ההפסד הביתי של קליבלנד הלילה לדנבר פחות מפתיע מהנדמה. בעונה של 82 משחקים אי אפשר לבנות על התקפה ברמה של ארבעת הניצחונות הרצופים של הקאבס בלי נפילות. כל עוד ההגנה של קליבלנד תמשיך להיות בין חמש הגרועות בליגה (וזה המצב כרגע, מקום 26 ביעילות הגנתית) הקבוצה של דיוויד בלאט מסוגלת להפסיד לכל יריבה. עד לתצוגת התכלית מול אטלנטה ההגנה הייתה הסיפור החשוב של השבוע, לאחר ההפסד לדנבר היא חזרה להיות. אז היום נתמקד בהגנה.
אבל לפני כן, אי אפשר להתעלם לחלוטין מהמהפך ההתקפי שקליבלנד עברה במשחקים האחרונים. לא משנה מה קרה שם בין לברון ג'יימס וקיירי אירווינג במהלך המסע למערב, זה עבד. מאז ההתקפה של קליבלנד שוטפת, הנעת הכדור עובדת וזריקות נוחות לא מפסיקות להגיע. זה לא קשור לתרגילים מסוימים או מהלכי מפתח מוצלחים, בלאט דואג לאופציות מגוונות מאוד, זו יותר פילוסופיית משחק שמחלחלת לכל שחקני הסגל.
בלאט, קליבלנד וה-NBA
הקאבלירס הפסידו בבית דווקא לדנבר
בקליבלנד תוקפים את השיטה של בלאט
ובינתיים, בסקרמנטו מחמיאים לעומרי כספי
ממפיס ממשיכה עם פתיחת העונה החלומית
אני בטוח שבלאט נהנה במיוחד לראות את דיון ווייטרס מחלק אסיסטים לשלשות בלי הפסקה במחצית השנייה מול אטלנטה בלי לחשוב על הזריקה שלו, ווייטרס מוצא את מקומו כשחקן שישי ופיתח תיאום יפה עם הרוקי ג'ו האריס שנכנס לרוטציה בגלל שמייק מילר עדיין מזיק בכל דקה שלו על הפרקט. קיירי לא מנסה להשתלט בכוח על משחקים אלא מחכה לדקות בהן הוא מרגיש חם (בדיוק כפי שעשה בנבחרת), כך הוא התחיל את הקאמבק מול בוסטון ברבע האחרון עם 12 נקודות מהירות כשלפני כן בקושי השפיע על המשחק. גם בהפסד לדנבר ההתקפה בסך הכול עבדה כמו שצריך (פרט לכמה רגעי חוסר ריכוז של לברון וקיירי) ויצרה זריקות טובות בדומה למשחקים הקודמים, אבל הפעם רובן לא נכנסו. כאמור, יהיו ימים כאלה, אי אפשר להתחמק מזה.
ובימים כאלה, קליבלנד תהיה זקוקה להגנה הרבה יותר טובה. עד כה ניתן לציין שני משחקי הגנה לא רעים של הקאבס, לצד אטלנטה זהו דווקא ההפסד הביתי לניקס בו ההגנה תפקדה. אלו גם שני המשחקים היחידים בהם קליבלנד ספגה פחות מ-100 נקודות. שלא במקרה, שתי היריבות הן קבוצות שיחסית ממעטות להשתמש בפיק נ' רול. ההגנה של הקאבס נראית כמו הגנת NBA ממוצעת ומעלה כשהיא צריכה להסתדר עם התקפות מורכבות שכוללות פוסט אפ ותרגילים לקלעים, האופן בו קליבלנד נטרלה את קייל קורבר היה מרשים במיוחד. אבל מול המהלך הבסיסי ביותר בכדורסל, ההגנה של בלאט קורסת. גם יוטה וגם דנבר ניצחו את קליבלנד בזכות ההחלטה לעזוב את שאר התרגילים ולשחק פיק נ' רול פשוט.
במשחקים הראשונים בלאט ניסה יציאה אגרסיבית של הגבוה אבל זה לא עבד. זו שיטה שדורשת אנרגיות גבוהות ודריכות רבה מכל חמשת שחקני ההגנה, אחרת היריבה ממהרת לנצל את היתרון המספרי שנוצר כאשר שני שומרים מתנפלים על מוביל הכדור. גורדון הייוורד פירק את ההגנה הזאת באמנות. במשחקים האחרונים בלאט שינה גישה ובחלק גדול מהמקרים השומר של מוביל הכדור עובר מתחת לחסימה כשהשומר של החוסם נשאר יחסית קרוב אליו. זה קרה גם בגלל מפגש עם שחקנים כמו רייג'ון רונדו וטיי לאוסון שהעלייה שלהם לקליעה הרבה פחות מפחידה מהחדירה והמסירה שלהם. אבל גם זה לא עבד. הגישה השמרנית רק חשפה את המחסור החמור של הקאבס בכישרון הגנתי.
