הפערים בין המזרח למערב רק הולכים וגדלים. איכשהו, גם השנה כמעט כל ההפתעות הטובות נמצאות במערב וכל האכזבות הגדולות נמצאות במזרח. שארלוט מתרסקת, ברוקלין מקרטעת, קליבלנד מגששת, שיקגו פצועה, אטלנטה סתמית ומיאמי נזכרת שלבנות על הבריאות של דוויין וייד זה לא רעיון טוב. אפילו וושינגטון החביבה לא יציבה מספיק כדי להרגיש קונטנדרית בהתהוות. רק קבוצה אחת בכל הקונפרנס פתחה את העונה כמו קבוצה גדולה, וגם היא שייכת לצפון יותר מאשר למזרח.
אי אפשר לספר את הסיפור של טורונטו ללא הזווית הקנדית. העובדה שמדובר בקבוצה היחידה מחוץ לארה"ב ב-NBA יוצרת גאוות יחידה חזקה במיוחד והופכת מדינה שלמה לאוהדת שלה. הקהל של הראפטורס נודע כאחד המסורים בליגה, וכאשר הקבוצה החלה להרוות את הצמא של האוהדים להצלחה הם החזירו בתמיכה שמעוררת קנאה בקבוצות אחרות.
השיא הגיע בסדרה המרתקת מול ברוקלין בשנה שעברה. רבים בוודאי זוכרים את הג'נרל מנג'ר של טורונטו מסאיי יוג'ירי עומד מחוץ לאולם מול אלפי אוהדים משולהבים ומציע לתנות אהבים עם השכונה מניו יורק. בתוך האולם היה לא פחות שמח, כאשר הכוכב הלא רשמי של הסדרה היה הראפר דרייק שישב ליד הספסל של הראפטורס, הגיב לכל התרחשות והפך ליורש הרשמי של ג'ק ניקולסון וספייק לי. הטירוף נמשך השנה, כאשר פתיחת העונה החזקה סיפקה תמריץ נוסף לאוהדים. במשחק השבוע בקליבלנד כמות נכבדה של אוהדים קנדים מצאו דרך לרכוש כרטיסים ופתחו מאחז באחד היציעים, לקראת סופו של ניצחון החוץ המרשים שמעו רק אותם. זה לא מחזה רגיל ב-NBA.
בסקרמנטו מאוהבים: "עומרי כספי הוא השפן אנרג'ייזר שלנו"
תותח, ולא רק בהגנה: מארק גאסול הופך למפלצת התקפית
כוכבי ה-NBA מצטרפים למאבק השחורים בפרגוסון: "גועל נפש"
אטורה מסינה עשה היסטוריה ב-NBA, ג'ינובילי החמיא: "היה מרגש"
כל אלה הם הרבה יותר מקוריוזים. הם מעניקים לראפטורס זהות ולשחקנים תחושת שליחות וחיבור מיוחד למקום. אם בעבר מנהלי הקבוצה ניסו לתת לה ארומה בינלאומית, הגישה החדשה היא של האנדרדוג שרוצה להוכיח לכל השמות הגדולים שהוא לא פחות טוב. כך, הם מצליחים לסחוף שחקנים אמריקאים בתחושה שהגיע הזמן להראות לאמריקאים האלה שגם בקנדה יש כדורסל. כי גם השחקנים הבכירים של טורונטו מונעים מתחושת האנדרדוג: קייל לאורי לא קיבל עד השנה האחרונה הזדמנות להוביל קבוצה, דמאר דרוזן נחשב לסקורר לא יעיל, אמיר ג'ונסון זוכר איך כולם צחקו על החוזה שקיבל מהראפטורס והיום נראה סביר על גבול המציאה.
יוג'ירי הוא זה שבנה את הקבוצה הנוכחית והוא נחשב כיום למידאס של ה-NBA - כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב וכל מהלך שלו מצליח. בקצב הזה, אף אחד לא יופתע אם ברונו קבולקו שהוא שלף משום מקום בבחירה ה-20 בדראפט האחרון אכן יתברר כקווין דוראנט הברזילאי עוד חמש שנים. בקיץ שעבר יוג'ירי הצליח להיפטר מהחוזה של אנדראה ברניאני, וקצת יותר מחודש לתוך העונה הוא ויתר גם על רודי גיי כשהעביר אותו לסקרמנטו תמורת כמה מחליפים. בזמן הטרייד על גיי טורונטו הייתה במאזן שלילי והתחושה הייתה שיוג'ירי מכוון לטנקינג ומפנטז על אנדרו וויגינס הקנדי (הנציג הבולט של הפלישה הקנדית ל-NBA בשנים האחרונות). זו כנראה באמת הייתה המטרה, מאחר שלאורי כבר היה עם רגל ורבע בניקס. אבל אז קרה משהו מוזר: טורונטו התחילה לנצח. והרבה. הקבוצה שלא הייתה תחרותית מאז ימי כריס בוש הפכה בן לילה לאחת הגדולות של המזרח.
