דווקא את סיכום השבוע הזה, ובלי שום קשר לניצחון על אורלנדו הלילה, חשוב לפתוח עם התזכורת שסיפק לנו הנשיא לענייני פרופורציות ופרספקטיבה רחבה ב-NBA, גרג פופוביץ': קליבלנד תהיה קבוצה מצוינת בסופו של דבר. אולי לא בחודשים הקרובים, אולי רק אחרי שתוסיף שני שחקני רוטציה, אולי אפילו לא השנה, אבל אולי גם עוד שבועיים. הכישרון גדול מכדי שזה לא יקרה. קשה מאוד לחזות מראש מתי הכול מתחבר לקבוצה. למיאמי בעונה הראשונה של לברון זה קרה בתחילת דצמבר, כאשר לפני כן היא נראתה בערך כמו קליבלנד כרגע.
לקליבלנד לא חסרות בעיות מקצועיות בהן כבר נגעתי בשבועות קודמים: חוסר יכולת לעצור גארד שמתחמם (או, במקרה של לו וויליאמס, מתלהט), מחסור בסנטר עם נוכחות בצבע, חוסר תיאום ומכניות בביצוע תרגילי התקפה, וותיקים שתורמים הרבה פחות מהצפוי, ספסל חלש ודליל מאוד שפעמים רבות עוצר את המומנטום החיובי שיוצרת החמישייה. אבל בשבוע האחרון הבעיה הייתה הרבה יותר מנטאלית ממקצועית. העליות והירידות במהלך משחקים ובין משחקים היו כל כך דרמטיות שאין טעם להרחיב לגבי אנקדוטות מקצועיות שבשבוע נורמלי היו הופכות לעיקר, כולל כמה חיוביות (שבוע הגנתי מוצלח של קיירי אירווינג, שבוע הגנתי מוצלח באופן כללי עם מקום שביעי ביעילות הגנתית, קווין לאב מתחיל למצוא את המקום שלו בהתקפה, התנועה ללא כדור של אנדרסון ורז'או).
שחקני קליבלנד מחמיאים לקור הרוח של בלאט, המאמן מחניף ללברון
רצף ההפסדים נקטע: קליבלנד ולברון הביסו 74:106 את אורלנדו
אודי הירש על הבלוף שדיוויד בלאט מכר לאמריקאים
"לברון ג'יימס הוא לא העוגן המנהיגותי שציפו ממנו להיות"
ניצחון חמישי רצוף לטורונטו הדוהרת, כרמלו נפצע בהפסד הניקס
הקבוצה של דיוויד בלאט היא עדיין קבוצה שנדלקת ונכבית ביחד, השחקנים מאוד תלויים ביכולת הקבוצתית כדי לתפקד ברמה האישית. בכל שלושת ההפסדים השבוע - לסן אנטוניו, וושינגטון וטורונטו, קליבלנד שיחקה טוב בפתיחת המשחק. ההתקפה זרמה, ההגנה הייתה אנרגטית וחכמה והקאבס היו הראשונים להוביל. מול הספרס היתרון הגיע ל-11 ברבע השני, מול וושינגטון הם הובילו ב-6 לפני שהמחליפים נכנסו, מול טורונטו מדובר בהפרש של 18 נקודות לקראת סיום רבע ראשון כמעט מושלם. יחד עם ההפסד לניקס במשחק הפתיחה, מדובר כבר בשלושה משחקי בית בהם קליבלנד הובילה בהפרש דו ספרתי במחצית הראשונה והפסידה.
חלק מהעניין הוא שכר לימוד קבוצתי. היריבות השבוע הדגישו את הנקודה הזו, כל השלוש שניצחו את קליבלנד רצות ביחד כבר כמה שנים. גם אם נתעלם לרגע מהספרס ונקטלג אותה כתופעה ייחודית בליגה, שתי הגדולות העכשוויות של המזרח מספיקות כדי להבהיר את חשיבות התיאום והמסגרת המוכרת. לפני שתי עונות שתיהן היו בין נמושות הליגה, ויותר מרכש מדויק ושיפור אישי זוהי הגדילה המשותפת כקבוצה שאחראית להצלחה העכשווית. עד לפני שנה רנדי וויטמן של הוויזארדס ודווין קייסי של הרפטורס נחשבו למאמנים בינוניים ומטה עם מאזן ניצחונות שלילי, אבל כשקיבלו כמה שנים עם סגל צעיר ומבטיח התברר שהם מסוגלים להוביל קבוצה למעלה. כך גם טרי סטוטס בפורטלנד וקווין מקהייל ביוסטון. בפלייאוף ייחשפו החולשות של המאמנים והשיטות שלהם, כי זה מה שפלייאוף עושה, אבל בכל מה שקשור לבניית מערכת מצליחה לעונה הרגילה המשכיות עשויה להיות התכונה החשובה ביותר.
