1. נראה שהתקשורת די נהנית מהקריסה של מכבי חיפה, ושכולם, כולל הקהל הרחב, פשוט מתמוגגים לראות את הקבוצה הזו כושלת ומפסידה. כמובן שזה די טבעי, כי ישנה חיבה בסיסית לדרמטיות, ואחרי הציפיות העצומות והרכש הגדול וההשקעה הגדולה, זה כמו לראות מגדל מתמוטט לרגל עיניך - אי אפשר להוריד מזה את העיניים - אבל במקרה של מכבי חיפה נראה שההנאה מהכישלון שלה היא קצת מתוקה יותר, ומגלמת בה אלימות מסוג אחר.
כי חיפה היא קצת כמו הילד מהכיתה שלאורך כל התיכון היה עשיר ומקובל, זה שהדברים הלכו לו נורא בקלות, זה שהיה הכי חזק ורכושני וקנה את הכל ברברבנות, ופתאום הגורל התהפך עבורו, ופתאום אתה רואה אותו באותם בגדים מהודרים - אבל עובד בתחנת דלק. ואומנם יש בך רחמים ואמפתיה על קריסתו של אדם, ואתה מבין ללבו ומבין את האכזבה והעצב שבסיפור, ועדיין, הזיכרונות עדיין שם, איך הוא הסתובב בשחצנות במסדרון, איך הוא השתנה לאורך השנים, איך ביסודי הוא היה ילד חביב ופשוט, עם קסם מיוחד ותמימות ייחודית, אבל אז התבגר והפך לנער שחצן ואגוצנטרי, ולא הבנת למה ואיך הוא השתנה ככה והתקלקל, אז אתה יודע מה? מגיע לו.
אז נכון, אומרים אל תשמח בנפול אויביך, אבל זה לא כל כך פשוט. לפעמים אתה לא מצליח לשלוט על הרגשות השליליים. יריביה של מכבי חיפה מנסים לגייס את כל האמפתיה והרחמים, לזכור שגם הם היו שם, ושהחיים הם גלגל, ובקרוב מאוד הוא יתהפך ומי שלמטה יהיה למעלה ולהיפך, ועדיין, הרחמים יחכו לבינתיים, ועכשיו לא נותר להם אלא ליהנות מהרגע, להתנחם בשמחה לאיד ולחייך באכזריות כל עוד אפשר.
2. זה היה רק סמלי שפרשת מנחם קורצקי התפוצצה ביום של הדרבי של מרמורק. זה היה רק סמלי שביום שבו מאמן בליגת העל מקלל כמו אחרון העבריינים ומשתמש בז'רגון שבו "מלשן" זו הקללה האיומה ביותר, ביום שבו מתגלה איך הוא מרשה לעצמו לפנות 20 דקות מהחיים שלו ולהקדיש את מיטב זמנו כדי לקלל איזה פרחח ולאיים עליו, שבסיומו של אותו יום נכנס יושב ראש של קבוצה ומפטר את המאמן וזורק שבעה שחקנים בהינף יד. ואחר כך יש דחיפות וקללות ביציאה מהאצטדיון, ואז אייל גולן - ההוא שהורשע בעבירות מס, ההוא שהעביר עם אבא שלו נערות צעירות אבל לא ידע בנות כמה הן - אותו זמר הוא המושיע של מרמורק ומנסה להוציא אותה לדרך חדשה, רק כי הוא חולה על כדורגל. ובראיון רשמי הוא מתנסח בעדינות על עדני ואומר "והדרת פני זקן", אבל אחר כך מתברר שבאותו זמן הוא שולח לעדני סמסים אלימים וייחל לו שאף אחד לא יבוא ללוויה שלו.
