1. ואלה שמות. דנמרק, ספרד, אוסטריה, סלובניה, צרפת, אירלנד, אנגליה, שוויץ, קרואטיה ,יוון, פורטוגל, רוסיה.
לפני 22 שנה וחמישה ימים, ב-11 בנובמבר 1992, קיימה נבחרת ישראל את משחק הבית הראשון שלה מאז התקבלה חזרה לאופ"א. שבדיה הגיעה לאצטדיון רמת גן, לא התרגשה גם משער שוויון של טל בנין וטיילה ל-1:3. בסיום, בוני גינצבורג התייצב לראיון מול מצלמות הערוץ הראשון ודיבר על הבדלי הרמות. זה היה נאום נוקב שבמרכזו עמדה האמירה: "אין לנו כרגע מה לחלום על להשוות את עצמנו לנבחרת כמו שבדיה". המילים של השוער היו חדות. הוא לא חשש להסתכל למציאות בפנים ולהגיד את האמת, גם כשזו הייתה קשה לשמיעה.
מאז הפערים הצטמצמו, הקו המחשבתי השתנה, אבל טור ההישגים של ישראל נשאר על אפס. כשמדברים על משחקי בית בלתי נשכחים בתקופה הזו אפשר להזכיר את ה-1:2 על פולין, ה-1:2 על בולגריה, ה-0:5 המפורסם וה-1:2 על רוסיה. משחקי חוץ? נס ראובן עטר בפארק דה פרינס ב-1993 ונס קלמי סבן בסטאד דה פראנס 11 שנה מאוחר יותר. אתם מבינים? חמישה ניצחונות גדולים ב-22 שנה. ארבעה מהם במשחקים חסרי חשיבות. לא בדיוק לרוץ לספר לחבר'ה. 22 שנה בהן פיתחנו ציפיות, גידלנו שחקנים, החלפנו שישה מאמנים, הגענו למשחקים גורליים. ובעטנו בדלי. ורעדו לנו הרגליים ברגע האמת. וחטפנו שער ממצב נייח או מטעות של שוער או שסתם פישלנו בדקות האחרונות. 22 שנה שנשארנו קטנים בדיוק כמו שבוני תיאר אותנו אחרי ההפסד "המכובד" לשבדיה.
רק כשמסתכלים על הנתונים העגומים, מבינים כמה היסטורי היה הערב בסמי עופר. רק כשנזכרים בכל האכזבות והתוצאות הלא טובות, מבינים שהניצחון על בוסניה הוא הגדול ביותר של נבחרת ישראל מאז... לפחות מאז 1992. כן, חשוב יותר מצרפת וגדול יותר מאוסטריה. ניצחון ביתי ראשון על יריבה שדורגה כראש בית. במובן מסוים, הניצחון הזה יקבל את הגושפנקא רק אם ישראל אכן תעפיל בסופו של דבר אוטומטית ליורו 2016. כי גם ה-0:5 היה אפי, אבל כולם זוכרים מה קרה כמה חודשים לאחר מכן. בוסניה של היום טובה בהרבה מאוסטריה של אז ובכל זאת, יש סיבה אחרת להתעורר בוקר שנוגע באופוריה.
תחשבו על זה. על צעירים בשנות העשרים לחייהם שזוכרים כילדים את הקונצרט מול אוסטריה, אבל זכו לראות מהנבחרת שלהם רק אכזבות. על האבות שמאסו בנבחרת ונותרו עם סיפורי האגדות על מקסיקו 70, על דור שלם שהתרגל שנבחרת ישראל היא נבחרת כושלת שלעולם לא תפתיע לטובה ולעד תאכזב אותך ברגע, ששר "בחיים לא נעלה למונדיאל", כי ככה הוא מאמין. ותחשבו על הילדים שראו בפעם הראשונה בחייהם את נבחרת ישראל מנצחת משחק גדול ומשמעותי תוך שהיא נותנת הצגה, משחקת כדורגל מצוין ומשאירה הכול על המגרש. זו הבשורה הכי גדולה מהערב בסמי עופר. מותה, לפחות הזמני, של הציניות התמידית כלפי נבחרת ישראל. דף חדש בין הנבחרת לאוהדיה.
