פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אמץ לוחם: שגיא רפאל היה בניצחון הדרמטי של גולדן סטייט

        הווריורס הם כיף. כיף להם על הפרקט, וכיף לצפות בהם, ויש להם קהל מטריף, ויכולת לקלוע הרבה נקודות בזמן קצר, וכל זה הופך אותם לאהובים וקטלניים. שגיא רפאל היה באורקל ארנה, ראה את סטפן קרי קובר שלשת ניצחון על אורלנדו, ושמע ממנו מאיפה הרעיון לעשות קעקוע בעברית

        הצגת השחקנים של גולדן סטייט ווריורס (מערכת וואלה! NEWS , שגיא רפאל)
        כיף לצפות בהם, כיף לאהוב אותם. הצגת השחקנים של גולדן סטייט (צילום: שגיא רפאל)

        קשה לי להסביר את האהבה שלי לגולדן סטייט ווריורס. הייתי נער בן 15 כשבחרתי בהם. אהבתי את ה-NBA, בדיוק בימים בהם הליגה התחילה להיות אהודה בישראל. הימים היו ימי מייקל ג'ורדן, ערוץ הספורט התחיל לשדר באופן קבוע, מנחם לס ועפר שלח פרסמו ספרי סיכום עונה וכל אוהד שהצטרף לליגה הלך אחרי המלך משיקגו. זה היה הסדר הטבעי של הדברים, קודם כל מתאהבים בשחקן, אחר כך מתחילים לאהוד את הקבוצה, ואז הולכים ביחד עד הסוף המר. אצלי דברים עבדו הפוך, קודם בחרתי את הקבוצה, אחרי זה התאהבתי, ואז גם גיליתי את כריס מאלין שהפך לשחקן האהוב עליי. נו, מישהו יכול להסביר מה זאת אהבה. 13 שנות בצורת עברו על הווריורס ואני נשארתי איתם, כנראה ששום דבר כבר לא ישנה את האהבה שלי אליהם.

        ועכשיו הקבוצה למעלה. פתאום כולם אוהבים אותם. זה מוזר. איתן שטראוס, עיתונאי שעוקב אחרי הווריורס מטעם ESPN, הוא דוגמה לזה. וגם אני מנסה להיות אוביקטיבי, אבל כל הפרשנים מסביבי מהללים, אז מה אמור לעשות פרשן שהוא גם אוהד?

        הביורוקרטיה שלחה אותי ממקום למקום באולם הענק, ועד שנכנסתי הייתי צריך קצת לתפוס את עצמי. אנשי היח"צ של הווריורס מסתובבים בין העיתונאים ועוזרים לחדשים. אותי לקחו לסיור באולם, ולפני שהבנתי מה קורה, עומד לידי אנדרו בוגוט. אלפריד פייטון עובר ולרגע אני שוכח את שמו ומתרכז בתספורת שלו. סטף קרי קולע לסל (הבחור לא מחטיא גם בחימום), וקליי תומפסון מדבר בצד השני עם עוזר המאמן לוק וולטון. אכן האורקל ארינה.

        שלשת ניצחון לסטפן קרי ב-97:98 של הוויורוס על אורלנדו

        קליבלנד רשמה ניצחון רביעי ברציפות עם 108:111 על מילווקי

        בלאט: "זה משחק שכנראה שהיינו מפסידים לפני כמה שבועות"

        אסף רביץ על המהפך ההגנתי שחוללו בלאט וקליבלנד בשבועיים האחרונים

        סנטר גולדן סטייט ווריורס אנדרו בוגוט (תמונות גולשים , שגיא רפאל)
        מסתובבים באולם הענק ופתאום אנדרו בוגוט (צילום: שגיא רפאל)

        הקהל באוקלנד אוהב את הקבוצה שלו, אבל יותר מזה, אוהב את איך שהיא משחקת. אוהבים פה שלשות. אם לקליפרס יש את הלוב סיטי, לווריורס יש את השלשות. כשדריימונד גרין עומד לבד על קו השלוש, ומוותר על השלשה בשביל חדירה שומעים את האכזבה בקהל. כשהוא מוציא את הכדור להאריסון בארנס שקולע, כולם שמחים שוב. בהפסקה היה משחק צדקה של ילדים, וכשאחד מהם קלע שלשה, כל הקהל הריע לו. אם יש משהו אחד שמקפיץ את הקהל יותר משלשה, זה שלשה של קרי או קליי.

