קליבלנד לא סתם מנצחת, היא מנצחת מהסיבות הנכונות. את רצף שבעת הניצחונות הנוכחי ניתן לסכם בכך שהשאלות הגדולות הן אלה שמקבלות את התשובות הטובות והמשכנעות ביותר. בשאלות הגדולות אני מתכוון לאלה שמהותיות למימוש השאיפות ארוכות הטווח של הקבוצה הזאת, שהכרחיות למאבק העתידי על אליפויות.
בעיקר הכוונה לשאלות הקשורות לאיכות של שלושת כוכבי הקבוצה ולדינמיקה ביניהם. בשבועות הראשונים בלטה התלות של קליבלנד בלברון ג'יימס, במשחקים לא טובים שלו הקבוצה לא ידעה לנצח. לא עוד. רצף הניצחונות הנוכחי לא קרה בגלל שלברון התעורר, הוא עדיין רחוק משיאו. מדד היעילות שלו (ה-PER) עומד כרגע על 24.2, לאחר שכל השנים האחרונות הוא נע סביב ה-30. ברצף הנוכחי קינג ג'יימס לוקח על עצמו יותר תפקיד של מנהל משחק ופחות סקורר, ורק לדקות בודדות בכל משחק צץ פתאום המלך האמיתי.
דיוויד בלאט מתרגש: הקמיע המלכותי שלי
ניצחון שביעי רצוף: קליבלנד קאבלירס ובלאט הביסו את ברוקלין
גריפין הפגיז 45 ושלשה מנצחת על הבאזר, כספי לא שותף בניצחון הקינגס
כוכב וושינגטון ג'ון וול מירר בבכי בראיון אחרי המשחק
מבין שני האחרים, מי שמרשים במיוחד הוא קיירי אירווינג. המטמורפוזה שלו מהמשחקים הראשונים של העונה למה שהוא מראה בשבועות האחרונים יוצאת דופן בכל קנה מידה. מה שאמור היה להיות תהליך ארוך שאולי בכלל בלתי אפשרי התברר כסוויץ' שקיירי היה צריך להפעיל. בהתקפה הוא כמעט לא עושה טעויות, ובימים פחות טובים שלו, כמו הלילה בברוקלין, הוא לא כופה את עצמו על המשחק. במשחק החוץ מול הניקס, כשאף אחד אחר לא פגע והיה לו מאץ'-אפ נוח מאוד מול חוסה קלדרון נטול היכולות ההגנתיות, קיירי לקח את המשחק על עצמו והביא במו ידיו ניצחון במשחק שבשלב הראשון של העונה קליבלנד לא הייתה מנצחת.
בהגנה קיירי ממשיך להבהיר ששבוע שעבר לא היה מקרי. הנקודה שצריך להדגיש פעם נוספת היא שלא מדובר רק בכך שהוא מתאמץ בהגנה יותר מבעבר, אלא שמתברר שהוא טוב בכך. הוא יודע להקשות על פוינט גארדים בכירים, וזה בדיוק מה שהוא עשה מול קייל לאורי ודרון וויליאמס בשני המשחקים האחרונים. בשני המקרים קליבלנד שיחקה מול קבוצות עם סקוררים פצועים, מה ששם יותר עומס על הפוינט גארד שכדי לתת פייט לקאבס היה צריך לספק הצגה גדולה, בשני המקרים קיירי לא נתן לזה לקרות. הוא הרשים במיוחד מול לאורי הנהדר, שקלע עליו כמה סלים גדולים אבל זה רק נתן מוטיבציה לאירווינג לא לתת לו לקלוע את הבא. בדקות הכי חשובות של המשחק הוא כפה על לאורי איבודים וזריקות קשות.
לאב מסתמן כשחקן של הרבע הראשון בקליבלנד. בדרך כלל זו לא מחמאה להיות שחקן של רבעים ראשונים, אבל זה מתאים לקליבלנד כי גם ללברון וגם לקיירי לוקח זמן להתחמם בינתיים והם טובים יותר במחצית השנייה. בשבועות הראשונים לאב תפקד כסטרץ' 4 שעומד על קשת השלוש, בשבועות הבאים הוא היה בעיקר שחקן פוסט אלגנטי ויעיל, השבוע הוא החל לשלב בין שתי היכולות ההתקפיות העיקריות שלו ולמצוא מול כל יריבה וכל שומר את היתרון היחסי. בהגנה לאב ממשיך להשתפר ביכולת העזרה שלו, זה בלט במיוחד מול טורונטו כשהוא גם הסתדר יפה עם חודרים וגם כל הזמן היה במקום ברוטציה. הבעיה שלו היא עדיין בהגנה על שחקנים עם קליעה מבחוץ, כשהוא משחק ביחד עם טריסטן תומפסון דיוויד בלאט מעדיף לתת ללאב לשמור על הסנטר של היריבה, נראה שזה יותר נוח לו.
