1. יום חצאי הגמר בטורנירי הגברים בגרנד סלאם הוא תמיד דרמטי, בטח כשארבעת הטניסאים הטובים בעולם באותו רגע נתון מגיעים למעמד, אבל הפעם, זה היה משהו אחר. הפעם ממש נפלו עלינו השמיים (תרתי משמע עם הגשם שירד בין שני המשחקים). כולם קיוו להעביר את הפורמליזציה בנעימים עד הגמר המרגש בין רוג'ר פדרר לנובאק דג'וקוביץ', בשחזור גמר ווימבלדון. אף אחד לא ראה את מארין צ'יליץ' וקיי נישיקורי, שני טניסאים ללא אף הופעה בגמר גרנד סלאם, שולחים הביתה שני ענקים עם 24 זכיות במייג'ורס. שלושת הגדולים (ואנדי מארי) הרגילו אותנו שארבעת התארים החשובים של השנה לא יוצאים להם מהידיים, והשנה שניים כאלה החליקו להם, כשלראשונה מאז אוסטרליה 2005 (מראט סאפין מול לייטון יואיט) אף אחד מהם לא יבקר בכלל בגמר.
צ'יליץ' דרס את פדרר, נישיקורי הדהים את דג'וקוביץ'
פדרר נכנע בהשלמה: התגובות וההיסטוריה של צ'יליץ'
נישיקורי מרגש את יפן, דג'וקוביץ' התקשה למצוא הסבר
מפתה לדבר על סוף עידן בטניס העולמי. פדרר, דג'וקוביץ', נדאל ומארי מפנים את הבמה לכוחות צעירים ועולים, אבל כדאי לחכות עם זה. בניגוד לשוויצרי, השלושה האחרים בגילאים בהם ספורטאים נמצאים בשיא הקריירה שלהם; נדאל בן 28, דג'וקוביץ' ומארי 27. כמו כן, ולא שזה משנה או מפחית כהוא זה מההישג של צ'יליץ' ונישיקורי, חשוב לציין שהשור ממאיורקה פצוע. היו סמוכים ובטוחים שנולה ונדאל (וכנראה שגם מארי) יזכו בעוד כמות תארי גרנד סלאם משמעותית ויגיעו כפייבוריטים לכל טורניר בו ישחקו. פדרר, לעומתם, כבר יתקשה לעשות את זה. השעון הביולוגי מתקתק גם לגאונים הגדולים ביותר.
אז מה כן היה לנו בערב הטניס הפנטסטי הזה? הוכחה נוספת לעומק והאיכות שיש בטניס הגברים היום. שחקנים כמו צ'יליץ', נישיקורי, גריגור דימיטרוב, מילוש ראוניץ' ואפילו ייז'י ינוביץ', דומיניק תים, דויד גופן, ניק קיריוס ואחרים עמוסים בכישרון, עובדים בצורה נכונה וקשה ותמיד מסתכלים על ארבעת זוללי התארים בטופ בתקווה להרים את הרמה שלהם לגבהים הללו. מבחינת שני הפיינליסטים של הפלשינג מדו השנה זה קרה כבר עכשיו. שניהם הגיעו לבשלות פיזית, מקצועית ומנטלית שתאפשר להם לעשות את זה מול גדולי הטניסאים בכל הזמנים, והמנוסים שבהם. נישיקורי, למשל, סומן כבר בגיל צעיר כפוטנציאל עצום. מגוון חבטות שובה עין, תנועת רגליים זריזה וקופצנית, אבל תמיד סבל מבעיות פיזיות ו-18 פרישות במהלך משחקים לאורך הקריירה מצביעות על כך יותר מכל דבר אחר. שני הניצחונות מול ראוניץ' וסטן ואוורינקה בחמש מערכות פיזיות מאוד גרמו ליפני לפתח חוסן מנטלי רציני, ובעיקר חידדו אצלו את ההרגשה שהוא סוף סוף כשיר. גם הוא מסוגל לשחק חמש מערכות ולהתיש כל שריר בגוף מבלי להיפצע ולקרוס פיזית. לכן, ובגלל זהות היריב, הניצחון שלו גם היה המרשים יותר. שכן הוא הראה את אותה בשלות וקפיצת מדרגה שמביאה אותו לבמה של הגדולים באמת.