        קרי דורש כל כך הרבה תשומת לב בהגנה, שכל פיק אנד רול שהוא מבצע משאיר מישהו חופשי. השומר שלו רודף אחריו, השומר של החוסם רודף אחריו. סטף לא מתרגש. עוד מהתיכון היו רודפים אחריו 2-3 שחקנים באופן קבוע. באותם ימים לא היה לו למי למסור, היום הוא מוציא כדור לזריקות חופשיות פעם אחר פעם. קליי תומפסון הוא כבר מזמן לא רק קלעי, הוא שחקן התקפה שלם. חדירות עד הטבעת, אסיסטים וכמובן היכולת לקלוע כמעט מכל נקודה בחצי של היריבה.

        מול אורלנדו, הווריורס היו הקבוצה הטובה יותר, אבל הערב משהו חלוד. כמו שיגיד סטיב קר במסיבת עיתונאים אחרי המשחק, משחק חזרה הביתה הוא תמיד קשה. הרבע הראשון גם ככה נועד בעיקר לחימום. הגנה קצת רשלנית, ביצוע לא טוב בהתקפה, והרבע הראשון מסתיים צמוד. גם הקהל מנומנם, ומתעורר רק כשמאריסי ספייטס נכנס למשחק. בשבועות האחרונים מאריסי חם וזה שווה לקבוצה ניצחונות. הקהל, שהתגעגע לקבוצה שלו אחרי שעברה מסע של חמישה משחקי חוץ, מראה לספייטס אהבה.

        הרבע השני ממשיך אותו דבר עד שבסיומו הווריורס עושים קווץ' בהגנה, אורלנדו מתחילה להחטיא, והם יורדים למחצית ביתרון דו ספרתי, אבל המשחק המנומנם כאילו מחכה לחצי שני גדול שאמור להגיע. והוא הגיע. כשאורלנדו הורידה את היתרון ל-5 ברבע השלישי קרי ותומפסון דאגו להחזיר את זה מיד ל-10, והקהל התחיל להתחמם, אבל החלודה עדיין שם. הווריורס החטיאו שלשות חופשיות וזריקות מתחת לסל. אורלנדו, מצד שני, באה להילחם. היא הריחה סיכוי. אולדיפו, במשחק ענק, מצא את החור בהגנה, הטביע, וטפח לעצמו על החזה, הקהל התחיל לדאוג. הוא ראה יריבה שמאמינה בעצמה.

        הווריורס התחילו את הרבע האחרון בפיגור, ועם חמישייה שכוללת את ליווינגסטון, איגודלה ובוגוט. אין מי שיקלע. מדברים הרבה על כך שהקהל ב-NBA הוא קהל של קונצרטים, אבל לא הקהל של הווריורס. האוהדים נכנסו לעניינים והתחילו לעודד ולדחוף. כל מהלך הגנתי זכה לקריאות קצובות של די-פנס, וכל עצירה לוותה בתשואות. קהל שאוהב התקפה, אבל יודע שמשחק כזה מנצחים בהגנה. אצל קבוצות אחרות בליגה הכרוז צריך לבקש מהקהל לעשות רעש. באורקל אין צורך, אבל כשהכרוז כבר מבקש, הרעש הופך לבלתי אפשרי.

        סטף קרי בחימום לקראת המשחק של גולדן סטייט ווריורס (מערכת וואלה! NEWS , שגיא רפאל)
        אחרי חמישה משחקי חוץ לקח לווריורס זמן להיכנס לאווירה בבית (צילום: שגיא רפאל)

        6 דקות לסיום, הווריורס עדיין בפיגור 6. קליי תומפסון קולע שלשה אבל אורלנדו, שמגיעה אחרי ניצחון חוץ בפיניקס, נחושה ומפוקסת. אולדיפו ופייטון מעלים את המג'יק ליתרון 9. אף אחד בקהל לא ציפה למשחק צמוד, אבל זה לא משנה, כי הקהל בא לעבוד. גם השחקנים. הווריורס חוזרים מפסק הזמן מפוקסים. שלשה של קרי מצמצמת, שלשה של קליי מקפיצה את הקהל, וכשהוא קולע את השנייה ברצף להשוות את המשחק, אי אפשר לשמוע כלום. וואו, כמה רעש. היכולת של הווריורס לקלוע הרבה נקודות בזמן קצר, ולהשיג עצירות חשובות, היא מה שהופכת את אותם לכל כך חזקים. ולראיה: מאזן 2:15, הכי טוב בליגה בצוותא עם ממפיס.

