוא מקבל 25 אחוז. עד אז, אני לא חושב עליהם".
זה עבד: מונסון הכניע את בריסקו, את אלוף אירופה טום בוגס, ואת חוסה נפולס. לאחר שניצח את האחרון, אמר אנג'לו דנדי, מאמנם של מוחמד עלי ושוגר ריי לאונרד, כי "מונסון הוא המתאגרף השלם. הוא יכול להילחם, יכול להכות, יכול לשתות ומוכן לעשות הכל". בנקודת הזמן הזו, מונסון היה אליל בארגנטינה ברמות כמעט דייגו מראדונאיות. כשנכנס לזירה, בין אם זה קרה עם הפרשי השעות של אירופה או ארצות הברית, המדינה כולה נעצרה כדי לצפות בו. הרחובות היו ריקים. עדות לאופי הברזל שלו ניתן היה לקבל בקרב מול רוי דייל ברומא ב-1973. זמן קצר לפני כן, התבשר מונסון כי אחיו נורה למוות בארגנטינה. אלוף העולם התעקש להיכנס לזירה למרות הכל, ולאחר שהכניע את יריבו בסיבוב החמישי הסתובב ואמר: "עכשיו הולכים להלוויה". באותה שנה ירו גם במונסון - לא פושעים נתעבים, כי אם אשתו הראשונה, אחרי ויכוח אלים. שבע שעות ניתוח הצליחו להוציא מרגלו קליע אחד, אך אחד אחר הוא נשא איתו, בגופו, עד יום מותו, תזכורת חולנית למה עלול לקרות כשקשר רומנטי מתחמם קצת יותר מדי, תזכורת שלא באמת תעזור למונסון לעצור את עצמו כשיגיע רגע האמת.
"הוא שתה הרבה, ואפשר להגיד שהיה שיכור אלים", כתב עיתונאי מ'אל גרפיקו'. "לדעתי, כשהוא לא יכול היה להביע את עצמו עם מילים, הוא הביע את עצמו עם אלימות. ההבדל היה שבזירה זו היתה העבודה שלו, והוא ניתח את כל האגרסיות שלו. היתה בו קרירות בלתי רגילה". בו בזמן, היה בו גם מה שנקרא סטאר קווליטי. "הוא הפך לפיגורה תרבותית עצומה במדינה שלו, ולא רק", כתב עורך מגזין 'The Ring' מייקל רוזנטל. "מונסון הסתובב בחוגים חברתיים שלא היה יכול לדמיין כילד, חגג עם כוכבי קולנוע בפריס והעשירון העליון בבואנוס איירס. הוא שיחק בסרטים והופיע בטלוויזיה". הסרט המכונן בו הופיע היה 'לה מארי', מותחן שיצא ב-1974, במהלכו התאהב והפך את מי ששיחקה את אשתו בסרט לאשתו האמיתית בחייו - סוזנה חימינס, אז וגם היום אחת הנשים המפורסמות בארגנטינה.
"החיים של מונסון השתנו באופן רדיקלי בגלל ההצלחה שלו, אבל הוא שמר גם אלמנטים מהילדות הקשה שלו, כולל זעם פנימה ונטייה לאלימות", כתב עורך מגזין 'The Ring'. חלק מהזעם הזה הופנה אל עבר צלמי הפפראצי שהחלו ללוות את המתאגרף, שבעצמו ליווה את אשתו החדשה בכל רחבי העולם. ושוב, בתוך הזירה הכל היה בסדר, וגם זה ראוי לציון: קרלוס מונסון פשוט לא הפסיד, גם כשהקריירה שלו נכנסה לשעת דמדומיה, ושמר על תואר אלוף העולם שוב, ושוב, ושוב, כמו היה איבר מגופו. ב-26 ביוני ניצח את רודריגו ואלדס, שהתבשר חמישה ימים קודם לכן שאחיו נרצח בדקירה, ושנה לאחר מכן הכניע שוב את הקולומביאני, לא לפני שהופל בסיבוב השני אך התאושש. ב'ספורטס אילוסטרייטד' סיפרו שלאחר הקרב, ניגש בנו בן ה-11 של מונסון לאביו ואמר: "כשנפלת, בכיתי חזק". אלוף העולם הניח את ידו על כתפו השברירית של בנו, והשיב: "אוקיי, בחיים אתה נופל הרבה פעמים. הדבר החשוב הוא לקום".
ימים ספורים אחרי שהגן בפעם ה-14 ברציפות על תואר אלוף העולם במשקל בינוני (שיא שנשבר רק על ידי ברנרד הופקינס) הודיע קרלוס מונסון על פרישה, והותיר אחריו 87 ניצחונות - 59 בנוק-אאוט - לצד שלושה הפסדים בלבד. ב-2003 הוא ייבחר על ידי מגזין 'The Ring' כאחד ממאה הגדולים בכל הזמנים. הדירוג הממוחשב של ארכיון האגרוף boxrec.com מציב אותו כמתאגרף השני בכל הזמנים במשקל בינוני, כשרק שוגר ריי רובינסון לפניו.