2. אם אצל נישיקורי השינוי היה בעיקר פיזי ומנטלי (הנפש משפיעה הרבה על הגוף ולהפך, בטח בטניס), אצל צ'יליץ' השינוי היה מקצועי. הקרואטי פשוט משחק טניס ברמה הרבה יותר גבוהה ממה ששיחק עד לאחרונה ומצליח לעשות את זה לפרקי זמן ארוכים יותר. קצת לא נעים לכתוב את זה, בעיקר בגלל פדרר, אבל הנפיל הקרואטי (1.98 מטר) פשוט עשה לשוויצרי בית ספר. הוא הגיש מצוין (13 אייסים וזכייה ב-87% מהנקודות אחרי הסרב הראשון שלו), החזיר לפדרר את הסרב שלו בצורה פשוט מושלמת, ונראה כאילו הוא בזון שלו ושום דבר לא מזיז לו בכלל. צ'יליץ' נראה כאילו הוא הפייבוריט והכל הולך לפי התכנית שלו.
מה שהטריף את פדרר יותר מכל דבר אחר הוא מה שמתסכל טניסאים מאז ומתמיד, לא משנה כמה גדולים הם: המרדף. קשה ובעיקר מעצבן ומתסכל מאוד לרדוף אחרי היריב שלך כל הזמן. פדאקספרס רץ אחרי צ'יליץ' במשך כל המשחק, הוא לא הוביל אפילו פעם במשך שתי המערכות הראשונות ועלה ליתרון ראשון רק כששמר על ההגשות שלו בפתיחת המערכה השלישית. במצב כזה, ובטח נגד מגיש אדיר כמו צ'יליץ', נוצרת דינמיקה לפיה משחקוני ההגשות של הרודף לא רלוונטיים בכלל, מאמץ לריק. וכך בדיוק היה במשחק הזה. מהשנייה הראשונה התחושה הייתה שהמשחק האמיתי הוא במשחקוני ההגשות של צ'יליץ', ובשאלה אם פדרר יצליח לעשות שם משהו. זאת מכיוון שהוא נשבר מוקדם מאוד בשתי המערכות הראשונות (במשחקון הרביעי של המערכה הראשונה ובראשון של השנייה אחרי שכבר הוביל 0:40) ולא ממש איים על משחקוני ההגשות של המדורג 16 בעולם. המרדף הזה מתיש נפשית ופיזית, וסימני העצבנות אל מול הטניס האדיר של צ'יליץ' ניכרו אצל המאסטרו השוויצרי בשלב מוקדם מאוד.
בסופו של דבר, המשחק היה תלוי במשחקוני ההגשות של צ'יליץ' ולכן גם בו ובעצבים שלו. הוא עמד בזה בצורה מעוררת הערצה וגם כשכבר נשבר, פדרר חסר הסבלנות לא היה מסוגל לגבות את השבירה בשמירה והמומנטום שוב עבר אל הקרואטי, שהצליח להשיג עוד שבירה במשחקון השביעי של המערכה ולסגור עניין במשחק כולו. צ'יליץ' עשה כל כך הרבה דברים בצורה נכונה במשחק הזה. לפני הכל, ההגשות. המכה החשובה ביותר בטניס, חד משמעית, נמצאת בשליטה מוחלטת אצל צ'יליץ' שגם גיוון ומדי פעם זרק את פדרר החוצה עם סלייס, לפעמים הלך על סרב גדול ובמקרים רבים העלה את הכדור גבוה לבקהנד של פדרר עם קיק (גם גוראן איבניסביץ', המאמן שלו, צפה במשחקים של פדרר מול נדאל וראה כמה שהשוויצרי שונא את הקיק הזה לבקהנד). בנוסף, הוא החזיר את הסרב של פדרר מצוין, השיג הרבה עומק בהחזרות ואפילו הפיק כמה ווינרים, בעיקר מול הסרב השני של המדורג שני בטורניר.