המחסור הזה בא לידי ביטוי בשני תחומים מרכזיים. הראשון הוא ההגנה האישית של הגארדים. קיירי ו-ווייטרס פשוט לא טובים בהגנת פיק נ' רול. הם נתקעים בחסימות, קל מדי לעבור אותם, קל מדי להטעות אותם, יש להם יותר מדי רגעים של איבוד ריכוז. לאוסון די התעלל בשניהם הלילה עם מגוון מהלכים של מומחה פיק נ' רול שמזהה שומרים חלשים. במאני טיים, גם מול בוסטון וגם מול דנבר, לברון עבר לשמור על הפוינט גארד הדומיננטי. זו אחת היכולות ההגנתיות הכי חשובות שלו. לקינג ג'יימס יש יכולת לשמור רחוק מהשחקן, לעבור מתחת לחסימות, ועדיין להקשות על הקליעה והמסירה בזכות הגודל והאתלטיות שלו. אבל הוא לא יכול לעשות את זה, או באופן כללי לשמור חזק, למשך 40 דקות. כאשר מתיו דלבדובה יחזור הוא כנראה יקבל את משימת ההגנה הזו, מי היה מאמין שהחיסרון שלו יבלוט כל כך.
הבעיה ההגנתית השנייה היא מחסור בנוכחות הגנתית בצבע. אף אחד משלושת הגבוהים של בלאט הוא לא חוסם גדול ולא שחקן שמשנה זריקות באופן קבוע. אנדרסון ורז'או עושה דברים יפים וחשובים אחרים בהגנה אך הוא לא מרתיע חודרים, לטריסטן תומפסון יש מדי פעם בלוקים מרשימים אבל רוב הזמן הוא לא נמצא במקום הנכון, קווין לאב יודע איפה להיות אבל לא מפחיד אף אחד. בעיית ההגנה על הטבעת מובילה לכך שהשומרים של שחקני הכנף מוצאים את עצמם מגיעים לעזרה עמוק בתוך הצבע ורכז טוב יודע לנצל את זה כדי למצוא שחקנים פנויים לשלשות מהפינה. גם רונדו וגם לאוסון הם רכזים טובים. גם מול בוסטון וגם מול דנבר בלאט השתמש בלאב כגבוה בודד במאני טיים (לצורכי התקפה). הבשורה הטובה היא שמול בוסטון לאב היה חד וביצע כמה פעולות הגנתיות טובות ברגעים חשובים במיוחד. מול דנבר הוא היה חסר אונים כחלק ממחצית שנייה מפוזרת שלו באופן כללי, אך כרגע חשוב יותר לבלאט לדעת שזה לא מעבר ליכולותיו.
בזמן שתמיד ניתן לשפר את התיאום הקבוצתי ואת קבלת ההחלטות האישית, וניתן להניח שזה יקרה ככל שהעונה תתקדם, בתחום הזה של הגנת פיק נ' רול יכול להיות שאין ברירה לאנשי הקאבס אלא להודות שהסגל הנוכחי פשוט לא מספיק טוב. אם דיוויד גריפין חושב על חיזוק במהלך העונה, זה התחום בו כדאי לו להשקיע. מאחר שקשה מאוד להשיג סנטר הגנתי טוב במחיר סביר, יהיה קל יותר למצוא גארד שיצליח להקשות על מובילי הכדור יותר מקיירי ו-וויטרס. בעצם, יש כבר שם שהוזכר כמועמד ויכול מאוד להתאים - קורי ברואר. מינסוטה משווקת את ברואר לקונטנדריות ולקליבלנד יש את הטרייד אקספשן שיכול להביא אותו. ברואר לא מימש את הפוטנציאל ההגנתי שבזכותו נבחר שביעי בדראפט, אך הוא שומר אישי טוב וזריז מספיק כדי להתמודד עם פוינט גארדים. הוא יכול לתפוס את המקום בחמישייה שכרגע מאייש בלית ברירה שון מריון, הוא אמנם לא קלע חוץ מוצלח אך נע ללא כדור ומומחה עולמי בניצול מסירות האאוטלט של קווין לאב (זאת לבד סיבה טובה להביא אותו). עם ברואר ודלבדובה בלאט יוכל לדאוג לכך שתמיד יהיה לו שומר מוצלח לגארדים על הפרקט במידת הצורך.
ואחרי כל ניתוחי ההתקפה וההגנה, בסופו של דבר קליבלנד היא עדיין קודם כל הקבוצה של לברון. ההבדל בין הנתונים של קינג ג'יימס בניצחונות ובהפסדים יוצא דופן. בניצחונות הוא קולע 32.6 נקודות ב-53.6 אחוזים מהשדה, מוסר 7.8 אסיסטים, מאבד 3.2 כדורים ורושם מאזן פלוס/מינוס של פלוס 10. בהפסדים הוא קולע 20.3 נקודות ב-39.7 אחוזים מהשדה, מוסר 5 אסיסטים, מאבד 4.8 כדורים ורושם מאזן פלוס/מינוס של מינוס 9.5. שאר השחקנים עדיין זקוקים ללברון שיסחף אותם, כשהוא טוב הם טובים יחד איתו וכשהוא רע גם היכולת שלהם צונחת, עד לרמת הקליעה של זריקות חופשיות לגמרי. תורמת לכך העובדה שהימים הרעים של לברון הם ממש רעים בינתיים, ארבעה משחקים מאוד מפוזרים. בלאט יכול להיות בטוח שזה לא ימשיך כך, לג'יימס יהיו הרבה יותר ימים טובים מרעים, אבל עד שהקבוצה שלו לא תדע לנצח גם בימים רעים של המלך היא לא תהיה קבוצה גדולה אמיתית.
