1. בשלב מוקדם יחסית של הפגרה ידעה מכבי תל אביב איך היא רוצה שמצבת הזרים שלה תראה העונה. פארגו והיינס בקו האחורי, דווין סמית' ב-3, ביג סופו ובריאן רנדל בפנים. סך הכול חמישה זרים. לגבי הזר השישי היו מספר התלבטויות שנבעו משתי גישות שונות. הראשונה טענה שהיתרון היחסי של מכבי על פני יריבות אירופאיות יכול להיות בקו האחורי. משכך הגיע רעיון ללכת על עוד זר גארד, איפשהו בגזרת ה-2 שיכול להיכנס ל-1, שיחד עם פארגו, היינס ואוחיון ישלים כוח אש רציני.
הגישה השנייה, מובלת בידי מי שעתיד להפוך לעוזר המאמן לעתיד, הייתה שעוצמה בונים מבפנים, ולכן צריך ללכת על עוד גבוה, כדי להעמיד קו קדמי של רנדל-סופו-זר נוסף-טיוס-פניני. שתי גישות הגיוניות. אבל במכבי, כפי שקורה לה לעיתים, הלכו על האופציה השלישית, נטולת ההיגיון. בואו נביא פרוספקט. נלך על הגניבה. נשחק אותה בגדול. נחתים את נייט לינהארט. אמנם אנחנו לא באמת צריכים שחקן בעמדה 3 ונכון שלינהארט הוא לא ממש צעיר ולא בדיוק פרוספקט, אבל אל-תשכחו-שכולם-ירדו-עלינו-ובסוף-גנבנו-גביע, כן?
ערב סיום משחקי השלב הראשון ביורוליג והשאלה המעניינת ביותר במכבי נוגעת לשינויים האפשריים בסגל. אנחנו כבר מבינים שלינהראט ומאריץ' המקפץ בחוץ. וכבר הבנו שזר גבוה אחד יגיע בפנים, בין אם זה סלוטר או זר אחר. מה לגבי הקו האחורי? מרקיז היינס הזכיר בשני המשחקים האחרונים שלשחק כדורסל הוא יודע. וגם אם נתעלם ממופע ה-7-7 שלו אמש ל-3 נקודות, עדיין אפשר לאבחן שם סימני נפט פוטנציאליים. על פי פרסומים זרים, נראה שמכבי תכננה לחתוך גם אותו על מנת לפנות מספיק כסף בשביל הגארד שבדרך. אז אמנם עם תקציבים ותכנונים כלכליים אנחנו לא יכולים להתמודד, אבל אין שום ספק שאם יצליחו הצהובים למצוא את הדרך להותיר את הקו האחורי כמו שהוא כרגע + גארד איכותי במקומו של לינהארט בלבד, אפשר יהיה לעשות שם כמה דברים מעניינים העונה.
2. לרמי פורטיס יש שיר שנקרא "הנה בא השקט". הוא מתחיל ככה:
הנה בא השקט/
הוא בא כדי לשמור/
על כל הילדים/
שהולכים לישון/
עם הדובי ועם החלומות
הטקסט אמנם נראה רגוע ומרגיע, אבל הלחן של פורטיס וסחרוף מתוח ומטריד. כמו בהפועל ירושלים ערב המשחק מול נהריה.
מבחוץ נראה שהכול בסדר. מבפנים ישנן בעיות מהן קשה להתעלם. על בניית הקבוצה הפרובלמטית של מוליכת הטבלה כתבנו כאן די הרבה. לכך צריך להוסיף את הסיפור הרפואי ממנו סובל דרווין קיצ'ן מזה תקופה ממושכת, על פי מקורות מקומיים. ואת הרחש בחש סביב סיפורי דונטה סמית', חדר ההלבשה והגיבוי של קואץ' פרנקו. את ההתקפה הגמלונית והשבלונית במשחק העומד. את ההדחה המשפילה מאירופה. את חוסר שביעות הרצון של האנשים עם הכסף. בעיות הרי לא חסרות. ואם הדברים נראו מתוחים ערב המשחק, לאחריו כבר אפשר לומר שכל הדרעק עכשיו יוצא החוצה.