הבעיה היא שקליבלנד היא לא קבוצה נורמלית ואין לה זמן להתחבר בנחת. כל הפסד שלה הוא עדיין כותרת ראשית, בעיקר אם ההפסדים האלה מגיעים ברצף, והרעש מסביב משפיע על השחקנים שנופלים לבור כל פעם שליריבה יש כמה דקות טובות. קליבלנד נמצאת כרגע במלכוד בו היא זקוקה לשקט תעשייתי כדי להשיג ניצחונות, ורק ניצחונות יביאו את השקט הזה. רק אם קליבלנד תיצור רצף מוצלח ותתמקם בין הגדולות של המזרח ניתן יהיה להפסיד בשקט וגם להפיק לקחים. לפחות היא נמצאת במזרח, בו אפילו עכשיו היא לא עד כדי כך רחוקה ממקום שלישי.
מי יכול לשלוח לקאבס את השקט הזה? לא שחקנים שמעולם לא חוו לחץ מהסוג הזה ולא היו בקבוצה מנצחת, לא קהל רווי טראומות ובטח לא מאמן שנמצא בחודש הראשון שלו ב-NBA. מה שמחזיר אותנו למי שממשיך להיות סיפור מעניין במקום מניה בטוחה - לברון ג'יימס. אחרי כל הדיבורים על קשיי ההתאקלמות של קיירי אירווינג וקווין לאב לסיטואציה החדשה, דווקא לברון הוא מי שהכי רחוק מהיכולת הרגילה שלו. קל לשכוח כמה קשה השינוי הזה גם עבורו. בקיץ הוא דיבר על חזרה הביתה, אך בכל הקשור לכדורסל הבית שלו היה במיאמי. שם כבר נוצרה הכימיה הנכונה, שם הוא ידע על מי הוא יכול לסמוך ומתי, שם כבר היה לו קצב קבוע. זו הסיבה שכוכבים לא ממהרים לעזוב קבוצות, בטח לא קבוצות מצליחות. מדי פעם במהלך רצף ההפסדים שפת הגוף של לברון שידרה את התהייה "למה, בעצם, עשיתי את זה לעצמי? בשביל מה לעבור את כל התהליך המפרך הזה של יצירת קבוצה גדולה מההתחלה?".
לברון אומר את כל הדברים הנכונים. הוא הזהיר מראש מפני הקשיים, הוא הדף כל ניסיון להתייחס לקליבלנד כקבוצה גדולה לפני העונה, הוא מודע לתפקידו כמנהיג. אבל בתוך כל העיסוק הזה במנהיגות ובצורך של שחקנים אחרים לפתח מנטליות מנצחת, יכול להיות שהוא שכח קצת את עצמו. הגיע הזמן שלברון יודה, לפחות בינו לבין עצמו, שיותר מכל דבר אחר קליבלנד זקוקה כרגע לשחקן הטוב בעולם שייראה כמו השחקן הטוב בעולם. לא צריך שכל ערב הוא יספק הצגה יוצאת דופן, אלא פשוט שבימים הפחות טובים יגלה יכולת סבירה של לברון ג'יימס. משחקים סבירים של לברון היו, כנראה, מספיקים כדי לנצח שלושה מההפסדים וליצור מאזן שמאפשר לשחקנים שסביבו את השקט הזה שכרגע הרבה יותר חשוב להתפתחות שלהם מהערות בונות, הזעפת פנים וכל אקט מנהיגותי אחר שלברון מנסה.
