בית"ר ירושלים
קשה לשפוט מהצד, ובאמת שאני מבין את הכאב, אבל אי אפשר שלא לתהות מה גרם לאוהדי בית"ר ירושלים לקלל את השחקנים שלהם כבר אחרי 20 דקות. נכון, מבאס להפסיד בבית למכבי פתח תקוה, אבל לא מדובר פה באיזה אימפריית על שמושפלת בבית מול קבוצה חובבנית, לא באלופה בעלת תקציב ענק שכושלת בגלל חוסר מוטיבציה, זה בטח לא מצדיק שריקות בוז, וזה בטח לא "ביזיון ביזיון ביזיון" (מונח שנשלף בקלות מדי ומאבד מערכו). ובאמת, אפשר להבין את האכזבה, אבל איזו מין חוסר תרבות זו לשרוק כל הזמן רק להתאונן, לקלל ולהתעצבן? אילו מין אנשים אלה שבאים לכדורגל רק כדי לרטון ולהאשים? איך הם מצפים שהשחקנים יתפקדו תחת הלחץ הזה, ובכלל, מה הקשר בין אהבת קבוצת כדורגל לבין נרגנות שכזאת? מה הטעם? כמה פעמים כבר אפשר לצעוק "אין לכם כבוד", כאילו שלאוהדים האלה "יש כבוד"?
ומדאיגה לא פחות תגובת השחקנים והמאמנים, שאחר כך עוד התנצלו וביקשו סליחה. על ביקורת נוקבת על הקהל, בסגנון "התגובות של האוהדים הן גועל נפש, שיילכו ללמוד מהעולם איך מתנהגים אוהדי כדורגל", לזה אני אפילו לא מצפה משחקנים. אפילו לביקורת מסויגת, בעילום שם, בסגנון "מאכזב לגלות שהאוהדים המפורסמים של בית"ר ירושלים יודעים לחגוג בניצחונות אבל לא מסוגלים לעודד ולתמוך ברגעים הקשים", גם לזה אנחנו כבר לא מצפים, אף אחד לא רוצה לפתוח חזית ולחמם את האווירה. ומה לגבי שחקן שיפנה לקהל ויאמר "האוהדים שלנו צריכים להבין שאנחנו זקוקים להם, בלעדיהם אין לנו טעם"? אפילו את זה לא קיבלנו. קיבלנו רק את התגובה החנפנית, הפחדנית, של "אנחנו מתנצלים בפני הקהל", ו"אם הם קוראים לי להתפטר הם כנראה צודקים", בהשלמה עם המצב והבנה שאי אפשר להילחם בו, בייאוש, בעוד כניעה לטרור.
חמי אוזן על מבחן ההתנהלות של יוסי בניון
המאמן הראשון שמפוטר העונה: גיא לוי
בית"ר נושמת לרווחה, קורצקי: "עשו עוול לקוראץ'"
עירוני קרית שמונה
ואם כבר קהל ותרבות קלוקלת, אני באמת מצטער, אבל גם בשבוע שבו אוהדי מכבי חיפה מילאו את האצטדיון בתמונות יפות, לי עדיין חקוקות בראש תמונות מדכאות מ-"משחק העונה": 3,700 צופים בקרב הצמרת בין הפועל באר שבע לקרית שמונה. כן, 3,700 איש, זה מה שקיבלנו ביום שלישי במשחק בין הראשונה לשנייה בטבלה, כמות עלובה ומביכה. פחות ממשחק ליגה שלישית באנגליה, כמו משחק אמצע טבלה בליגה השנייה בצרפת. לגבי אוהדי באר שבע, להביא 1,500 או 2,000 צופים עד קרית שמונה במשחק אמצע שבוע זה לא רע, אפילו מכובד, אבל הסיפור הוא אוהדי קרית שמונה. מכיוון שאין באמת אנשים כאלה, "אוהדי קרית שמונה", האכזבה היא למעשה מתושבי האזור, שפשוט מסרבים להתמסר לקבוצה הזאת, או סתם לא מסוגלים. אילו היתה פה באמת תרבות כדורגל, לאט לאט אנשי הצפון היו לומדים להתאהב בעירוני קרית שמונה, נהנים לעקוב אחריה ונהנים לפרגן לה, באים עם הילדים כדי לראות את הקבוצה המצוינת של ברק בכר שניצבת בצדק בראש הטבלה, אבל קרית שמונה היא ההוכחה שאין פה אהבת כדורגל אמיתית במדינה הזאת, רק אהדת קבוצות וחלוקה לשבטים.