אירועי המחצית השנייה מול הקבוצה שכבר החליטה לפטר את מאמנה רועי חגאי (ולמנות במקומו את יורם חרוש?!) הם ביזאריים מכדי שניתן יהיה למנותם. מקרה כזה יכול לקרות פעם ב, ועם כל הכבוד להצגה של נהריה במחצית השנייה בכלל, לתצוגה של ליונס ובמיוחד של רות'בארט וליכולת של חגאי להרים את השחקנים שלו ממצב של מוות קליני עד למגה סנסציה בארנה, הסיפור הוא הקבוצה שהצליחה למצוא את הדרך להפסיד.
אז אפשר לדוש במופע ההשתפנות של החבורה בשחור, אבל מעניינת יותר הפרספקטיבה. בניגוד למכבי תל אביב שמנצחת עד כה את כל משחקיה הצמודים, בשלולית ובאירופה, הפועל ירושלים בד"כ מפסידה אותם. המאזן שלה עד כה העונה במשחקים צמודים עומד על 2 ניצחונות ו-7 הפסדים. אתם הבנתם את זה? 2 ניצחונות מתוך 9 משחקים צמודים. המשמעות היא פשוטה. כשרוקדים על המגרש, הכול יופי-טופי. ברגע שיש התנגדות, לירושלים אין פתרונות מספיק טובים. לא בפרקט ולא מהספסל.
פסקה אחרונה על דונטה סמית' והמאמן שלו. דני פרנקו הוא מאמן מצוין שהגיע לירושלים בזכות. וגם, כנראה, בזכותו של דונטה סמית'. ההתעקשות שלו על סמית' ויהי מה ראויה לציון מצד אחד, כחלק ממגמה מופגנת של מאמן שהולך עם הפרנצ'ייז פלייר שלו. לגיטימי. אבל גם לאמונה הזאת צריכים למתוח גבולות, ועושה רושם שהגבול הזה נחצה כבר הרבה מאוד זמן. נכון לעכשיו ירושלים של פרנקו נראית לא מאומנת ולא מאמינה, וזוהי סיטואציה שחייבת להדיר שינה מעיניו של הקואץ'. סביר להניח שהוא לא מונה בזכות דונטה, אבל הוא יכול למצוא עצמו הולך הביתה בגללו.
3. עד לצירופו של לארי אובאנון להפועל תל אביב, עמד מאזנם של האדומים על 2 נצחונות ו-3 הפסדים. הניצחון על אילת העמיד את הקבוצה של קטש על 5:7, כלומר מעל 70% ניצחונות מאז שהוחתם הג'רני-מאן הוותיק. באופן אישי, חשבתי במקור שהפועל הייתה צריכה ללכת על שחקן עם תכונות אחרות. התוצאות מלמדות שטעיתי.
יכול להיות שמשחק ההתקפה של הפועל דרש עוד גארד יצירתי, אבל הנוכחות של שחקן מנוסה ונבון כמו אובאנון ייצרה הרבה פלוסים אחרים. תתפלאו, אבל הפועל של אובאנון לא קולעת טוב יותר ל-3 נקודות מאשר בתקופה של ריון בראון, אבל הסבלנות וריווח המגרש שהנוכחות שלו מייצרת מסייעים לשחקנים אחרים למצוא את מקומם. במיוחד דוראנד סקוט.
בארבעת המשחקים הראשונים של העונה נראה הגארד-פורוורד מאוניברסיטת מיאמי אבוד. הצירוף של אובאנון שחרר אותו. סקוט הרים את ממוצע הנקודות שלו למשחק ביותר מ-5 למשחק. את מדד היעילות שלו מאזור ה-8 עד ל 15.4 למשחק. ובין אם הדקות הרבות יותר שהוא מבלה על המגרש הובילו לשיפור ובין אם ההיפך הוא הנכון, סקוט לוקח חלק משמעותי מנישת הסטופר ההגנתי שהייתה שייכת באופן מסורתי למתן נאור, שדקות המשחק שלו ירדו בהתאמה. סקוט יכול לתת את כל מה שנאור נותן הגנתית, ועל הדרך לספק עוד אופציה התקפית איכותית. ואיתו נראית פתאום הפועל תל אביב הבינונית כמו מועמדת טבעית למקומות 3-4.