דנמרק, ספרד, אוסטריה, סלובניה, צרפת, אירלנד, אנגליה, שוויץ, קרואטיה ,יוון, פורטוגל, רוסיה. 15 שנה של כישלונות מול נבחרות בכירות מישראל במשחקי בית הגיעו לקיצן. רק תביאו את בלגיה.
ורמוט. דמארי. זהבי. נבחרת. ישראל הביסה 0:3 את בוסניה בערב בלתי נשכח
מוקדמות היורו: 0:0 בין בלגיה לווילס שסידר לישראל את המקום הראשון
צפו: נתניהו נכנס ובירך, השחקנים שרו לו "ביבי מלך ישראל"
זהבי כיכב, נאתכו המאסטרו, גוטמן סתם פיות, מרציאנו הציל. ישראל - בוסניה: הציונים
מעקב ערן זהבי: כל הנתונים מהערב הגדול של כוכב נבחרת ישראל
"שמח" בבוסניה אחרי התבוסה לישראל. המאמן יודע: "אני אחד האנשים השנואים במדינה"
ישראל עשתה היסטוריה, דמארי ברצף מרשים: כל מספרי הערב
2. סטיגמות. למשחקים כאלה יש אפקט כפול: הם יוצרים אופוריה ושוברים סטיגמות. ערן זהבי שבר אתמול סטיגמה. שער, שני בישולים, שישה איומים לשער והתנועה שהופכת אותו לשחקן כל כך ייחודי ודומיננטי. אחרי קפריסין ואנדורה החמאנו לזהבי על היכולת להיות מעורב וליצור מצבים גם במשחק בינוני. אבל EZ7 היה צריך משחק גדול בנבחרת כדי שאף אחד כבר לא יישאל איפה זהבי של מכבי תל אביב. גם ביברס נאתכו, בהופעה מחשמלת שהזכירה את מה שעשה טוני קרוס בנבחרת גרמניה במונדיאל, שבר סטיגמה ועל הדרך קיבל תמיכה בלתי פוסקת מהקהל. גם עבורו היה זה מעין כרטיס כניסה לנבחרת, סוף זמני להשוואות בין נאתכו בכחול לבן לאחד הקשרים הכי טובים בליגה הרוסית.
נאתכו וזהבי הם לא הכוכבים הראשונים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שעמדו תחת ביקורת על היכולת בנבחרת לעומת היכולת בקבוצה. ובגלל שהצגות מסוג זה כל כך נדירות בנוף שלנו, יש לא מעט שחקנים שהעבירו קריירה שלמה בלי להפריך את הסטיגמה. כי היו כאן דורות זהב ונבחרת מבטיחות ויוסי בניון יחיד ומיוחד, אבל בסופו של דבר נשארנו עם אותה תחושת חמיצות. נאתכו וזהבי עשו רק צעד בדרך להיכנס להיסטוריה ועל הדרך הבטיחו לעצמם להגיע להמשך המאבקים עם קצת פחות סימני שאלה מעל הראש.
הניצחון על בוסניה ינקה חלק מהבעיות, אבל גם ייצור כמה חדשות. הוא יפגיש את הנבחרת עם האויבים הכי גדולים של הישראליות: האופוריה והציפיות. עוד לפני המשחק דיברו ביניהם השחקנים על מצב שבו ניצחון יחייב התאמת ציפיות. מותר, לגיטימי, נכון ורצוי להצהיר שהמטרה אחרי שלושה ניצחונות משלושה משחקים היא המקום השני והכרטיס הישיר ליורו. מצד שני, אסור להסתנוור מהניצחון. הנה תזכורת: שלושה חודשים אחרי ה-0:5, ישראל השאננה שכבר פנטזה על המקום הראשון הושפלה בקפריסין ומאוחר יותר דור הזהב ספג מהלומה תדמיתית אנושה עם פרשת נערות הליווי והתבוסות נגד דנמרק.
