בסיום הראיון נשאל שאלה פשוטה, כביכול: איפה הוא רואה את עצמו בגיל שישים. על פי כתב ה'אינדיפדנדנט' האירי, פול מגראת' חייך במעט. "אני רוצה לראות את עצמי יושב על הספה הזאת עם הנכדה שלי, צופה בטלוויזיה", אמר לפני ארבע שנים. "הלוואי ואהיה מישהו שמטפל בגינה, שהולך לצעידות, שמשחק קצת גולף, שיש לו קצת חברים. אני מניח שפשוט הייתי רוצה להיות פה עדיין. זו תהיה מתנה משמיים".
מחר (חמישי) יחגוג פול מגראת' את יום הולדתו ה-55. לא ברור איפה יהיה בגיל שישים, אבל בקצב הזה, אחד הכדורגלנים הגדולים בתולדות נבחרת אירלנד ואסטון וילה, אחד השיכורים הגדולים בתולדות הכדורגל האנגלי, הטיפוס שתמיד היה גדול מהחיים, עלול לגלות שהחיים גדולים עליו. בקצב הזה, להגיע לגיל שישים ולשבת על הספה עם נכדתו ולצפות בטלוויזיה באמת תהיה מתנה משמיים.
בדיעבד הכל נראה הגיוני. בדיעבד לכל שאלה יש תשובה. בדיעבד זה כנראה לא יכול היה לקרות אחרת. הוא נולד לאמא אירית ואבא ניגרי שנעלם מיד אחרי רגע ההתעברות. אימו נתנה אותו למשפחה אומנת כשהיה בן חודש בלבד, משום שחששה שאביה יגלה שהביאה ילד וניהלה רומן מחוץ לנישואים (ועוד עם אדם שחור). בגיל חמש המשפחה האומנת השיבה את הילד הפרוע לבטי מגראת' וטענה שהיא לא מסוגלת להתמודד איתו, אז בטי מגראת' עשתה את הדבר ההגיוני היחיד עבורה באותם ימים: היא העבירה את בנה לבית יתומים. "מלבד ביקורים של אמא שלי - שלא היו כל כך תכופים - לא היו ממתקים, לא חיבה, לא קשר עם העולם החיצון", אמר ב-2006 ל'טלגרף' על ימיו בבתי היתומים השונים ברחבי דבלין. "הצעצועים היחידים שהיו לנו היו כמה צמיגים משומשים בחצר, מהמוסך המקומי. גלגלנו אותם והרבצנו להם עם מקל. בחג המולד זה היה אחרת. בחד המולד היינו יכולים לבחור מבין שק מלא בצעצועים משומשים שהגיעו לבית היתומים בצדקה. בבוקר של חג המולד, אפילו קיבלנו ביצה עם הטוסט שלנו".
אם המציאות הזו לא היתה קשה מספיק, הרי שצבע עורו של מגראת' - בהחלט לא לבן, בהחלט לא כמו אירי טיפוסי - הציב אותו בעמדת השונה, והיה מקור להתעללות מתמשכת מצד שאר הילדים. "הייתי הילד השחור היחיד בכיתה, ובשיעורי היסטוריה, כשהתחילו לדבר על אפריקה, הייתי מתכווץ. התפללתי שזה יעבור מהר", אמר ל'גרדיאן', ול'טלגרף' סיפר כי בבית היתומים היו "חמישה ילדים שחורים מלבדי. חשבנו שאנחנו הילדים השחורים היחידים בכל אירלנד". גם על מגרש הכדורגל מגראת' היה שונה: הוא היה טוב יותר כמעט מכל אחד אחר. סקאוט של מנצ'סטר יונייטד הגיע לראות אותו כשהיה עדיין בגיל נוער, אך בגיל 19 חווה הכדורגלן הצעיר אירוע מוזר, מעין התמוטטות עצבים חמורה שהותירה אותו ללא יכולת לדבר, ואילצה אותו להישאר במיטה כמעט שנה. כשהתאושש בילה עונה אחת בלבד בליגה האירית המקצועית, במדי סט. פטריק, בשורותיה זכה בתואר שחקן העונה ומשם הדרך לאולד טראפורד היתה קצרה.
