אם יש משהו שחסר בעונה של קליבלנד עד כה זו תחושת השגרה. העונה הרגילה ב-NBA אמורה לחלוף לה ביעף, ללא דרמות מיותרות. לא אצל הקאבס. ההפסד המפתיע לניקס במשחק הפתיחה נתן את הטון לתחושה ששום דבר לא מובן מאליו בפרויקט החדש הזה. אחריו הגיעו המשברון הראשון, היציאה ממנו, המשברון השני ורצף הניצחונות שנתן לדיוויד בלאט ולשחקנים שלו קצת אוויר. כמעט כל משחק עד כה יצר סימני שאלה או סימני קריאה, כמעט אף משחק לא הסתיים סתם בנקודה.
השבוע האחרון (מבחינת הבלוג שבוע מתחיל בשלישי ונגמר בשני) נראה כמו הזדמנות מצוינת להיכנס לשגרה. רצף הניצחונות נגמר, התקופה העמוסה עברה, המסע הקצר למערב הסתיים וניצחון בית חביב על שארלוט נראה כמו תחילתה של דרך חדשה ורגועה יותר. שבוע של שלושה משחקי בית, שניים מול קבוצות טובות ואחד מול יריבה חלשה, קלאסי לשני ניצחונות והפסד, סימון וי והמשך הלאה. שני הניצחונות וההפסד אכן הגיעו, אבל הקבוצה של בלאט פשוט לא מסוגלת להימנע מדרמות. הפעם, במקום סתם להפסיד, קליבלנד קיבלה בראש מאטלנטה.
קאמבק מוצלח לעומרי כספי, הספרס התאוששו, הגריזליס צוללים
כספי: "סוף סוף הכאבים לא מפריעים לי, צריך ללמוד מגולדן סטייט
הצעד המפתיע של העונה? דטרויט שחררה את ג'וש סמית'
וייד ומיאמי מתכוננים לקאמבק של לברון: "סיטואציה לא קלה"
התבוסה הביתית לקבוצה המצוינת והלא מוערכת מספיק של מייק בודנהולצר הבהירה מה קורה כשקליבלנד מאבדת ריכוז. התחושה הייתה של שחקנים שהוכיחו לעצמם ברצף הניצחונות שהם מסוגלים לשמור ועכשיו מרשים לעצמם לשחרר קצת. הרוטציה הייתה מעט איטית יותר, מדי פעם לא היה תיאום ושני שחקנים הגיעו לעזרה באותו מקום, יותר מדי פעמים שחקנים הפנו את הגב לשחקן שלהם. לעומת מה שטוענת הקלישאה, בהגנה כן יש ימים רעים. קליבלנד הבינה במשחק הזה שהסטנדרט שלה ליום רע עדיין רחוק מאוד ממה שקבוצת צמרת יכולה להרשות לעצמה.
מול קבוצת התקפה פחות מלוטשת אולי ניתן היה להחליק יום כזה, אך מול ההוקס כל טעות ברוטציה וכל הפניית גב לשחקן הסתיימו בשלשה פנויה ורוב השלשות הפנויות נכנסו. לכן בלאט צריך להיות מרוצה שהקבוצה שלו פגשה דווקא את אטלנטה. ההפסד הזה יצר קריאת השכמה אפקטיבית יותר ממאה שיחות מוטיבציה, הוא הבהיר לשחקנים, שחלקם הגדול רגיל לשחק בקבוצות מפסידות, ששגרה של קבוצת צמרת שונה משגרה של קבוצת תחתית. קליבלנד עדיין לא מתואמת מספיק ולא מוכשרת מספיק מבחינה הגנתית כדי להסתדר עם קבוצת התקפה טובה ביום הגנתי רע, טוב שהתזכורת הגיעה מהר.
הבשורה הטובה שבלאט ייקח מהשבוע הזה היא שהפעם הקבוצה שלו לא נבהלה מהתבוסה שספגה ומיהרה לתקן כבר במשחק הבא. היה לקליבלנד מזל שהמשחק הזה היה מפגש ביתי מול ברוקלין המאכזבת והפצועה, אך גם משחק כזה צריך לדעת לנצח. הקרדיט לניצחון על הנטס שייך לשחקני המשנה: לא רק מייק מילר ושבע השלשות שלו, גם ארבעת שחקני הספסל המובילים. בלאט העלה בפתיחת הרבע השני חמישייה ללא אף אחד משלושת הגדולים בפיגור שבע, החמישייה הזאת הייתה חדה ויעילה גם בהגנה וגם בהתקפה וכאשר הכוכבים החלו לחזור התוצאה הייתה שוויון. הפעם המחליפים הם אלה שהטעינו באנרגיות את שחקני החמישייה שנכנסו אחרת לגמרי לרבע השני לאחר רבע ראשון שנראה כמו המשך של המשחק מול אטלנטה.