        לאורלנדו אין יותר מדי תרגילים והיא מסתמכת על הכישרון של שחקניה הצעירים. עכשיו זה הרבה יותר קשה. כל נקודה של הווריורס מלווה בתשואות מפוצצות, גם כשזה מהעונשין. הקהל רוצה להתפוצץ, אבל קליי וקרי מחטיאים שלוש נסיונות ל-3 בהתקפה אחת, וצריך לחכות עד הפעולה החיובית הבאה. 2.2 שניות לסיום זה מגיע. סטף קרי קולע את השלשה שסוף סוף מעבירה לווריירס את היתרון וההתפוצצות מגיעה. כולם על הרגליים, כולם צועקים. לאורלנדו עדיין יש 2.2 שניות וכדור מהצד, אבל המשחק גמור. הם לא יכולים נגד הרעש באולם, ולא מצליחים אפילו להוציא כדור. דריימונד גרין מעיף את הכדור לצד השני של המגרש וכל הקהל באקסטזה.

        המהלך האחרון של הווריורס הוא המהות של הקבוצה, והמהות של סטף. בפיגור 2 עם כדור אחרון, מאמנים לוקחים פסק זמן, בווריורס פשוט נותנים לקרי לרוץ. פסק זמן מאפשר גם להגנה להתארגן. כשסטיב קר נשאל במסיבת עיתונאים מה עבר לו בראש כשקרי לקח את הכדור, הוא אמר "חשבתי 'רק אל תיקח פסק זמן'". כשאתה כל כך טוב במה שאתה עושה, אין טעם גם לדבר על זה. או כמו שסטיב קר ניסח זאת, "זה מה שהופך אותו לסטף קרי".

        סטפן קרי שחקן גולדן סטייט ווריורס (AP)
        אקסטזה. קרי (צילום: AP)

        אורלנדו אולי מאוכזבת מההפסד, אבל היא קבוצה צעירה וחסרת ניסיון. יש שם המון כישרון, אבל אין מי שיכוון אותו, וכדי ללמוד איך לנצח משחקים צמודים, צריך להפסיד כמה. ויקטור אולדיפו הוא שחקן אדיר שעוד ידבר בליגה. פייטון אמנם קולע באחוז גרוע, אבל הוא שומר מעולה, וניכר עליו שהוא מבין את המשחק, רק שהקצב קצת מהיר לו. עוד עונה-שתיים הוא יהיה הרבה יותר טוב.

        בחדר ההלבשה כולם מקיפים את סטף. המעגל סביבו מהודק ואין אפשרות לשמוע אותו. קליי תומפסון יושב ומחכה שהראיון יסתיים כיוון שהלוקר שלו צמוד לזה של סטף, וכרגע אי אפשר להגיע. אחריו מגיע תורו של בוגוט להתראיין. הווריורס הם כיף. כיף להם, וכיף לצפות בהם. הם נהנים על הפרקט ומחוצה לו. צריך לזכור שהם אמנם נראים גדולים, אבל רובם ילדים בגיל 25 שטובים מאוד במה שהם עושים. ג'רי ווסט מסתובב בחדר ההלבשה, הוא אדריכל הנצחון, אבל לא מוכן לדבר עם העיתונאים. את אור הזרקורים שומרים לשחקנים.

        בסופו של דבר המעגל סביב סטף מתפזר ואני ניגש אליו אחוז התרגשות. שאלתי אותו על הקעקוע בעברית (אהבה לעולם לא נכשלת) והוא ענה "אימא לומדת כבר חמש שנים את השפה, משם בא הרעיון". אחרי הסלפי המנדטורי, אני מתרחק בחיוך, מנסה לעכל. הנה חלום שאפשר למחוק מרשימת החלומות שלי.