המעבר התרחש בקיץ של 1982, ולאט לאט, מגראת' החל לבסס את עצמו כשחקן הגנה עילאי ובלתי מתפשר, עם טונות של קלאסה. ב'טלגרף' כתבו עליו פעם ש"בדומה לבובי מור, פול מגראת' שיחק כדורגל כאילו הוא לובש מקטורן קטיפה עם כוס זכוכית בידו". הוא שיחק בשנותיו הראשונות כבלם וכקשר לסירוגין, לפני שזנח סופית את מרכז השדה ועבר להתעסק בלעדית במה שהיה טוב באמת - למנוע מהיריבה לשים את הכדור ברשת. בעונתו הראשונה סייע לשדים האדומים לזכות בגביע האנגלי, וב-1984/85 היה שותף לגביע נוסף, שהגיע אחרי 0:1 קטן על אברטון החזקה בגמר. מגראת', שנבחר למצטיין, סיפר ב-2007 ל'אינדיפנדנט' האירי כי בעוד כלפי חוץ הוא לכאורה חגג ושמח, בפנים הכל היה פחות או יותר הפוך. "הסתכלתי על הוידאו הזה ואני רואה את עצמי קופץ וחושב לעצמי - הלוואי שזה ייגמר כבר. עבורי זה היה עניין של הערכה עצמית, הרגשתי כאילו אני חוגג במסיבה של מישהו אחר. כל מה שיכולתי לחשוב זה - שיסיימו כבר עם השיר הזה, כדי שאוכל לברוח לחדר ההלבשה".
כן, בעוד שעל כר הדשא הכל היה מצוין כביכול, בתוך תוכו של פול מגראת' החלה הביישנות הכרונית לכרסם. אם מוסיפים לכך את ההערכה העצמית הנמוכה והפציעות שלא איחרו להגיע, ניתן להבין מדוע מצא נחמה בבקבוק.
אלא שאז אלכס פרגוסון הגיע.
ההתחלה היתה לא רעה. פרגוסון החליף את רון אטקינסון ולא יכול היה להתעלם מהכישרון והאלגנטיות של שחקן ההגנה שלו. "פול הגן בצורה נונשלנטית", כתב סר אלכס באוטוביוגרפיה שלו, כשסיפר על אחד המשחקים מול ליברפול הגדולה. "הוא יכול היה לשייט לאורך משחקים. כדור היה מגיע לרחבה, והוא פשוט העיף אותו בעקב. התלבטתי האם לפתוח איתו או לא, כי איאן ראש וקני דלגליש היו גדולים. לא הייתי בטוח אם הוא מוכן אליהם. בסוף פתחתי איתו והוא היה מבריק. איאן ראש לא הבקיע מולנו כשמגראת' שיחק". ב-1987 עצר האירי גם את דייגו מראדונה כשסייע לקבוצת כוכבים מהליגה האנגלית לנצח את נבחרת שאר העולם 0:3, ונדמה היה שהוא על המסלול הבטוח לגדולה. ואז, כאמור, הופיעו שלל ביצים ותרנגולות - הביישנות, ההערכה העצמית, הפציעות, חוסר התקשורת עם פרגוסון, וכולן הובילו למבוי סתום אחד: אלכוהול.
"בגיל 26 כבר ידעתי שאני אלכוהוליסט", כתב בספרו, 'Back From The Brink'. "אם הוזמנתי למסיבה או אירוע חברתי שמתי לב שאני חייב לשתות לפני שאפגש עם שאר השחקנים. חשבתי שזה בסך הכל מגביר את הביטחון העצמי שלי, אבל התברר שזה כמו שרשרת סביב הצוואר. זו היתה מין רכבת הרים, כי יכולתי להעביר חודשים ללא משקה ואז הגיע איזה אירוע חברתי והייתי חייב את הקביים שלי - כדורים או אלכוהול". שותפו של מגראת' לפשע היה נורמן ווייטסייד, שהחזיק בתחביבים דומים, ובמקום להישאר בחדר הטיפולים ולעבוד על החלמה מהירה יותר, לא פעם היו השניים יוצאים לפאב הקרוב. אלא שלפרגוסון היו בתקופה ההיא לא מעט אנשי סוד במקומות הבילוי הנבחרים, שדאגו לדווח לו בדיוק מה קרה. "אני לא יודע איך הוא עשה את זה, אולי הוא דאג שיעקבו אחרינו", אמר מגראת' למגזין 'פור פור טו'. "בבוקר שלמחרת הוא ידע בדיוק באיזה פאבים היינו".