החותמת הסופית לכך שקליבלנד לא נבהלה מההפסד לאטלנטה הגיעה מול ממפיס. הניצחון המרשים על אחת הקבוצות הטובות בליגה לא מייצג את יחסי הכוחות בין השתיים, ממפיס הגיעה ללא שחקני מפתח ובתקופה עמוסה במיוחד, אבל מדובר בניצחון ראשון של קליבלנד על אחת הבכירות במערב ובאחד המשחקים הטובים ביותר של הקאבס השנה בשני הצדדים. אלמלא אטלנטה, ניתן היה להתייחס לשני הניצחונות השבוע כחלק משגרה בריאה: השחקנים גייסו את מידת המוטיבציה הנדרשת לכל יריבה, ההגנה הייתה יעילה, ניצחונות למרות ששלושת הגדולים כמכלול לא היו בשיאם (בעיקר מול ברוקלין), כל משחק התעלו שחקני משנה אחרים בהתאם לכושר ולמאץ'-אפ (מול ממפיס אלה היו ורז'או, שהתנועה שלו הקשתה מאוד על מארק גאסול, ודיון ווייטרס שלא לקח קשה את מיעוט הדקות מול ברוקלין).
החוליה החלשה השבוע הייתה, ללא ספק, קווין לאב. יותר מתמיד, השבוע נראה היה שהקושי שלו הוא פיזי. לאב הגיע חולה למשחק מול אטלנטה ואולי לא התאושש לחלוטין גם בהמשך, אבל גם לפני השבוע הזה הייתה צניחה קבועה בתפקוד שלו אחרי הרבע הראשון. בשלושת המשחקים האחרונים ביחד הוא קלע שני סלי שדה בכל שאר הרבעים. הוא כמעט לא ביקש את הכדור ברבעים האלה והחטיא כמה זריקות פנויות לחלוטין. נכתב פה בשבועות קודמים על כך שלאב וקיירי מתקשים עם המעבר לקבוצה גדולה, עם הצורך להיות כל הזמן מרוכזים, יעילים וחדים, גם בהגנה וגם בהתקפה, בקבוצה שמצפה לנצח כל משחק. קיירי ממשיך להרשים במחויבות שלו לשיטה הקבוצתית בשני הצדדים, אבל עד ההצגה הגדולה מול ממפיס זה בא על חשבון היכולות האישיות שלו. אצל לאב זה קיצוני יותר, וזה כנראה לא מקרה שדווקא משחק ה-1 מ-10 מהשדה מול ברוקלין היה המשחק הטוב ביותר שלו השבוע מבחינה הגנתית.
לעומת שלבים מוקדמים יותר של העונה, בלאט יכול להתמודד עם משבר של אחד הכוכבים שלו בלי התחושה שהקבוצה תלויה ביכולת שלו. ניתן אפילו לטעון שקליבלנד זקוקה כרגע למשחקים סבירים של לאב בהגנה יותר מאשר לתצוגות ההתקפיות שלו. בהתקפה, עצם הנוכחות שלו יוצרת יתרון כי הוא מכריח שחקן פנים להיצמד אליו ובכך מפנה את הצבע. כל זמן שקליבלנד מנצחת את רוב המשחקים שלה בלאט יכול לתת ללאב לצאת מזה בקצב שלו, ואולי לשקול גם לתת לו מנוחות ארוכות יותר או לשחק עם הדקות שלו כך שיהיו פחות רצפים ארוכים. השדרוג ביכולת של שון מריון מאז שירד לספסל וחזר לעמדות הפורוורד יכול לאפשר ללאב עוד כמה דקות של מנוחה. אני עדיין חושב ששווה לבלאט גם לנסות דקות של לאב ביחד עם המחליפים כדי להכריח אותו ליזום.