איך זה קרה? הויתור על גיי, מתברר, יצר איזון בריא בקבוצה. לאורי קיבל את המפתחות והתברר כפוינט גארד יעיל במיוחד בשני הצדדים, דרוזן הפך לסקורר המוביל, הסנטר הליטאי יונאס ולנצ'יונאס קיבל יותר כדורים בפוסט, טרנס רוס הצעיר נכנס לחמישייה והוכיח שהוא אחד מקלעי השלשות היעילים בליגה, שניים מהמחליפים שהגיעו - גריוויס ואסקז ופטריק פטרסון, התבררו כחתיכות החסרות בפאזל, הראשון כפוינט גארד מחליף שיכול לשחק גם לצד לאורי והשני כסטרץ' 4 שמשלים עם אמיר ג'ונסון 48 דקות יעילות בעמדת הפאוור פורוורד.
ההישג הכי חשוב של יוג'ירי הקיץ היה שהשאיר את כל השחקנים האלה בקבוצה, בעיקר לאורי שסיים חוזה והיו לו גם כמה אופציות אחרות. הוא חיזק את הספסל בשני שחקנים שנראים כמו עוד שתי התאמות מושלמות. לו וויליאמס הגיע מאטלנטה לאחר עונה בה ניסה בהצלחה חלקית מאוד להתאושש מפציעה, אך בקנדה הוא חזר להיות סקורר נפלא מהספסל כפי שהיה לפני הפציעה ומדי פעם, כמו בניצחון בקליבלנד, מגיע לגבהים חדשים. ג'יימס ג'ונסון שהגיע מממפיס הוא שחקן הגנה איכותי שיכול לפתור בעיות בהגנה על שחקני כנף דומיננטיים שבשנה שעברה הקשו על הראפטורס (מה שבלט במיוחד בקושי להתמודד עם ג'ו ג'ונסון בסדרה מול ברוקלין).
בינתיים זה עובד אפילו טוב מהצפוי. לפני המשחק מול דאלאס (כל הנתונים בכתבה הם מלפני המשחק), הראפטורס עומדים על מאזן של 13 ניצחונות ו-2 הפסדים ומוליכים את המזרח בפער משמעותי. הקרדיט העיקרי מגיע להתקפת הקבוצה, שמדורגת שנייה בליגה עם 111.3 נקודות ל-100 פוזשנים רק בגלל ההתקפה המטורפת של דאלאס. ההשוואה להתקפה של המאבס חשובה גם כדי להדגיש את ההבדל ביניהן: לעומת מכונת הפיק נ' רול המשומנת של ריק קרלייל, ההתקפה של דוויין קייסי לא נראית כמו התקפה גדולה ולא מספקת מספרים שרגילים לראות מהתקפה גדולה. אחוזי שדה, אחוזים משלוש, כמות שלשות, ריבאונד התקפה, אסיסטים - בכל הקטגוריות האלה טורונטו לא יותר מממוצעת.
סוד ההצלחה של התקפת הראפטורס טמון כולו בשתי קטגוריות: עונשין ואיבודים. השחקנים של קייסי הולכים לקו העונשין 30.3 פעמים, כמות השנייה רק לסקרמנטו, קולעים את הזריקות ב-80.4 אחוזים, מקום שלישי בליגה, ומאבדים רק 11.2 כדורים, נתון שמספיק למקום השני גם בקטגוריה זו. ההסבר לנתונים האלה הוא שטורונטו היא קבוצה שמתבססת על פעולות אישיות ולא על משחק של תנועה ומסירות. ולנצ'יונאס הוא שחקן פוסט אפקטיבי רק בכל הקשור לקליעה, יכולת המסירה שלו לא קיימת. דרוזן ו-וויליאמס הם שני גארדים שמומחים בקליעת זריקות קשות ובסחיטת עבירות בזכות הטעיות גוף ויצירת מגע במצב בו השומר לא ממוקם נכון וחייב לבצע עבירה (נתונים משותפים: 26.4 זריקות שדה, 12.9 זריקות עונשין ו-3.7 אסיסטים למשחק). רוס, אמיר ג'ונסון ופטרסון הם רול פליירס שלא מנסים דברים שהם לא יודעים.