ובעוד לרון אטקינסון לא ממש היה אכפת שמגראת' שותה כל עוד הוא מתפקד על כר הדשא, למנג'ר הסקוטי היה סט אחר לגמרי של ערכים ומשמעת. פרגוסון הבהיר בצורה חד משמעית שהוא מעוניין להפוך את הקבוצה ל"מועדון כדורגל ולא מועדון שתייה", והמהפך הזה התחיל עם פול מגראת'. "לא הצלחתי להגיע לפול", אמר סר אלכס ל'אינדיפנדנט' האירי ב-2003. "שוב ושוב דיברתי איתו במשרד שלי וניסיתי להסביר את הנזק שאלכוהול עושה לחיים שלו. הוא היה יושב שם ומהנהן בהסכמה, יוצא מהדלת וממשיך להתנהג כפי שהתנהג". בשבוע הראשון של 1989, כששמע שווייטסייד ומגראת' בילו יומיים שלמים באחד הפאבים, לפרגי נשבר סופית. "אני יכול לדמיין אותו", אמר מגראת' כששמע על כך, "יושב במשרד שלו עם מפה של איזור מנצ'סטר, תוקע סיכות בפאבים שהיינו". פרגוסון קנס את השניים בסכום המקסימלי שיכול היה, מה שכמובן הוביל את הצמד להטביע את יגונם בפאב. כששמע שהוא לא בסגל למשחק ליגה מול ק.פ.ר, טען מגראת' שאם כך, הרי הסעיף שמונע משחקנים לצרוך אלכוהול יומיים לפני משחק בעצם לא חל עליו.
הפיתרון של המנג'ר האגדי היה להציע לשחקן ההגנה שלו לפרוש מכדורגל בגיל 29 בלבד, תמורת חבילת פיצויים של 100 אלף ליש"ט (משכורת של שנתיים) - העיקר שיעוף לו מהעיניים כבר. מגראת' סירב ונמכר בקיץ לאסטון וילה תמורת 400 אלף ליש"ט, לא לפני שמכר חלק מסיפוריו ושיחותיו עם פרגוסון ל'ניוז אוף דה וורלד', ואמר לעיתון כי התפקיד גדול מדי על המנג'ר הסקוטי. "שנאתי את פרגי באותו זמן, אבל בסופו של דבר הבנתי מה הוא עשה", אמר ל-BBC ב-2006. "למעשה, הלוואי והייתי מקשיב לו ומשנה את סגנון החיים שלי". אבל סגנון החיים לא השתנה, וניסיון ההתאבדות הראשון מתוך ארבעה לא איחר להגיע. "הייתי שיכור ומושפל, על קצה המיטה, והושטתי יד לסכין", אמר ל'גרדיאן'. "אני זוכר את הדם נוזל על הרצפה, ואת האומנת צורחת ומחפשת את הילדים שלי".
מספר ימים לאחר מכן, עם מגן זיעה גדול שמסתיר את החתכים, הצטיין ב-2:6 של וילה על אברטון. בכלל, כל עוד היה בריא פיזית, לא היו הרבה שחקני הגנה טובים ממנו בבריטניה. ב-1990 סייע לנבחרת אירלנד להעפיל למונדיאל הראשון בתולדותיה ולהגיע עד רבע הגמר. 300 אלף איש הגיעו לקבל את פני הגיבורים בשדה התעופה בדבלין, ובוודאי לא ידעו שבאותה שעה נוחתים בעיר שני מטוסים: אחד נשא את שחקני הנבחרת, והאחר את נלסון מנדלה, שהגיע לקבל פרס בעיר הבירה האירית. ההמון שר לפול מגראת' את השיר שהפך פופולרי כל כך בתקופתו במנצ'סטר יונייטד - "או, אה, פול מגראת'", וכשמנדלה יצא אל השטיח האדום, מאות האלפים לא התבלבלו וקראו: "או, אה, אבא של פול מגראת'!"