מי שלא צריך להתרגל לקבוצה מנצחת זה לברון ג'יימס. רבות דובר כבר על כך שהוא לוקח על עצמו את ניהול המשחק השנה, הנה כמה מספרים שיבהירו את הנקודה: ב-14 המשחקים האחרונים הוא סיים עם ספרות כפולות באסיסטים שבע פעמים, ומסר שבעה אסיסטים ומעלה 11 פעמים. הממוצע שלו בתקופה הזו הוא של 8.7 אסיסטים למשחק. לברון מחלק עם קיירי את תפקיד הובלת הכדור ומבצע פיק נ' רול קודם כל עם מחשבה על מסירה. מה שחשוב במיוחד זה הסאבטקסט המאוד לא מובן מאליו: לברון סומך על השחקנים שסביבו, הוא מאמין שהם יידעו לנצל מסירה טובה. הוא נותן לצעירים שסביבו ביטחון, והעדות הטובה ביותר לכך היא דווקא שני מצבים בהם לברון דרש כדור מאחד משחקני המשנה הצעירים והם החליטו להתעלם ממנו כדי לבצע פעולה נכונה יותר. פעם אחת זה היה מתיו דלבדובה שזיהה את לאב במיס-מאץ' רציני מתחת לסל והכניס לו כדור, בפעם השנייה ווייטרס שזיהה ירידה לא טובה להגנה של ממפיס ורץ עד לטבעת.
נכתב כאן מעט על ההתקפה של קליבלנד בשבועות האחרונים כי היא דווקא כן נכנסה לשגרה בריאה. יש ימים טובים יותר ופחות, זה תלוי בעיקר ביכולת האישית של הכוכבים, אך גם הימים הפחות טובים בסך הכול סבירים. העיקרון המנחה ממשיך להיות הניסיון לספק לשחקנים עם יכולת אישית גבוהה את היתרון הקטן שהם זקוקים לו, בין אם בעזרת משחק מהיר מול הגנה לא מאורגנת, הנעת כדור מהירה עד שנוצר פתח או פשוט ריווח מספיק טוב. בלאט תרם לריווח עם ההכנסה של מייק מילר לחמישייה ואיתו מדובר בחמישייה ראשונה שכמעט בלתי אפשרי לשמור עליה.
לקאבס יש אופציות מגוונות בהתקפה מסודרת: תרגילים שמשחררים את לברון או לאב בפוסט, תרגילים עם הגבוהים על קו העונשין, תרגיל של הנעת כדור ותנועה שיוצר יותר ויותר מצבי זריקה טובים, אך מהלך הבית הוא עדיין הפיק נ' רול. ורז'או אוהב לחסום בצד ימין ולנצל את השטח הפנוי כדי לנוע בתזמון מדויק פנימה, טריסטן תומפסון אוהב לחסום באמצע ולהתגלגל לטבעת להאלי-הופ, לאב אוהב לחסום בשמאל ולצאת אל קו השלוש. כל אחת מהאופציות יכולה להיות קטלנית, בעיקר כשלברון הוא מוביל הכדור שמנצל כל צעד לא נכון של ההגנה לחדירה או מסירה.
מבחינת איכות היריבות, השבוע הקרוב יכול היה להיות שבוע נהדר להיכנס לשגרה: ארבע יריבות עם מאזן שלילי, חלקן פצועות וחלקן פשוט גרועות. בלי לשים לב, עד כה קליבלנד שיחקה מול יריבות יחסית בכירות, המאזן של היריבות של הקאבס עד כה הוא השלישי הכי טוב בליגה, וכשמדובר בקבוצה מהמזרח הגיוני שבסוף יגיע שבוע כזה. אבל בשני המשחקים הקרובים יהיה יותר מדי מטען רגשי בשביל שגרה אמיתית. עוד לפני משחק הכריסמס של לברון מול מיאמי, הלילה תגיע לקליבלנד מינסוטה במה שיהיה המשחק הראשון של לאב מול האקסית והמשחק הראשון של אנדרו וויגינס מול הקבוצה שבחרה אותו וויתרה עליו.
ולפני סיום, גם קליבלנד עסוקה עכשיו בתהייה שמעסיקה כל קבוצה בליגה: ג'וש סמית' שווה ניסיון? המשוחרר הטרי מדטרויט יגיע כנראה ליוסטון שתמיד רצתה אותו יותר מכולן, אבל קליבלנד יכולה להיות סוס שחור כי האפשרות לשחק עם לברון תמיד מפתה. לברון הוא דמות המפתח גם בהחלטה אם כדאי וגם בהשתלבות של הפורוורד הסורר אם יקרה הלא צפוי וסמית' ינחת באוהיו. למרות כל הבעיות שלו ולמרות שהשילוב שלו ודיון ווייטרס באותה קבוצה יכול להיות מתכון לצרות, קליבלנד לא יכולה לוותר על הניסיון להביא כישרון הגנתי כזה במחיר רצפה.
