מהפכת סמי עופר: המיתוס המנופץ על ליגת העל

מספר השערים שערן זהבי כובש מדי מחזור מוביל אותו בסופו של דבר אל המסקנה הבלתי נמנעת: בקרוב מאוד הליגה הזו תשעמם אותו. לא משנה כמה תחרותי אתה, לא משנה כמה רעב אתה, בסוף יימאס לך לחגוג ניצחונות על הפועל חיפה ומ.ס אשדוד. ואם אתה באמת כזה תאב הצלחות, אז אל תסתפק בנוחות הזו שנקראת ליגת העל. ואם אתה באמת רוצה להיחשב בעוד כמה שנים, כשתפרוש, כאחד הגדולים, וזה נראה ככה, אז אין מנוס מאותה החלטה. לשבור שיאים של מוטי קקון זה קטן עליך.

ערן זהבי יכול לזכות מהיום ועד סוף הקריירה באליפויות ישראל, זה עדיין לא יכניס אותו לרשימה של בניון, ברקוביץ' ורביבו. בכוונה צוינו שלושת הכוכבים הללו. זהבי הוא הכדורגלן הישראלי הכי גדול והכי טוב מאז אותם נפילים. אלא ששלושת האחרונים הגדירו מחדש את תנאי הכניסה לרשימת הזהב המאוד מצומצמת של הטובים ביותר: קריירה אירופית מוצלחת. ברקוביץ' היה אחד מ-20 שחקני הפרמיירליג הכי טובים בעונות מסוימות, רביבו היה כדורגלן שכל אוהד בספרד הכיר ונכנס לא פעם לרשימות הרכש המורחבות של ברצלונה ובניון היה אחד מ-50 השחקנים הכי טובים באירופה בשנים ספציפיות. מאז, אי אפשר להיחשב באמת כאחד הגדולים, בלי לעשות משהו שמתקרב לזה ביבשת הגדולה.

קדמו להם רוזנטל ואוחנה, כל אחד בדרכו, בתור יוצרי המגמה שבשנות ה-70 ותחילת ה-80 היתה פחות שלטת. פעם, כשכל שחקנים הישראלים הכי טובים היו מרוכזים בליגה שלנו, לתארים וההישגים המקומיים היה משקל רב יותר. לא בעידן הנוכחי. זהבי, נכן לעכשיו, יוכל יום אחד להידמות לאבי נמני, שחקן ליגה אדיר, אבל חוץ ממעריציו, אף אחד לא חושב שמספר 8 הענק של מכבי תל אביב שייך לאלפיון העליון של הכדורגלנים בישראל. נמני, כמו ראובן עטר, חסר חותמת אירופית שתיקח את ההישגים שלו צעד אחד קדימה במבחן ההיסטורי. זהבי צריך להחליט כעת האם זה מספיק לו.

עוד מליגת העל

נשיא המדינה רובי ריבלין בכנס מנהלת הליגה: "האלימות לוקחת לנו את הכדורגל"
הגורם האמתי לפריחה של מאור בוזגלו בהפועל באר שבע
חנן ממן: "מתנצלים בפני האוהדים"
שחקנים במכבי חיפה: "רובן ראיוס גמור"

א-פרופו זהבי מהסעיף הקודם. עדיין לא ברור מי יהיה שחקן העונה, אבל כולם יודעים כבר עכשיו מיהו הקהל של העונה: אוהדי מכבי חיפה. מה שמתרחש העונה בסמי העופר חורג מכל גבולות ההיגיון המוכר של הכדורגל הישראלי ומנפץ מיתוס אחר מיתוס, תוך הנחת לא מעט יסודות למהפכה אדירה בענף. בתקווה שמישהו באמת יידע לנצל זאת.

והמהפכה האפשרית הזו היא קודם כל יותר גדולה מההקשרים של מכבי חיפה. מספר האוהדים שמגיעים מדי שבוע לסמי עופר, לא משנה כמה פעמים הם התאכזבו בענק בביקור הקודם, רק מחזקים את הבקשה של מיטש גולדהאר לבנות למכבי תל אביב אצטדיון חדש. אנחנו, שמתבוססים מדי שבוע בבוץ הזה שנקרא כדורגל ישראלי אולי היינו עייפים מדי מכדי להבין זאת, אבל הבוס הקנדי של מכבי תל אביב קלט מזמן: תן לאוהד כדורגל ישראלי מתקן שכיף לבוא אליו, והוא יבוא. תן לאוהד כדורגל ישראלי הדמיה של חוויית כדורגל אירופי, והוא יקנה כרטיס או מנוי. בלומפילד זה למכורים, לא לסקרנים חדשים.