כך נשמע אחד משירי האוהדים של פול מגראת'
הבעיטה שקיבל מפרגוסון הכניסה במגראת' רצון מחודש להוכיח לכולם שהוא לא גמור, ממש לא, ובאסטון וילה חווה את שנותיו הטובות ביותר. ב-1992/93 נבחר לשחקן המצטיין של העונה (לא עניין של מה בכך. מאז, רק שחקן הגנה נוסף זכה בתואר האישי הנחשב - ג'ון טרי, ב-2004/05), והפך לסוג של גיבור קאלט. האוהדים הצמידו לו את הכינוי המחייב משהו "אלוהים", והוא השיב להם בתואר ראשון מאז 1976/77. בגמר גביע הליגה של עונת 1993/94 ניצחה וילה את מנצ'סטר יונייטד, כמובן, ומגראת' הצטיין, כמובן. למשחק ההוא עלה עם זריקה נגד כאבים, אך ללא מעט אחרים עלה כשהוא שיכור כלוט. בראיון ל'גרדיאן' ב-2006 נשאל כמה טוב יכול היה להיות ללא האלכוהול, וסיפק תשובה מפתיעה: "האמת היא שאם אתה קצת שיכור, זה מגביר את הרצון שלך להצליח כי אתה לא רוצה לאכזב את שאר השחקנים. אתה מנסה להיות עוד יותר חד, מנסה לנצח כל תאקל ונגיחה וכאלה. אבל אל תטעו, היו ימים ששתיתי וזה לא עבד, ושיחקתי כמו אידיוט גדול". פעם אחת, סיפר, ניגש לבעוט בעיטה חופשית במשחק טרום עונה, מעד, ופספס את הכדור לגמרי.
פציעות הברכיים החוזרות ונשנות הביאו למצב שלמשך תקופה לא קצרה, כלל לא התאמן: הוא היה מגיע לחדר ההלבשה, עולה על אופני הכושר לעשר הדקות, וסוגר עניין. לעתים הגיע לחדר ההלבשה כדי לעשות אמבטיה וזהו זה. לטענתו ולטענת הפיזיותרפיסט של אסטון וילה, המשחקים הספיקו כדי לאפשר למגראת' לשמור על כושר גבוה. והכושר אכן היה גבוה. עדות נוספת לכך ניתן היה לקבל במונדיאל של 1994, כשנגד כל הסיכויים אירלנד ניצחה את איטליה האימתנית 0:1 עם הופעה הירואית, לא פחות, של הבלם והסמל שלה. מגראת' בן ה-34 שיתק לחלוטין את רוברטו באג'יו - אולי השחקן הטוב בעולם דאז - וסיפק רגע אחד בלתי נשכח, מספר דקות לסיום. "הכדור הגיע לבאג'יו בקצה הרחבה. הוא הניף את רגלו ימין, אך פול מגראת' הופיע משום מקום והעיף אותו עם תאקל מושלם", נכתב ב'טלגרף'. "משם הכדור הגיע לרוברטו דונאדוני, שהגביה לכיוון באג'יו, שנעצר שוב על ידי מגראת', שזינק באוויר לנקות את הסכנה ונחת על ידיו וברכיו. ג'יוזפה סיניורי שעט על הכדור ושחרר בעיטה חזקה שמגראת', עדיין על ארבע, הצליח לחסום עם הפרצוף".
לאחר שחגג עם וילה גביע ליגה נוסף ונחשב על ידי האוהדים (שעדיין שרים מדי פעם "פול מגראת', מיי לורד", למנגינת "קומביה") לאחד הגדולים בתולדות המועדון עזב מגראת' לדרבי קאונטי. גם שם, הצליח הבלם לנצח את מנצ'סטר יונייטד, ולאחר מכן אמר אלכס פרגוסון לתקשורת: "פול היה בלתי רגיל, הוא היה המצטיין. ישבתי במשרד שלי עם בריאן קיד ואמרתי לו - אי אפשר שלא לתהות איזה שחקן פול מגראת' יכול היה להיות". בהזדמנות אחרת, אמר סר אלכס המפויס: "מדהים שהוא הצליח לשחק ברמה ששיחק, בהתחשב בכל מה שקרה בחייו. אני מבין איך הוא עדיין כל כך פופולרי. כמו ג'ורג' בסט, אנשים אוהבים גאונים בעייתיים כי הם רואים בהם משהו מעצמם - אנשים רגילים שהפכו גדולים".