גם בלאט עצמו ענה בחיוב על השאלה הגדולה ביותר שהוצבה מולו כרגע: האם הוא מסוגל להפוך את קליבלנד לקבוצת הגנה טובה. כבר לא מדובר בחדשות, שבוע שלישי ברציפות שההגנה של קליבלנד היא בין עשר הטובות בליגה, אך לא כדאי לשכוח שלפני העונה זו הייתה התהייה המטרידה ביותר לגבי הקאבס. לאחר שקיירי ולאב הוכיחו שהם מסוגלים לקחת חלק בהגנה מצליחה ברמה האישית, קל יותר לשיטה של בלאט (עליה נכתב בשבוע שעבר) לעבוד ברמה הקבוצתית. והיא עובדת. גם בימים עם פחות אנרגיות וריכוז, קליבלנד מוצאת פתרונות הגנתיים.
רוב השאלות הגדולות של בלאט יגיעו בפלייאוף, בינתיים ניתן לציין שהוא ממשיך לנהל את המאני טיים של משחקים צמודים עם יצירתיות שלא כל כך ידענו שיש לו. בכל משחק הוא הגיע לדקות האחרונות עם מהלך מרכזי אחר בהתאם ליריבה ולכושר של השחקנים שלו, רוב הזמן זה עבד. מול הניקס היה רגע מעניין במיוחד: לקראת המהלך האחרון קיירי התעצבן מאוד על ההחלטה של בלאט לקחת טיים-אאוט, לדעתי בגלל ששמר עליו שיין לארקין והוא הרגיש שהוא יכול לקחת אותו לטבעת בקלות. בלאט, בחוכמה רבה, שם את הכדור בידיים של קיירי לאחר הטיים-אאוט וגם ארגן תרגיל מעניין - ארבעת השחקנים האחרים התמקמו בצד ימין, לאב הגיע לחסום לקיירי מימין וברגע שהשומר שלו, איימן שומפרט, עשה צעד לכיוון החוסם קיירי עבד אותו משמאל והמשיך לליי-אפ מעל אמארה סטודומאייר שהגיע באיחור. בסיום המשחק קיירי החמיא לבלאט על התרגיל. אגב, המהלך הבא של הניקס היה הפעם הראשונה בליגה בה בלאט נמצא ביתרון 3 בשניות האחרונות כשהכדור אצל היריבה. הוא החליט לא לבצע עבירה וניצח.
כאשר השאלות הגדולות מקבלות תשובות טובות, יש סבלנות לשאלות הקטנות יותר. בלי הלחץ של השבועות הראשונים, גם הבעיות והסוגיות שהמשיכו להטריד במהלך רצף הניצחונות החלו לקבל פתרונות ראויים השבוע. בלאט עצמו רשם ניצחון קטן במשחק מול הניקס כשהאזורית שלו עבדה סוף סוף. הוא התעקש על כמה דקות של אזורית כמעט בכל משחק ובדרך כלל זה נראה רע וחסר תיאום, אך במדיסון סקוור גארדן המעבר לאזורית ברבע הרביעי הוביל לדקות הגנתיות מצוינות שאפשרו לקליבלנד להפוך את התוצאה.
אך זה רק קוריוז קטן, בטח ביחס לשאלה הקטנה הכי גדולה - הספסל. זו לא שאלה גדולה כי ניתן להביא שחקני משנה אחרים, אך זה בהחלט חשוב לקאבס שהמחליפים החלו לתפקד במשחקים האחרונים. טריסטן תומפסון די יעיל בדרך כלל, אבל בניצחון בטורונטו הוא קפץ מדרגה והפך לשחקן פנים אפקטיבי מאוד. בהתקפה הוא חגג בריבאונד ונע לטבעת בתזמון נהדר בפיק נ' רול עם לברון (שהיה המהלך המנצח במאני טיים), בהגנה הוא היה מרוכז מהרגיל ומצוין בהגנה על שחקני חוץ בחילופים אוטומטיים. הוא המשיך את המומנטום בברוקלין, אך שם כבר היה כוכב אחר שעלה מהספסל.
