1. קפריסין. בלקסיקון הכדורגל הישראלי, המילה 'קפריסין' מעוררת בעיקר זיכרונות לא נעימים ותחושת אי נוחות. כמו בחורה לא אטרקטיבית שאתה לא מצליח לשחרר, מזמין אותה כשאתה שיכור וכשהיא הולכת, היא משאירה אותך עם תחושה של ריקנות וסיאוב. הנטייה האוטומטית היא להסתכל קצת מגבוה ובמבט עקום על הכדורגל של החבר'ה מהאי ולהתעלם מהמציאות. את הליגה ששיקמה את טובי שגרירינו ומאמנינו, כולל מאמן הנבחרת הנוכחי, לא לוקחים בישראל ברצינות. ההישגים של אותם שגרירים ומאמנים נלקחו בפרופורציות כי "כולה קפריסין", אבל המציאות היא שהקבוצות שלהם עושות חיל בשלבי הבתים. ושלנו פחות. והנבחרת שלהם בכלל תמיד הייתה אצלנו מושא ללעג ומשל לביזיון. גם ההפסדים באי בשנות ה-90 צרובים בזיכרון הקולקטיבי של האוהד בגלל הזלזול הטבעי בשכנה. היו השפלות גדולות יותר, 2:2 נגד מלטה למשל, אבל רק את קפריסין אי אפשר לשכוח. עם קפריסין זה עניין אישי.
"המפגשים איתם תמיד היו מעניינים", אמר ליאור רפאלוב לקראת המפגש. הוא היה בן 10 בהפסד 2:0 בלימסול במוקדמות מונדיאל 1998, בן 13 בהפסד 3:2, שוב בלימסול, ונער מתבגר ב-1:1 עם אברהם גרנט במרץ 2003. שלושה מפגשים שמסמלים את ההתפתחות האבולוציונית ההפוכה של הכדורגל הישראלי. כי אולי קל יותר לזכור את המפגשים בלימסול כביזיונות, אבל נכון יותר להסתכל עליהם כמשחקים ששינו את התפיסה והחשיבה ומסמלים את הישראליות במובן הרע.
קמפיין מוקדמות המונדיאל בצרפת היה השלישי של ישראל מאז החזרה לאופ"א. אחרי הסנסציה בפארק דה פרינס בקמפיין הראשון ותוצאות לא רעות במשחקי הבית במוקדמות יורו 1996, ישראל הרגישה בשלה להתחיל לדבר על מטרות ולפתח ציפיות. האף התרומם עוד מעט למעלה ניצחון ותיקו במשחקי הבית מול בולגריה ורוסיה בפתיחת הקמפיין. אז אלפי ישראלים יצאו ללימסול, התגרו במקומיים, הסתובבו בבית המלון של הנבחרת וציפו לניצחון קל. סינישה גוגיץ' הוריד אותם לקרקע.
הלקח לא נלמד. בשישי לשישי 1999, 27 שנה אחרי שאלטמן הקטן, החרמן הקטן נראה מציץ לתוך החור, של המקלחות, של הנשים, רשמה הנבחרת את אחת ההצגות הגדולות בתולדותיה והביסה 0:5 את אוסטריה. האופוריה הייתה בשיאה. שלושה חודשים לאחר מכן שוב יצאו המוני בית ישראל ללימסול. כולם ציפו לראות עוד הצגה, לראות את הנבחרת מבטיחה את המקום השני. שוב הגענו שחצנים וזלזלנו ובדקה ה-87 מיליינקו שפוליאריץ' פוצץ את הבלון הנפוח. לתמיד.
במרץ 2003, בעיצומו של אחד הקמפיינים הגרועים בהיסטוריה של הנבחרת, ישראל המפוכחת שוב כשלה בקפריסין. ריינר ראופמן, עוד מתאזרח, השווה אחרי שער מוקדם של עומרי אפק וחתם את טרילוגיית הכישלונות באי. אלא שהמשחק הזה שונה מקודמיו. הוא מסמל כבר את נבחרת ישראל החדשה. זו שנאלצת להתמודד עם חוסר אמון מובהק, עם תחושת בוז כללית מהציבור ועם ביקורת תמידית וסקפטיות מהתקשורת. את הנבחרת הקטנה, שמדברת כמו גדולה, אבל רועדות לה הרגליים על הבמה. מערכת היחסים בין הקהל לנבחרת לא התרוממה מאז והתחושות הקשות שיש לצדדים אחד מהשני השתרשו עמוקות. הקהל לא מתרגש מהנבחרת. גם לא אחרי קמפיינים מכובדים שהסתיימו בכמעט. גם לא אחרי ששרשרת התוצאות הרעות בקפריסין נשברה בנובמבר 2004 עם ניצחון 1:2. מהקמפיין השני של אברהם גרנט זוכרים את הקרבות עם אירלנד, שוויץ וצרפת. את המשחק ההוא ב-GSP, שנערך לעיני 1,600 צופים בלבד, יותר קל לשכוח. היו לישראל מאז הייפים לרגע, אבל האווירה הכללית סביב המוצג נותרה קודרת.