ב-1997, רגע לפני שתלה את הנעליים, ניסה מגראת' להתאבד שוב - הפעם ללא סכינים. "לקראת סוף הנישואים השניים שלי הייתי כל כך נואש למשקה", אמר ל'גרדיאן', "וכשהארונות היו ריקים מילאתי כוס בירה בנוזל לניקוי שירותים, שתיתי אותה בלגימה וחיכיתי". מספר דקות לאחר מכן הבין מה בדיוק עשה והלך לבית החולים, שם גילו, כבדרך נס, כי לא פגע באיבריו הפנימיים.
לכאורה, ניתן אולי היה לצפות שפרישה ממשחק תיטיב עם מגראת'. לחץ המשחקים והשהות התמידית במרכז הבמה התקשורתית כבר לא היו עליו, ועל כן יכול היה להיגמל סוף סוף מאלכוהול. בפועל, זה ממש לא מה שקרה. רשת BBC שכרה את שירותיו לפרשן במונדיאל של 2002, אך פיטרה אותו זמן קצר לפני הטורניר לאחר שהשתכר בטיסה לטוקיו והעליב את נשות השחקנים האירים. "שתייה חברתית לא מעניינת אותי", אמר ל'אובזרבר', "אני לא רוצה לשבת בבר ולשתות עם אנשים עד שאני שמח. אני רוצה לשתות עד שאני מתעלף. אני שותה עד שאני לא יכול לתפקד יותר, ומתעלף. כשאני עושה את הדברים האלה, לא אכפת לי מאנשים. זה דבר מאוד אנוכי, אבל זו האמת. אני אפילו לא חושב על הילדים שלי".
בקיץ של 2004 הופיע שיכור מול הבית של אשתו לשעבר והמשטרה נקראה למקום. "כוכב מנצ'סטר יונייטד לשעבר פול מגראת' הוא כעת אלכוהוליסט הומלס שנעצר באשמת התנהגות פרחחית", נכתב ב'מנצ'סטר איבנינג ניוז', בכתבה בה צוטט חברו הקרוב ג'ואי מלוני כאומר: "הוא יהרוג את עצמו אם לא יפסיק עם השתייה הזו". מגראת' לא ממש היה הומלס - זו היתה הגזמה של התקשורת הבריטית הצהובה, אך עם כותרת באחד העיתונים האחרים - "From hero to zero" - קשה היה להתווכח.
מגראת' אשפז את עצמו או אושפז על ידי אחרים במוסדות שיקום כמות דו-ספרתית של פעמים, אך דבר לא עזר. רק בשנה שעברה, למשל, השתכר בחתונה משפחתית ועשה מעצמו צחוק. אלא שבזמן האחרון, מעט מאוד אנשים כבר צוחקים, וגם הוא עצמו יודע שבקצב הזה, עם האלכוהול והכדורים הרבים, ימיו ספורים אפילו אם 2014 היתה נטולת תקריות מתוקשרות. "אני דואג לעצמי", אמר ב-2010 ל'אינדיפנדנט' האירי. "אני חושב על אלכס היגינס, על ג'ורג' בסט, אפילו על פול גאסקוין, ותוהה כמה עוד אסבול את זה. אין לי סבלנות לעצמי יותר, אין לי אנרגיה להמשיך לעשות את זה. אני יודע שלא אוכל להמשיך עם מוסדות השיקום האלה עוד הרבה. אני לוקח כל כך הרבה דברים שנראה לי שהמוח שלי התרגל לכימיקלים, אני כמעט לא יכול לתפקד בלעדיהם. נמאס לי להיות חולה. מעולם לא חשבתי שאלכוהוליזם זו מחלה, תמיד חשבתי שבסך הכל מדובר באדם חלש שלא יכול להגיד לא, שמעדיף את הבקבוק על הילדים שלו. אנשים אומרים - נו, אז תפסיק לשתות! אבל זה לא כזה פשוט".
ממש, ממש לא פשוט.
צפו בחלק מרגעיו הגדולים של פול מגראת'
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il