ההתפוצצות של דיון ווייטרס בברוקלין נבנתה במשחקים שקדמו לה. על אש קטנה מאוד, אך נבנתה. לאחר כמה משחקים רעים עם יותר מדי זריקות מחצי מרחק, בשניים שקדמו לברוקלין הוא החל להגיע יותר לטבעת, להוציא כדורים לקלעים ולהשתתף במשחק הקבוצתי. כך הוא החל לצבור נקודות גם בברוקלין, ועם הזמן גם הקליעה מבחוץ החלה לחזור לעצמה. המשחק הנהדר שלו הלילה אמור להכניס להקפאה את שמועות הטריידים עליו, בטח כשהקבוצה מסתדרת גם כשהוא מתקשה. ווייטרס מכיל פוטנציאל להיות בדיוק השחקן השישי שקליבלנד צריכה ויהיה לה קשה להשיג שחקן אחר עם פוטנציאל יצירת נקודות מהסוג הזה.
את הימים הטובים של הספסל המשיך ג'יימס ג'ונס, שבלאט ייבש על הספסל יותר מדי זמן בתקופה בה מייק מילר וג'ו האריס התקשו. דווקא לאחר המשחק המצוין של מילר מול מילווקי הוא חטף זעזוע מוח, מה שהקפיץ את ג'ונס לרוטציה. מומחה השלשות ענה בשתי שלשות מול טורונטו וארבע מול ברוקלין. החזרה של מתיו דלבדובה, תמיד יעיל גם ללא מספרים גדולים, משלימה את מהפך הספסל שפתאום נראה לגיטימי לחלוטין. שיפור הספסל עשוי לתרום לשאלה קטנה שעוד לא נפתרה: כמות הדקות של שלושת הגדולים, בעיקר לברון. חשוב להבהיר שקינג ג'יימס לא משחק יותר מהרגיל אלא את אותן 37 ומשהו דקות בממוצע שהוא שיחק במיאמי, אבל הוא קיווה לשחק פחות השנה. אולי עכשיו זה יתאפשר, בברוקלין בלאט הרגיש בנוח, לראשונה, לתת לו וללאב שש דקות שלמות של מנוחה ברבע השני בזמן שהספסל מחוזק בקיירי הסתדר יפה.
סוגיה קטנה שעדיין מטרידה היא העובדה שבלאט עדיין לא מצא את השוטינג גארד הפותח שלו וממשיך להשתמש בברירת המחדל שון מריון. היתרון של מריון הוא בעיקר ביכולת לשמור על שחקן הכנף הבכיר של היריבה ולחסוך זאת מלברון. מריון משתלב יפה בהגנה הקבוצתית ולא מנסה מה שהוא לא יודע בהתקפה, הוא זורק מעט מאוד שלשות, כולן מהפינה ורובן חופשיות לגמרי, אך כשהוא כבר זורק הוא קולע באחוזים יפים. אבל מריון הוא שחקן התקפה מוגבל מאוד שהסיומת שלו ליד הטבעת נחלשה באופן משמעותי, לא עובר משחק בלי החטאת ליי-אפ מעצבנת שלו. גם ההגנה כבר לא מה שהייתה פעם והוא מתחיל להתקשות מול יריבים ניידים ובמעבר חסימות.
מריון אמור היה להיות המחליף בעמדות הפורוורד שמאפשר לבלאט להשתמש בהרכבים נמוכים, הנוכחות שלו בחמישייה לא מאפשרת זאת. הרכבים נמוכים הם אופציה שבלאט יצטרך בסופו של דבר לתרגל, במיאמי לברון היה יותר מדי יעיל בהם מכדי לזנוח את הכיוון הזה לחלוטין. אולי טיישון פרינס, שהוזכר כמועמד להצטרף על תקן מריון נוסף, יאפשר זאת. אבל כרגע לא ברור איך קליבלנד תוכל לבנות חבילה עבור פרינס, שהחוזה שלו גדול מחריגת הטריידים שיש לדיוויד גריפין. אני לא רואה אפשרות שהשחקן הוותיק, שהשנה בשקט חזר לקלוע טוב מחצי מרחק ושלשות מהפינה, יגיע לקאבס ללא ביי-אאוט מצד ממפיס.
רצף הניצחונות כנראה יסתיים השבוע, קליבלנד החלה סדרה של ארבעה משחקים בחמישה ימים ואף אחד משלושת הבאים לא אמור להיות קל. אך הפעם גם הפסד או שניים לא אמורים להפריע לתהליך ההתקדמות המרשים ולתחושה שהקבוצה הזאת אמורה להשתלט על המזרח.