2. חריסטופי. המעבר הדרסטי בין זלזול לפחד בא לידי ביטוי גם ביחס ליריבה או יותר נכון לשחקן המרכזי שלה. אם בעבר המתאזרחים גוגיץ', שפוליאריץ' וראופמן היו הסיוט הישראלי, באסיפת הווידאו של יום רביעי התמקד גוטמן דווקא בשחקן קפריסאי. דמיטריס חריסטופי. "הוא דיבר עליו כל כך הרבה שאני בטוח שאחלום עליו", צחק אחד השחקנים. אגב, זה לא שלקפריסין אין מתאזרחים גם בדור הנוכחי. הבלם דוסה ג'וניור (לגיה ורשה, יליד פורטוגל) והקשר ונסאן לבאן (אסטרה, יליד צרפת) העבירו שנים נהדרות כזרים בליגה הקפריסאית עד שקיבלו את האזרחות, אבל הנבחרת הנוכחית, עם מאמן מקומי ראשון מאז 2001, מתבססת על המקומיים. על הכוכבים של אפואל ניקוסיה, ששניים מהם, אפרם ואלונפטיס, צפויים להיעדר. ועל חריסטופי.
אימת הנבחרת הישראלית היה קרוב בקיץ שעבר למכבי חיפה, אבל בחר בסיון השוויצרית. המספרים לא מאיימים. שני שערים ושבעה בישולים אשתקד, עוד אחד העונה ולא מעט מאבקי תחתית. חריסטופי הוא אחד מארבעה שחקנים שמגיעים מחוץ לליגה המקומית (לשני המתאזרחים צריך להוסיף גם את קונסטנטינוס מאקרידס הוותיק, אימת אוהדי מכבי תל אביב). חריסטופי הוא שחקן עם המון איכויות, אבל בסגל הישראלי יש טובים ומצליחים ממנו. אז הנה מטרה לקמפיין הזה. בואו נלמד לכבד בלי להכניס לפאניקה ולהגיד את האמת בלי לזלזל.
עכשיו בואו נדבר נתונים יבשים. בשבעת משחקי הבית האחרונים שלה, קפריסין כבשה פעמיים. בארבע השנים האחרונות היא ניצחה בבית רק את אנדורה, מולדובה ואיסלנד. קפריסין ניצחה בבוסניה והדהימה את הבית? זה כנראה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו. ואגב, גם לוקסמבורג ניצחה בשוויץ 1:2 לפני שש שנים במחזור הפתיחה של קמפיין מוקדמות מונדיאל 2010. חודש לאחר מכן הלוקסמבורגים אירחו את ישראל. זוכרים כמה נגמר? לא? ניצחנו.
3. שינויים. גם מבחינה מקצועית, הנבחרת עברה עם השנים שינויים שמשתקפים במשחקים בקפריסין. ב-96' זו הייתה נבחרת של שני סטארים - איל ברקוביץ' וחיים רביבו - שהאפילו על השאר. ההרכב ב-99' עם אלון מזרחי, שכמעט לא ראה דקות משחק בניס הצרפתית, סימל את עידן הסגידה לשגרירים. ב-03' החל גרנט בהליך הדרגתי של חילופי דורות, שהושלם כמעט במלואו במשחק האחרון ב-04' אז ההגה כבר היה בידיים של המלך החדש, יוסי בניון.
ב-2014 מגיעה ישראל לקפריסין במצב מעניין. הסגל אמנם כולל כוכב ענק אחד והרבה מאוד שחקנים מוכשרים ומצליחים בפני עצמם, אבל ללא שם שבולט מעל השאר ברמת הנבחרת. ערן זהבי מהווה את הדוגמא המושלמת. סופרסטאר ענק ככל שיהיה (ואי אפשר להגדיר אותו אחרת), המחלה שלו לא הצליחה לעורר אפילו לא רבע מבהלת "בניון בספק" לפני כל משחק חשוב.