בנוסף לענייני ההגשה, צ'יליץ' שלט לחלוטין בנקודות עם עוצמות אדירות, עומק ועקביות, נכנס כמעט בכולן שני צעדים לתוך המגרש והרחיק את פדרר מקו הבסיס, אזור שהשוויצרי ממש לא אוהב, וקיבל החלטות ברמה גבוהה מאוד. הפורהנד של צ'יליץ' היה פשוט תענוג: תנועה קלילה וחופשית מאוד של היד, שבכל זאת מייצרת כדורים בעוצמות גבוהות מאוד. גם בבקהנד הוא הצליח לייצר עוצמות ועקביות. מעבר להכל, צ'יליץ' הזכיר מאוד את חואן מרטין דל פוטרו של 2009, שהדהים את העולם כשניצח את פדרר בגמר אליפות ארצות הברית: בחור גדול וחזק, שגם יודע לזוז ולשנות כיווני תנועה, וגם לחבוט מצוין בשני הצדדים.
זה תמיד קשה לבחורים כל כך גדולים פיזית, אבל צ'יליץ' אפילו התעלה על דלפו של אותה שנה ושיחק טניס הרבה יותר טוב ממה שהארגנטינאי שיחק אז. דל פוטרו השתמש הרבה יותר בפרק כף היד בפורהנד (אולי גם מה שגרם לפציעות שלו בכף היד) והבקהנד שלו היה הרבה פחות טוב משל צ'יליץ'. אצל האחרון הכל נראה גם הרבה יותר טבעי, קליל ולא מאומץ מאשר אצל הענק הארגנטינאי. למרות התבוסה (זו הייתה תבוסה, גם אם תוצאות המערכות צמודות), צריך לזכור שרוג'ר פדרר עדיין כאן. גם בגיל 33 ועם הון כלכלי וסימבולי שיש למעטים בעולם, הפנומן השוויצרי שומר על רעב וטירוף למשחק ולספורט והוא גם עדיין מהטובים בעולם במה שהוא עושה. הרעב והטירוף הזה שמשאיר אותו בטופ של הטופ של המשחק, גם כשהגוף כבר עייף ומתקשה להתמודד עם אינטנסיביות אדירה כמו של צ'יליץ', מעוררים הערכה לא פחות גדולה ממה שעוררו זכיות בתארי גרנד סלאם בעבר. לפחות בעיניי.
3. גם אוהדיו השרופים ביותר של נובאק דג'וקוביץ' בוודאי הרגישו מעט התרגשות בשביל נישיקורי כששופטת הכיסא אווה אסדרקי קראה במיקרופון Game, set and match Kei Nishikori. קשה שלא להתחבר אל הטניסאי היפני המצוין הזה, שכבר שנים מסתובב בטופ, אבל לא מצליח להתמודד פיזית עם הגדולים והחזקים ממנו. רק לפני שנה, הפסיד היפני בסיבוב הראשון לדן אוואנס הבריטי שעלה מהמוקדמות 6:4, 6:4, 6:2, בעוד תצוגה טיפוסית שלו בה הוא מתחיל לקרוס פיזית בשלב מוקדם. איפה אוואנס, אתם שואלים? פרש בשבוע שעבר במהלך משחק בסיבוב הראשון של פיוצ'ר בסך 15 אלף דולר בבריטניה. איזה הבדל עושה שנה אחת.
נגד דג'וקוביץ', נישיקורי הצליח להביא את כל מה שעשה כל כך טוב מול ואוורינקה וראוניץ' בשני המותחנים של חמש מערכות שהובילו אותו עד לחצי הגמר. תנועת רגליים נהדרת, החזרות מצוינות והחבטות העוצמתיות והמהירות שלו מהקו האחורי. לרגעים היה נדמה שאנחנו צופים בשידורים חוזרים: עוד ווינר עם הבקהנד האדיר שלו לאורך הקו, עוד החזרה מושלמת להגשות השניות של נולה ושוב הוא מנצח את אומן ההחזרות מהקו האחורי בנשק שלו מאחורה. לא זכור לי מקרה בו מישהו הצליח לאמלל את דג'וקוביץ' בצורה כזו בהגשות השניות שלו. נישיקורי לקח כמעט כל הגשה שנייה של הסרבי מוקדם והלך בה על כל הקופה. לא פלא שהמדורג מספר אחת בעולם זכה באחוז אומלל מהנקודות אחרי ההגשה הראשונה שלו (37%, 17 מ-46 כששמונה מהנקודות הללו היו במערכה השנייה המצוינת שלו, לעומת 50% של נישיקורי, 26 מ-52).