משם, המעבר לחיים החדשים היה קל מאוד, בעיקר בהתחשב שאלה היו החיים הישנים: חיי הזוהר, עם כוכבי קולנוע וידוענים מאמריקה הלטינים ואירופה, ביניהם אלן דלון, דייויד ניבן, ז'אן פול בלמונדו וגם הלמוט ברגר הגרמני. ב'ספורטס אילוסטרייטד' סיפר רודולפו סבאטיני, מארגן קרבות, על רגע ברומא, בו "ברגר היה די שיכור והתיישב על ברכיו של מונסון. אחר כך הוא ניסה לדחוף לו יד לחולצה. מונסון זרק אותו לצד השני של החדר והסתער עליו כשהנהג שלי ג'ינו עצר אותו. ג'ינו הוא בחור גדול". כשנשאל האם ג'ינו היה שם כדי להגן על מונסון מפני הציבור, סבאטיני צחק. "לא, זה כדי להגן עליו מפני מה שיקרה לציבור". במסך הגדול סירב מונסון לגלם את דמות הרשע או המתאגרף, והתעקש לשחק רק את הגיבור הטוב, סטייל ג'יימס בונד. לאחר תפקידו בסרט 'אל מאצ'ו', הפך סמל מין גדול עוד יותר עבור נשות אירופה, מה שבוודאי הוסיף לו לביטחון ולאגו, והביא לפרידתו מסוזנה חימנס ב-1978 אחרי מערכת יחסים טעונה ולוהטת.
אבל מונסון לא נשאר לבד, ממש לא. הוא מצא נחמה בדוגמנית אורגוואית בשם אליסיה מוניז, נשא אותה לאישה והיכה אותה, כאילו היו המכות חלק מהנדרים שהנחו כל נישואים מחדש. ביום האהבה של 1988, תוך שהשניים שהו באתר הנופש מאר דה פלאטה, התנהל ויכוח אלים בסיומו אלוף העולם באגרוף לשעבר נטל את אשתו, וזרק אותה ממרפסת הקומה השנייה. השעון הראה חמש דקות אחרי שש בבוקר. אליסיה מוניז מתה באופן כמעט מיידי מפגיעות ראש. מונסון קפץ או נפל אחריה אך סבל מפציעות שטחיות בלבד ומיד טען שמדובר בתאונה אחת גדולה שנגרמה בשל יותר מדי אלכוהול. אלא שהבדיקות שבוצעו בגופתה של הדוגמנית האורגוואית בדימוס גילו שספגה פגיעות קשות בצוואר וכלל לא היתה בהכרה עוד בטרם נזרקה מהמרפסת. כלומר, השניים לא נפלו, במקרה, בטעות, סתם ככה, ומונסון לא ניסה להציל את אשתו והחליק גם הוא. יד המקרה לא היתה שם; ידו של קרלוס מונסון היתה שם. הוא ככל הנראה חנק אותה עד אבדן הכרה, ורק אז זרק אותה למטה.
ב-3 ביולי, 1989, הגיע בארגנטינה לסיומו המשפט אותה ימשילו לא פעם לזה של או ג'יי סימפסון בארצות הברית, מבחינת העניין הלאומי והמדינה שכאילו חולקה לה באמצע. אלף איש התקבצו באולם, אלפים רבים חיכו מחוצה לו ומיליונים כססו ציפורניים מול מסכי הטלוויזיה שעה שהשופט גזר על אחת הדמויות הפופולריות במדינה 11 שנות מאסר בפועל באשמת רצח. בכלא, כך סיפר ל'רינג TV' העיתונאי קרלוס אירוסטה, "הוא היה סתם עוד אדם. כשהיה אלוף הוא היה כמו מלך או אריה, הוא היה מתהלך בצורה שגרמה לו להיראות חשוב. בכלא הוא היה כלום. האיש שהיה רגיל לחלק פקודות כעת היה זה שנאלץ להגיד - כן אדוני, כן אדוני. זה סיפור עצוב".
והסיפור הזה הפך עצוב הרבה יותר ב-8 בינואר 1995, כשמונסון קיבל חופשה מהכלא על התנהגותו הטובה, כדי שיוכל לבקר את משפחתו וילדיו. בדרכו חזרה לכלא, ליד סנטה רוסה, כ-500 ק"מ צפונית לבואנוס איירס, קרלוס מונסון החליט להתעסק עם הרדיו, ואיבד שליטה על רכבו. הוא התהפך ביחד עם המכונית ומת ביחד עם הנוסע שישב לצידו. השמועות על ניסיון התאבדות הופרכו בשל היעדר ראיות מתאימות.
אלפי אוהדים פקדו את הלווייתו, ומרביתם נפרדו ממנו כאלוף שפעם היה, ולא כרוצח שפעם היה. הם שרו "דאלה קמפיאון", כתבו שלטים כגון "אפילו אם כוכב מת, האור שלו ממשיך להאיר" והתאבלו יחדיו, כמו עולם האגרוף כולו, על האלוף שאמור היה להשתחרר לחופשי ב-2001. "תמיד אהבתי את קרלוס מונסון", אמר מייק טייסון לתקשורת הארגנטינאית. "הוא היה בחור קשוח באמת, בחור מהרחוב. הוא לא דיבר הרבה. הוא לא היה צריך. הזירה היתה שייכת לו".
לאון חייקו, מהזמרים הגדולים בארגנטינה, הקדיש למונסון שיר בשם Puño Loco ("אגרוף משוגע") אותו לעולם לא יזכה לשמוע. בין היתר, נכתב שם:
"גרמתי לשמיים ליפול, שברתי את כל הרוחות
גרמתי לבכי בזכות אגרוף אחד משוגע בלבד
גרמתי לעולם לדבר, ללבבות שלהם לפעום
גרמתי להם לראות שלכולם יש דם
אם הייתי כאן, הייתי חולם עם פעמונים
רקוויאם ללוחם רחוב
הייתי עוד קוסם, אבן שקשה לשבור
הייתי המלך של מועדון החושך"
האזינו לשיר:
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il