שני המוסרים העיקריים בקבוצה - לאורי וואסקז, עושים זאת עם יחס אסיסטים/איבודים טוב, בעיקר לאורי שרושם השנה 6.6 אסיסטים על 1.6 איבודים. לאורי הוא בעל הבית של ההתקפה - הוא יודע לזהות את השחקן החם, תזמון המסירה שלו מתקרב לרמות כריס פוליות והוא יודע ליצור בעצמו כשההתקפה נתקעת.
טורונטו מובילה את הליגה בכמות זריקות בעלייה לקליעה מכדרור ושנייה מהסוף בקאץ' אנד שוט. בדרך כלל זה נתון של התקפה חלשה, אבל השיטה הזאת שמבוססת על יכולות השחקנים באחד על אחד מובילה למעט מאוד איבודים. כשמוסיפים לכך את החוש לסחיטת עבירות של דרוזן, וויליאמס וגם לאורי ואת אחוזי העונשין הגבוהים שלהם, מתקבלת התקפה יעילה בדרך לא שגרתית. ניתן להניח שהיא לא תישאר כל כך טובה, אבל מקום בין עשר ההתקפות הטובות בליגה כמעט מובטח לה.
גם בהגנה טורונטו נמצאת בינתיים בין עשר הגדולות עם מקום שביעי. בצד הזה, היא לא עושה שום דבר טוב במיוחד אך גם לא שום דבר רע במיוחד ומתבססת על יכולת אישית גבוהה ועל כך שאין לה חוליות חלשות בולטות. אפילו לו-וויל עובד קשה ונראה לא רע בהגנה. שני שחקני ההגנה הטובים בחמישייה הם לאורי ואמיר ג'ונסון. הפאוור פורוורד מסוגל לשמור גם על שחקני פנים וגם על שחקני חוץ, כוחו ביעילותו השקטה. לאורי הוא אשף הגנתי שיודע לעבור חסימות, להתמודד גם עם גארדים זריזים וגם עם חזקים, לשבור מהלכי התקפה בזכות רוטציה מהירה ולהגיע לעזרה בזמן הנכון. הוא אחד הגארדים ההגנתיים הטובים בליגה והוא לא מקבל מספיק קרדיט על כך. מי שציפו ממנו ליותר בצד הזה הוא ולנצ'יונאס. הנוכחות של סנטר בגובה 2.13 מ' בצבע חשובה, אבל התזמון עדיין לא מספיק טוב והוא לא מרתיע חודרים כמו שחקנים מהסוג של רוי היברט.
עד כמה טורונטו טובה באמת? עד כמה כל זה יכול לעבוד גם בפלייאוף? אפשר להסתכל על השאלות הללו משני כיוונים. מצד אחד, קשה להאמין שהתקפה שמבוססת כל כך על יכולת אישית תישאר יעילה כל כך ושההגנה תשמור על מקומה בטופ 10 למרות מיעוט יחסי ביתרונות. בפלייאוף יתרון האינטנסיביות העכשווי ייעלם ויריבות עם שומרים אישיים טובים יקשו מאוד על ההתקפה. מצד שני, יש לטורונטו עוד הרבה לאן להתקדם. ולנצ'יונאס ורוס עדיין צעירים ומשתפרים, בעיקר הליטאי שכרגיל פותח עונה יחסית לאט אבל ילך ויתקדם. לאורי, דרוזן וואסקז פתחו את העונה לא טוב מבחינת אחוזי קליעה משלוש וזה צפוי להתאזן בהמשך, כך שכל מה שההתקפה תאבד במקומות אחרים היא עשויה להרוויח בעלייה באחוזי השלשות.
בגדול, קשה לראות בשלב הזה את טורונטו כמועמדת אמיתית לאליפות. זו קבוצה שבמתכונת הנוכחית עוד לא ניצחה סדרת פלייאוף ולא בטוח שמה שהיא עושה עובד בפלייאוף. אבל כשלוקחים בחשבון את הקהל, תחושת השליחות, הסגל העמוק והמתואם והמזרח החלש, הרעיון שהראפטורס יתקדמו בפלייאוף ואפילו יגיעו לגמר לא נשמע עד כדי כך מופרך. יכול להיות שהשנה זו ההזדמנות הגדולה של קבוצה כמו טורונטו. בקיץ יהיה ליוג'ירי מקום להחתים פאוור פורוורד איכותי אם יוותר על הזכויות על אמיר ג'ונסון ולו וויליאמס. אם תצוץ הזדמנות להביא מישהו כמו פול מילסאפ הוא אמור לקפוץ עליה, במקרה כזה לא ניתן יהיה להימלט מהצמדת התואר קונטנדרית רצינית לנציגה של קנדה.