שימו לב להיפוך היוצרות. גוטמן הזמין 25 שחקנים ועדיין השאיר בבית שמות כמו עדן בן בסט, אבי ריקן (פציעה), בירם כיאל ומאור מליקסון (פציעה). למרות גל חזרה לישראל, הסגל כולל 11 שגרירים שרובם המכריע מגיעים למשחק במעמד של שחקני הרכב בקבוצות שלהם. התחרות על מקום בסגל עצומה, אבל המאמן הלאומי חשף בשלב די מוקדם של השבוע את הקלפים והריץ את ההרכב לאורך כל השבוע בלי יותר מדי משחקים. לישראל יש סגל מגוון, תחרותי, די מאוזן, בלי יותר מדי אגו, עם לא מעט אופציות של שחקנים טובים שמגיעים מהליגה ומחוצה לה. אלו מרכיבים חיוניים להצלחה וכן, משהו כאן מריח טוב.
את האווירה הטובה אפשר היה להרגיש כל השבוע, מהאימונים המחויכים בשפיים דרך הרבה צחוקים על הדשא במגרש האימונים הסמוך ה-GSP, המשחקונים שהתנהלו במרץ, איתי שכטר אף ירד עם חולצה קרועה וחיוך ענק על הפנים וארוחת חג שמחה בניצוחו של "החזן" רמי גרשון. מקצועית, רפאלוב מסכים ש"יש כאב ראש טוב לאלי שהרבה שחקנים נמצאים בכושר. בעבר היו מחפשים שחקנים שיש להם דקות משחק והיום רובם משחקים. זה רק יכול לשרת את האינטרסים שלנו". חברתית, השחקנים תמימי דעים שהמצב מעולם לא היה טוב יותר. "יש הרגשה טובה, דור שמרגיש יותר מוכן ובשל. כל השחקנים שהגיעו בכושר טוב. זו הזדמנות טובה", סיכם השבוע שכטר.
4. טל בן חיים. השחקן היחיד בסגל (כל עוד יוסי בניון לא ישוב אליו) שזכה לחוות את המשחקים בקפריסין הוא הבלם, שיענוד בשישי את סרט הקפטן. באחד האימונים השבוע, נשאל בן חיים לגבי אותה אווירה סביב הנבחרת: היית רוצה לראות אווירה יותר טובה? "כמובן שזה יעזור לנו", ענה והזכיר את מעגל הקסמים. "אבל הכול מתחיל ונגמר בנו. אם נפתח בצורה טובה, נלחץ, נציג יכולת טובה אין ספק שהקהל יידבק והתקשורת תידבק. המפתח לקמפיין הוא לפתוח בצורה טובה, זה ייתן פוש אדיר כשזה נדבק ויש ביטחון לשחקנים הקהל והתקשורת, הכול מתחבר".
כלומר, בן חיים מבין שמעבר לקלישאות על פתיחה טובה, הנבחרת צריכה להחזיר את אמון הקהל לטווח ארוך ולא לחפש הצלחה רגעית. "לכולם נמאס לשמוע את הסיפורים מלפני 40 שנה", המשיך הקפטן. "פתיחה ברגל ימין תיתן לנו דחיפה גדולה להמשך. הבית לא קל, אבל בהחלט אפשרי". במציאות הקיימת, ניצחונות בקפריסין ואנדורה כנראה ייצרו גל ענק של טירוף שרק יתעצם עד המפגש עם בוסניה בנובמבר, אבל יתנפץ בחוזקה באכזבה הבאה. במילים אחרות, ניצחון בקפריסין הכרחי, אבל יהווה רק צעד בכיוון הנכון להפשרת היחסים. ניצחון בקפריסין הכרחי כי נבחרת שרוצה לעלות ליורו צריכה לדרוש לעצמה לנצח בקפריסין. וניצחון בקפריסין הכרחי כי הוא יכול לסמל התחלה חדשה ולמחוק את כל הרע שיצרו אותם שלושה משחקי נפל על אדמת האי.
5. בששת הקמפיינים האחרונים ישראל פתחה עם תיקו או ניצחון לסירוגין. עכשיו הגיע תור הניצחון.