כשמתייחסים לאוהדי הכדורגל בישראל כמו חיות, אז הם מתנהגים כמו חיות וגם באים בכמויות של חיות. אבל אם תבנה להם מתקן משובח, אתה פתאום תמצא את כל האוהדים השפויים שנוטים בדרך כלל לשבת בשקט ולהישאר בבית. מכבי חיפה מביאה בין 20,000 ל-30,000 אלף כאלה מדי שבוע. אלה מספרים שגם בעונות האליפות בית"ר ירושלים לא התקרבה אליהם, אבל בימיו הראשונים של טדי האצטדיון כן היה כמעט מלא מדי שבת. המשמעות: תחדשו לאוהדים, תשפרו לאוהדים, תדאגו לאוהדים, והם יבואו. כמו שמחדשים מסעדה, כמו שבונים קניון משופר, כמו שמקימים אזור בילויים מקורי. אותו עיקרון גם עם אוהדי כדורגל. אפילו ישראלי.

את המסר הזה אפשר גם להמחיש דרך הפער בין מספר האנשים שקוראים כדורגל ישראלי ברשת לבין האנשים שבאו מדי מחזור למגרשים השונים. לכדורגל הישראלי יש מאות אלפי קוראים שעוקבים אחרי הקבוצות שלהם באדיקות חולנית. יש ידיעות שמביאות 10,000 צפיות ויש כאלה שמגיעות ל-50,000. אותו אדם שקרא לא נהנה מאייטם שעוסק בספורט טהור. בכל שורה ושורה הוא לומד על השטויות והרכילויות הקבועות, ועדין הוא חוזר לעשות זאת פעם נוספת. אפילו באותו יום.

אז איך הגענו למצב שבשבת אחת יש לנו כמות צופים שלפעמים לא מתעלה על הכמות שקראה את אחת מידיעות מכבי חיפה? היום אפשר לתת את התשובה בשתי מילים: סמי עופר. רק תתארו לעצמם כמה אוהדים של מכבי תל אביב תוציא מהבתים אם יהיה לה מתקן דומה. ומה יקרה בבאר שבע כבר בעונה הבאה. ומה יכול להיות אם לבני יהודה וקרית שמונה יהיה מתקן משוכלל ומודרני, בהתאם לצרכים שלהם. זה לא הכדורגל, זו החוויה.

מכבי חיפה כבר יודעת זאת. אם מהפכת סמי עופר היא אולי הדבר הכי חשוב שמתרחש השנה בליגת העל, אז בטח גם עבור מכבי חיפה. היום אנו מבינים מה מכבי חיפה עשתה ב-30 השנים האחרונות, ולמה בכל מדד הקהל שלהם נבחר לגדול בארץ. אמרנו שהם אוהדי הצלחות, טענו שהם אוהדים רדומים, אבל דווקא בשעת המשבר הכי גדולה של מכבי חיפה מבחינה ארגונית ומקצועית, מגיעה לו מפגן כוח שמאגד את כל ההצלחות של המועדון הזה בעשורים האחרונים וממחיש שמה שקורה העונה על הדשא הוא זמני, אבל מה שמתרחש ביציעים הוא על זמני.

יתרה מזו, המספרים שמגיעים מדי שבוע נותנים למכבי חיפה את מרחב הזמן להמשיך לטעות ולתקן את הדברים בקצב קצת יותר הגיוני מאשר לחכות לחלון העברות בינואר. הקהל ימשיך להגיע, אין לאן למהר, תעשו את הדברים נכון. הקהל הזה אפילו מדגים שמכבי חיפה יכולה היום להסתדר בלי יעקב שחר. עם 20,000 מנויים, הקבוצה יכולה להעמיד תקציב מכובד גם בלי הבוס הנצחי, למרות שעדיף כמובן שזה יהיה איתו. פעם יעקב שחר טען שאין צורך לשפוך על שחקן ישראלי כל כך הרבה כסף, אבל היום הוא אולי מבין שיש לו אוהדים שבהחלט ראויים להשקעה הזו. אם ערן זהבי והתמורה שהוא מעניק לשכר הענק שלו לא הדגים לו זאת, אז אולי סמי עופר כן.