אגב, הכוכב הגדול של אותה חמישייה היה איל ברקוביץ' עם צמד ובישול והופעה באמת יוצאת דופן. לפני שבועיים, אותו ברקוביץ' קרא לסגור כאן את הכדורגל בגלל אירוע בו היה מעורב מיודעינו זהבי. אז הנה הצד הטוב של האופוריה, 30 אלף צופים והצגת כדורגל נוטים להשכיח קצת את הצרות של הענף. וחוץ מזה, שגלגל מסתובב לו.
3. אלי גוטמן. המאמן הלאומי התיישב מחויך בחדר מסיבת העיתונאים. "המאמן הלאומי יפתח בהצהרה ואחר כך נעבור לשאלות", אמר דובר הנבחרת. גוטמן לקח נשימה עמוקה. "יש!", אמר. "זו ההצהרה שלי". בתגובה, מחאו הנוכחים כפיים. היה כאן יותר מאקט של כבוד. מעין הודאה באשמה. גוטמן עבר דרך ארוכה עם התקשורת. מקונצנזוס מוחלט לאיש הכי מושמץ עד לרגע שבו הרוויח לראשונה ריספקט. מתחילת הקמפיין כל החלטה שלו, כל זימון או אי זימון, כל חילוף, כל תגובה, עמדו למבחן. ומישהו יכול להתווכח עם מבחן התוצאה? לפני קפריסין, גוטמן בחר באופיר מרציאנו והשוער הביא שלוש נקודות, לפני בוסניה התעקש להמשיך עם גילי ורמוט וזה גמל עם שער. חתכו אותו על הטיפול הרך בערן זהבי וליאור רפאלוב (והקשה בטוטו תמוז) והוא ענה עם נבחרת מגובשת שחזקה מכל פרשה מסביב. גוטמן סתם לכולם פיות וכשאין מה להגיד, נותר רק למחוא כפיים.
יותר מכל שחקן בודד, הניצחון על בוסניה שייך לגוטמן. ההכנה הטקטית שלו הייתה מושלמת והשחקנים מילאו את ההוראות בשלמות. הוא זיהה את החולשות של בוסניה, לחץ את השחקנים הנכונים וחיפש בהתקפה לבודד את שחקני החלק הקדמי מול שחקני ההגנה והקישור האחורי האיטיים. כשיש לך שחקנים נפיצים כמו זהבי, ורמוט, בן חיים ודמארי צריך לדעת להשתמש בהם ולהביא כמה שיותר את הכדור לאזור המסוכן. גם ההכנה המנטאלית הייתה מושלמת. היכולת לשים את אירועי הדרבי בצד ולשדר שהנבחרת חזקה מכל יריבות ספורטיבית פנימית בתוך הליגה באה לידי ביטוי כמו גם ההבנה שבוסניה פגיעה. הזדמנויות צריך לנצל וכשהיריבה שלך מגיעה ללא כוכביה הגדולים, אחרי רצף שלילי ועם מאמן שכסאו מתנדנד, אתה צריך לדעת לקחת ולא לפחד. ישראל שיחקה מול בוסניה כמי שמבינה שרק ניצחון עומד על הפרק.
התהליך לקח זמן, אבל גוטמן הצליח להגשים את המטרה העיקרית עליה הצביע מיד לאחר מינויו הוא הפך את נבחרת ישראל לקבוצה בכל הקשור למחויבות, מוכנות, משמעת טקטית ועמידה במגרש. ישראל היא קבוצה שמפיקה את המקסימום מהנקודות החזקות שלה, יש לה שחקנים בולטים, יש לה כוכבים ויש לה פועלים אפורים יותר שלא מתביישים לשחק כמה שיותר פשוט ולא הרפתקני והיא לא צריכה להישאב לקלישאות על מנהיגים ויורשים. גם בדקות בהן ישראל הובכה ומרציאנו הציל שערים בטוחים, החבורה של גוטמן לא איבדה את הראש. "אם אני לא רואה קבוצה, אני משתגע", אמר גוטמן. "אני אוהב את מה שראיתי. תסתכלו כמה פעמים היה שחקן לבן עם שלושה שחקנים נוספים סביבו. לזה קוראים בקבוצה". זה היה בדיוק ההבדל לעומת הבוסנים שהפגינו סף שבירה נמוך שהוא פועל יוצא ישיר של האווירה הרעה סביב הנבחרת.