שני הניצחונות של נישיקורי על ואוורינקה וראוניץ' שינו לחלוטין את סגנון המשחק שלו ונתנו לו תעוזה שכמעט ולא רואים בסבב. הוא פשוט הלך על המכות שלו בכל מצב, וגם כשהוא תחת לחץ ומתקפה של דג'וקוביץ'. זה דבר שקשה מאוד לעשות מול הטניסאי הטוב בעולם, וקשה עוד יותר לעשות כשמשחקים מולו בחצי גמר של טורניר גרנד סלאם, כשזו הפעם הראשונה שלך במעמד העצום הזה. כמה פעמים ראינו טניסאים וטניסאיות שנחנקים לגמרי כשהם מגיעים למעמדים כאלה, ולא מצליחים לעשות שום דבר ממה שעשו לפני כן בטורניר. לנישיקורי זה לא קרה. לא בחצי הגמר. ואפשר בהחלט לקשר את ההצלחה והביטחון לשני המשחקים הקודמים שעבר.
מהצד השני של הרשת, אין ספק שמדובר בהופעה מאכזבת מאוד של דג'וקוביץ'. הסרבי נראה עצבני מאוד, התקשה להתמודד עם תנאי מזג האוויר הקשים, שכללו רוח, חום ולחות גבוהה ואיבד סבלנות ראשון כמעט בכל ראלי. הוא בחר בטקטיקה משונה קצת ונראה די פאסיבי, כאילו בנה על זה שהיפני יילחץ ויקרוס תחת המעמד. כשזה לא קרה והשגיאות הלא מחויבות לא זרמו מהמחבט של נישיקורי, נולה פשוט לא מצא את עצמו במגרש והתקשה להתמודד עם המהירות של היריב והעובדה שהוא לוקח כדורים מוקדם כל כך.
ובסופו של דבר, יש כאן גם הרבה עניין של מזל, אין ספק. שובר השוויון במערכה השלישית היה יכול ללכת לשני הכיוונים כי שניהם שיחקו גרוע מאוד בו. גרוע מאוד בהתחשב בסטנדרטים שלהם, כמובן. אם שובר השוויון הזה היה הולך לצד של דג'וקוביץ', שהגיש בפיגור 5:4 ואיבד את שתי הנקודות, קשה לראות את נישיקורי חוזר מפיגור 2:1 במערכות. לשמחתו של היפני ולשמחתו של אביו הרוחני ניק בולוטרי, זה לא קרה ונישיקורי המשיך על המומנטום עם שבירה במשחקון הראשון של המערכה הרביעית בדרך לניצחון סנסציוני.
4. שלישי בבוקר ביפן יהיה יום שקט, אחר. 127 מיליון תושבים יש במדינה ורבים מהם יישבו מול מקלטי הטלוויזיה שלהם כדי לצפות באליל המקומי עושה היסטוריה ועולה לשחק בגמר גרנד סלאם ראשון של גבר אסייתי בעידן הפתוח. באותה השעה, אבל מה שיהיה 23:00 שעון קרואטיה, יישבו המונים במעצמת הספורט האדירה הזו שצומחת מאוכלוסייה של מעט יותר מארבעה מיליון תושבים, כדי לראות את האליל שלהם מביא הביתה לזאגרב תואר גרנד סלאם שני של קרואטיה בגברים (איבניסביץ' כמובן היה הראשון בווימבלדון 2001). בדיוק בגלל רגעים כאלה, בו הספורט הופך להיות הרבה יותר מספורט, אנחנו כל כך אוהבים את כל העסק הזה, לא?