מכבי נתניה
בשורה התחתונה, אחרי כל ההסברים והתירוצים, יש שורה תחתונה אחת: שוב שחקנים בליגת העל לא קיבלו משכורת. ולא מעניינות הנסיבות, ולא מי אשם, אלא רק השורה התחתונה: יש בקרת תקציבים, ואין ערבויות, אין משכורות, המנגנון לא עובד. זה משפיל, זה עצוב, וזה בעיקר מקומם, ששוב כדורגלנים בליגה הבכירה צריכים לשבות ולהחרים ולדאוג שאין להם כסף. אחרי יעקב שחר ואביחי ידין, אחרי אלי טביב ושחקני בית"ר, אחרי ביזיון רמת השרון מהעונה שעברה, זה מביך את כל הענף שהתופעה הזאת לא מפסיקה לקרות. והאוהד תוהה לעצמו מתי זה ייגמר, מתי זה ישתנה, למה זה קורה גם בליגה הבכירה, עד מתי יישארו פה הנורמות הרקובות האלה, איך אפשר לקיים פה משהו בלי הדבר הכי בסיסי. למה אפילו לשעתיים קצרות בסוף השבוע לא נותנים לו לנקות קצת את הראש, להתנתק, ליהנות מכדורגל בשקט. למה גם בצפייה במוצר בידורי הוא חייב לקבל תזכורת שהכל רקוב במדינה הזאת, שכלום לא מתפקד.
מכבי תל אביב
מצטער, אני לא מבין כלום ממה שפאקו אומר. שמעתי כבר עשרות ראיונות שלו, במסע"תים, במחצית, אחרי משחקים, ובכל פעם אני נשאר בפה פעור ועיניים משתאות, מה לעזאזל הוא אמר עכשיו, מה הוא סינן עם האנגלית השבורה שלו והמבטא הספרדי הכבד. אותו דבר עם סטנוייביץ'. אתה מזהה שהדברים שהוא אומר נאבדים בתרגום ומאבדים ממשמעותם, שהם תרגום מילולי מסרבית לאנגלית שמעוותים את כוונתו המקורית. ברור שהעיקר שהשחקנים יבינו ולא אני, וברור ששפת הכדורגל היא די פשוטה ובינלאומית, וברור שחשוב יותר התפקוד על המגרש ולא בעמדת הראיונות, ונכון שגם אוסקר מלמל בספרדית בשנתו הראשונה ועדיין הביא אליפות, ונכון שחצי משחקני יונייטד לדורותיה לא הבינו מילה ממה שאלכס פרגוסון אמר - ועדיין, אני לא מבין איך אפשר לתפקד ככה, כשהמאמן מדבר בשפה מוזרה ולא ברורה, שהוא לא יכול לקיים שיחות אישיות או שיחות מוטיבציה, שיש כזה פער בשפה, בתקשורת. אני פשוט לא מבין.
מכבי חיפה
אין לי כלום נגד יוסי בניון, להפך, רק חיבה והערכה, אבל לא אהבתי לראות שגם הוא משתף פעולה עם התופעה הישראלית המביכה - כשהקהל צועק עוד לפני סיום המשחק "יוסי יוסי בוא לפה", והשחק נענה לבקשה, קם מהספסל, ניגש ליציע ומחלק כיפים לאוהדים, וכל זאת בזמן שהמשחק משוחק והניצחון רחוק מלהיות מובטח. אין בעיה בהוקרת תודה לקהל, זה חשוב וראוי להערכה, אבל לפחות תן למשחק להיגמר, תישאר מקצוען, שמור על פאסון, תתמקד במה שחשוב, אחר כך תתפנה לכל השאר. זה ההבדל בין מנהיגות לעסקנות.
צ'רלטון
אני רוצה להצביע על תופעה מוזרה, שכנראה אף אחד לא הבחין בה עד עכשיו כי היא נמשכת ללא הפרעה כבר תקופה ארוכה: הפרשן אבי נמני? הוא גם סוכן שחקנים. שמתם לב? בחלק מהמשחקים שהוא מפרשן הוא מתייחס לשחקנים שהוא מייצג, כולם יודעים את זה? לא פעם אפשר לזהות שזה פוגע לו באובייקטיביות, והצופה תוהה כל הזמן מה עומד מאחורי כל הערה שלו, וזה גורם לו לאי נוחות. לכם לא?