שחר הירש בן 21. עמרי אלטמן בן 20. חסן אבו זייד בן 23. דור חוגי בן 19. דור כוכב בן 21. וגם צ'ימזי אמבה בן 22. זה חלק מהשלד שמרכיב את הפועל פתח תקווה, וככל שנוקפים המחזורים מתברר: זו הקבוצה הכי מוכשרת בתחתית. אולי לא הכי חזקה, אולי לא הכי מנוסה, אולי לא הכי מנוהלת, אולי לא הכי מאומנת, אבל הכי מוכשרת. רק הכישרון והקהל ישאירו את הפועל פתח תקוה בליגה.

בפעמים קודמות הגיל הצעיר עמד בעוכריה של הפועל פתח תקווה במאבקי ההישרדות בתחתית. למחלקת הנוער שלה שהצמיחה המון שחקנים נהדרים היה פחות ערך. הפועל פתח תקוה היתה צריכה לפנות לרכש סוג ב', ולעתים ג'. אם השחקנים הצעירים הנפלאים האלה ישאירו את הפועל פתח תקוה בליגה, הם יוכלו לבנות עתיד ורוד יותר למועדון. עתיד שבו הקבוצה תוכל לחזור להתבסס על כישרונות צעירים. ולא רק כאלה של קבוצות אחרות.

בליגת העל החדשה זה אפשרי יותר מבעבר. אמנם ככה הפועל פתח תקוה לא תחזור להיות אימפריה, אבל מה רע בלהיות סוג חדש של מ.ס אשדוד, יצרנית שחקנים קבועה, מועדון חזק ויציב בליגת העל, עם סיכוי לעשות דברים קצת יותר גדולים מדי פעם?

כשמשווים בין היתרונות והחסרונות של שלוש המובילות בליגה, בולטים שני פרמטרים בהפועל באר שבע: הראשון – לאלישע לוי יש את החלק הקדמי הכי מוכשר והכי טוב בליגה, אפילו שהדברים עדיין לא מוברגים עד הסוף. השני, כפועל יוצא, הוא שהפועל באר שבע עוד לא הגיעה לשיא שלה העונה. קרית שמונה משחקת מהמחזור הראשון בהילוך חמישי. מכבי תל אביב קרובה מאוד לשיא היכולת שלה מדי שבת בשבת, מאז משבר הקיץ שפקד אותה במשחקים באירופה. ואילו הפועל באר שבע עדיין מנמנמת. עדיין מחפשת את הנוסחה שתמקסם באמת את כל הכוכבים.

וזה דבר שחשוב מאוד לקחת בחשבון. אליפות לוקחים במרץ, באפריל, לא בנובמבר. קבוצות אלופות נוטות להתחבר ולהאיץ בחלק האחרון של העונה, בתנאי שהן יצרו לעצמן את האפשרות הזו בתחילת החורף. וזה יתרון שהפועל באר שבע יכולה לנצל, אם תדע לא למעוד במשחקים מול הקטנות (וגם לא יזיק להימנע מהפסד בקרית שמונה). נכון לעכשיו, היא המועמדות הכי פחות בולטת לתואר מבין השלוש בצמרת הטבלה, אבל זה רק נכון לעכשיו. כשבאר שבע ממצה רק 50 אחוז מהיכולת שלה, וקרית שמונה ומכבי תל אביב נעות סביב ה-90. כאן נכנס עוד יתרון שיש להפועל באר שבע, והוא המאמן. ברק בכר, מוכשר ככל שיהיה, מעולם לא הוביל קבוצה במרוץ אליפות כמאמן ראשי או כשחקן מוביל. כנ"ל גם לגבי פאקו אייסטרן. אלישע לוי סחב חבורה די צעירה של מכבי חיפה לשתי אליפויות, ומביא איתו קצת יותר ידע בתחום הזה משני היריבים שלו.