ואז האדם הפשוט שואל את עצמו - מה, כולם פה ערסים? (מזל שלקורצקי יש שם אשכנזי, אחרי היו מאשימים אותי בגזענות). זה רשמי? האוהדים ערסים, המאמנים ערסים, היו"רים ערסים והבעלים ערסים? זה לא חדש ולא מפתיע, ולמעשה תמיד אהבנו את העממיות שבכדורגל, אבל באיזו רמה באמת מדובר? עד כמה זה חמור? כמה מאיתנו הזדעזעו לשמוע את קורצקי מדבר ככה, ולכמה מאיתנו זו נשמע כמו שיחה סטנדרטית שהסתיימה ב"שבת שלום כפרה"? כמה מאיתנו כל כך מנותקים עד שהם מסתכלים בחיוך ובגיחוך על המתחולל במרמורק, כאילו מדובר במציאות רחוקה מליגות נמוכות ובהתנהגות שוליים, כשלמעשה זו התנהגות נורמטיבית לחלוטין? איך פתאום כל כך הרבה אוהדים מרגישים כמו נטע זר במגרשים?
3. ניר קלינגר נחשב למאמן מהשורה הראשונה, בין המשרות הוא גם פרשן לגיטימי, הוא נחשב לאדם רהוט, מהטובים, ועדיין, אחרי שהפסיד 5:2 למכבי תל אביב, הרשה לעצמו לבטל את הישגיה של האלופה ולהגיד ש"אני לא מתרשם מהם, אם היו לי 100 מיליון שקל הייתי מוציא יותר". כמובן שכולם זוכרים איך קלינגר כשל ופוטר למרות תקציבי הענק של עונת הגלאקטיקוס, ואיך גם אבי נמני וגם יוסי מזרחי וגם רן בן שמעון (בתקופת שניידר) נהנו מיתרון תקציבי וקנו מכל הבא ליד ועדיין כשלו במכבי תל אביב כישלונות חרוצים, אך האכזבה היא אחרת, הרבה מעבר לזיכרון הקצר.
הרי רק לפני כמה חודשים, עם הגעתו של פאקו לישראל, נדהמנו, לא פחות, מהיחס המזלזל של העיתונאים והפרשנים למאמן הזר, לחוצפה ולצרות העין, ללשון הנחרצת וחסרת הכבוד, והנה מתברר שגם מאמן בכיר כמו קלינגר, איש מקצוע לגיטימי, חוטא באותו חטא ומתנסח כלפי קולגה שלו כמו היה שליימל'ה בשעת לילה מאוחרת, ורק חסר שקלינגר היה מוסיף "מה זה זה, עם תקציב כזה הייתי לוקח אליפות בטלפון". ושוב האוהד אומר לעצמו - מילא אני, ילד חרא, ומילא עדני ואייל גולן וקורצקי, אבל האם ייתכן שכולם כאלה? כולם כולם, מתנהגים כמו שליימל'ה? זה מה שנשאר, רק צרות עין וקנאה?
4. פיפ"א פרסמה השבוע את שמות 23 המועמדים לתואר כדורגלן השנה, ולא כללה ברשימה את לואיס סוארס, מי שנתן אולי את העונה הכי מרשימה באירופה, שחקן העונה בפרמיירליג ומלך השערים, האיש שכמעט הביא לליברפול אליפות במו ידיו. אולי אפשר להבין את ההחלטה שלא לכלול אותו ברשימה ייצוגית אחרי שנשך שחקן בשלב מכריע במונדיאל לעיני כל העולם, אבל מקומם שהיא מתקבלת על ידי גוף מושחת וכוחני, שאפילו לא טורח להסביר לקהל הרחב למה סוארס לא ברשימה, אלא פשוט נהג בנקמנות אלימה והחליט על דעת עצמו לחסל עמו חשבון ולהדיח אותו מרשימה חשובה לאוהדי הכדורגל. ברגע כזה שוב מגלים שהנקמנות, האלימות והקטנוניות היא של האוהדים, העיתונאים, המאמנים, היו"רים, וזה מתחיל מלמעלה, ומטפטף על כולנו.