וכמו בכל קבוצה שמתנהלת נכון, גם בקבוצה של גוטמן יש היררכיה. וכשגוטמן התייצב למסיבת העיתונאים המחויכת, אולי מעט שיכור מכוח, הוא שם חותמת על ההיררכיה שלו. "מהונדורס אנחנו משחקים פחות או יותר עם אותו הרכב", הזכיר. בעצם הוא קבע סדר. אם לא יהיו פציעות, הרחקות או שינוי דרסטי בכושר המשחק: מרציאנו, משומר, בן חיים, טיבי, בן הרוש, ייני, נאתכו, זהבי, ורמוט, בן חיים ודמארי יקבלו עדיפות לפני כל שחקן אחר בעמדה הרלוונטית. יכול להיות שגוטמן באמת ניסה לומר: "אל תטילו בי ספק ואל תעלו עוד דיונים לגבי שחקן כזה או אחר. זה ההרכב שלי וארוץ איתו כל עוד אני יכול". אתם יודעים מה? אולי מדובר באמירה קצת בעייתית למאמן נבחרת. כי בסופו של דבר, הצלחת הקמפיין תלויה גם ביכולת של גוטמן לשמור על כל 24-25 שחקני הסגל המורחב מוכנים ולא ממורמרים.
4. המקום השני. 19.2 נקודות בממוצע צברו הנבחרות שסיימו במקום השני במוקדמות מונדיאל 2014. בקמפיין מוקדמות יורו 2012, המספר היה נמוך יותר ועמד על 17.8. לפי ההיגיון הזה, ישראל צריכה 10-12 נקודות כדי להבטיח את מקומה ביורו בצרפת. כלומר, לא ליפול בבית נגד קפריסין ואנדורה, לשמור על הבית גם נגד ווילס ולנסות להוציא כמה שיותר מצמד המשחקים עם בלגיה ומשחקי החוץ מול ווילס ובוסניה. המשימה, על פניו, אפשרית בהחלט, אבל הבית מורכב. בחודש שעבר סימנו בישראל את בלגיה כחזקה בבית וייחלו שתבטיח את המקום הראשון כמה שיותר מהר. בינתיים, כל נקודה שמארק וילמוטס מחלק ליריבות משחקת לרעתנו.
ישראל פתחה פער של שבע נקודות (ומשחק חסר) מבוסניה ודחקה אותה למקום החמישי. יש לה יתרון על פני קפריסין (בזכות ניצחון החוץ) ויתרון קטן יותר על ווילס (שלא ניצחה את בוסניה בבית). המשמעות ברורה: משחק המפתח יתקיים ב-28 במרץ בסמי עופר מול הוולשים שהפכו בשל התוצאות במחזורי הפתיחה ליריבה העיקרית על המקום השני. ניצחון ביתי על הנבחרת של גארת בייל והחברים יבטיח לישראל את המקום הראשון בבית גם אחרי משחק ההשלמה מול בלגיה. במקרה כזה, בסוף מרץ ואחרי 50 אחוז מהמשחקים, לנבחרת יהיה פער של 4-7 נקודות על פני המקום השלישי. לעומת זאת, שני הפסדים יורידו את הנבחרת למקום השלישי בבית. מבולבלים? אל דאגה, עונת החישובים רק בתחילתה.
5. סמי עופר. חוויה עוצרת נשימה. מרגע ההגעה לאצטדיון, הכיף בהסתובבות מסביב, ההתרגשות שאוחזת בך כשאתה נכנס פנימה, האקוסטיקה המטורפת והאווירה המחשמלת. איך, אלוהים, איך סבלנו כל כך הרבה שנים את אצטדיון רמת גן?