על הסבר אפשרי נוסף לחולשה היחסית של לברון לא דובר יותר מדי עד כה: הדיאטה שעשה בקיץ. קינג ג'יימס הגיע למחנה האימונים רזה באופן משמעותי בניסיון לשמר את יכולותיו האתלטיות עם הגיל המתקדם. אבל בשלב הזה כבר חייבים להודות שהגרסה הרזה שלו נראית פחות עוצמתית באזור הטבעת. כל משחק הוא מחטיא כמה זריקות בחדירות שבעבר הוא היה קולע ללא בעיה, במשחקים האחרונים ניתן היה לזהות כבר נטייה להימנע מחדירות במקרים מסוימים.
הנחת המוצא היא שעם הזמן זה יעבור ולברון יחזור להיות ה-MVP שאנחנו מכירים. כי זה לברון, השחקן הטוב בעולם כבר כמה שנים, מי שהתגבר על יותר קשיים ומשברים מכל אחד אחר בליגה. כי במשחקים הטובים שלו הוא נראה בדיוק כמו השחקן שאנחנו מכירים. זה זמן טוב להזכיר שגם במיאמי הפתיחה הייתה מקרטעת, גם ברמה הקבוצתית וגם האישית. את חודש נובמבר הראשון שלו במיאמי לברון סיים עם 44.2 אחוזים מהשדה, החודש החלש ביותר שלו מבחינת אחוזים מאז 2006. בדצמבר הוא כבר קלע ב-51.1 אחוזים מהשדה וככל שהעונה התקדמה המספרים שלו נראו טוב יותר. בשלוש השנים הבאות לא היה חודש בו הוא ירד מ-50 אחוזים מהשדה.
ומה לגבי דיוויד בלאט? מבחינה מקצועית, בדקות הטובות ניתן לראות שהשחקנים מתחילים להפנים את השיטה שלו והוא רק צריך לדאוג שזה ימשיך לחלחל. השבוע זה בלט יותר בהגנה, בה השחקנים קראו נכון יותר מהלכים של היריבה וביצעו את הרוטציות מהר יותר. הפתיחה הטובה כמעט לכל משחק מתחילת העונה (קליבלנד שנייה ביעילות התקפית ברבע ראשון ויוצרת בו יתרון של 13.3 נקודות ל-100 פוזשנים) מצביעה על כך שבלאט עושה משהו נכון בהכנה למשחקים, אבל ההשפעה שלו על השחקנים במהלכם קטנה מאוד בינתיים.
התפקיד המרכזי שלו כרגע הוא למצוא את הרוטציה הנכונה: את חלוקת הדקות שמתאימה לכל שחקן, את השילובים הנכונים, את השחקנים שיודעים לשחק עם הכוכבים ואלה שמעדיפים את הדקות של המחליפים. יהיה לו קשה מאוד לצמצם את הדקות של שלושת הגדולים כל זמן שמהספסל עולים טריסטן תומפסון שמזכיר שהיכולות שלו די מוגבלות, ג'ו האריס שמזכיר שהוא רוקי מסיבוב שני שייתן שני משחקים חלשים על כל אחד טוב, מייק מילר שלא מזכיר את השחקן שרק בפלייאוף האחרון נדמה היה שלא מסוגל להחטיא שלשה ודיון "כאב ראש, כאב ראש, כאב ראש" וויטרס.
בלאט ניסה את לברון עם המחליפים מול וושינגטון וזה נראה רע, הוא ניסה את קיירי עם המחליפים מול טורונטו וזה נראה עוד יותר רע. מול יריבה חלשה כמו אורלנדו גם הספסל מצליח להרשים, אבל כל עוד הסגל לא משתנה בלאט זקוק לפתרון טוב יותר. מה שהוא עוד לא ניסה, ובהחלט שווה ניסיון, זה לתת דווקא לקווין לאב לשחק עם המחליפים ולעשות קצת ממה שהיה עושה במינסוטה. זו עשויה להיות דרך טובה לנצל את הכישורים הייחודיים של לאב שרק חלקם באים לידי ביטוי בחמישייה הראשונה (חסרה בעיקר יכולת המסירה) והזדמנות טובה להכריח את לאב לקחת את המשחק על עצמו בדקות מסוימות. אולי זה יהיה עוד צעד בדרך לשקט המיוחל.