* מזל שאני לא בריטי ולא נגזר עליי להיות אוהד של אנדי מארי. עדיין, אחרי כל השנים, יש בו חמיצות טבעית שמקשה לחבב אותו, הוא תמיד מייצר תחושת החמצה, פרצוף של פספוס, נרפות וחוסר מיצוי, וגם כשהן מעודדות אותו - הנשים בחייו נראות לא נחמדות. כמובן שיש צרות גדולות יותר, ואין ספק שהיו לו ימי תהילה מפוארים, ועדיין, להיות בריטי שחייב לאהוד את מארי זה כמו להיות אוהד של קבוצת תחתית - משהו שנכפה עליך על ידי הסביבה (אבא, אחיך הגדול, המקום שבו גדלת), וגוזר עליך חיי מועקה.
* לעומת זאת, כמה הייתי גאה בקיי נישיקורי אילו הייתי יפני. כאילו כולם מסביבו אותו דבר, אמריקאים/אירופאים לבנים שבלוניים, ואילו הוא סופר הירו מסוג אחר, גיבור מאנגה עם כובע לבן ועיניים עגולות גדולות. ממש אפשר לדמיין אותו כגיבור על בסדרה מצוירת יפנית, עם ברקים של קומיקס שמלווים את המכות שלו, צלילי הפגזות של משחק וידאו בכל בקהנד וסמאש, צלילים של כסף נופל אחרי כל נקודה, את העיניים שלו נפקחות ומנצנצות בכל פעם שהוא בפיגור, את הלב שלו מתרחב ופועם בכל פעם שהוא מסרב להיכנע.
* מה אפשר ללמוד מההצלחה הגדולה של קרוליין ווזניאקי מאז הפרידה שלה מרורי מקלרוי? בעיקר כמה אנרגיות יכולה לגזול ממך הזוגיות, ואיך אדם יכול לשגשג כשהוא משתחרר ממנה. כשרואים את ווזניאקי פורחת נזכרים כמה קשה לתחזק זוגיות, שזו עבודה יום יומית שדורשת לגייס אנרגיות וכוחות נפשיים, כמה מועקות ולחצים והקרבה עצמית, כמה מאמץ וכמה רצון טוב נדרש, כמה הסחות דעת שמקשות לנהל קריירה (ואת זה יודע לא רק ספורטאי גדול, אלא גם עיתונאי קטן). לנהל במקביל גם זוגיות מצליחה וגם קריירה מצליחה זה אתגר אנושי מודרני שמעטים עומדים בו.
מנגד, יפה להיווכח כמה כוח יש לאהבה ואילו עוצמות אפשר לגייס ממנה. כמה היא דומיננטית ומשפיעה. איך גם ברגע שהיא נגמרת אדם מתמלא בכל כך הרבה רגש ומוטיבציה - שרק כדי להוכיח לבן הזוג לשעבר שהוא התגבר על הפרידה הוא יכול לזכות באליפות ארה?ב (גם בטניס וגם בגולף).
הכל על הפרידה ששברה את הלב לווזניאקי
* יום יבוא וגאל מונפיס יתבגר ויפרוש ויביט לאחור ויבחן את הקריירה שלו, ואז הוא ישאל את עצמו - האם באמת עשיתי כל מה שאני יכול? אולי לא מיציתי את הפוטנציאל שלי? אולי נסחפתי ונהייתי מחויב מדי לתדמית הליצן שהסביבה תייגה לי? אולי התמקדתי בדברים הלא נכונים? האם חשוב יותר לאדם להישאר נאמן לעצמו ולהיות מאושר ושלם עם עצמו - או לנסות לזכות באיזה גרנד סלאם? שאלות קשות, תשובות לא פשוטות, רק נקווה בשבילו שלא יתחרט ויתייסר. רק שלא יגלה שגם הוא קורבן לטרגדיה נפוצה בקרב בני האדם, ובשיאו הוא פשוט היה צעיר מדי.
* אני מגלה שעל אף ההערצה וההערכה שלי לכמה ספורטאים גדולים (למשל, שראפובה וסרינה), לפעמים אני מייחל שיפסידו; אני נזכר שפעם דג?וקוביץ? היה אחד השחקנים השנואים בסבב, ומבין שכנראה שנינו התבגרנו במקביל; אני רואה את פנג שואי פורשת בגלל התכווצויות שרירים, ותוהה איך זה לא קורה לכולם; בכל רגע שאני מביט בהערצה על פדרר, אני רק נזכר כמה גדול הוא נדאל, כמה חסרונו מורגש ואיזה חלל ריק הוא מותיר בהיעדרו.
בסופו של דבר, אני שוב מגלה שרגעי הטניס היפים ביותר שלי הם בלילה. כשהבית חשוך, והבנות ישנות, ויש דממה בסלון, והווליום בטלוויזה על רמה 2 בלבד ועדיין אני שומע כל צליל בבירור. אין הפרעות או הסחות דעת, רק שלווה נדירה שמצליחה לרוקן לי את המוח. זה אחד הקסמים העיקריים של הספורט האמריקאי, שעות השידור שלו, שמאפשרות צלילה אמיתית לאירועים, רק אתה והמסך, בחוויה מדידטיבית. קצת מאכזב לגלות שכמה מהרגעים הכי טובים בחיים שלי הם כשהמוח מתרוקן, ואני לא צריך להתמודד עם טרדות היום, אבל זה המצב - ההנאה מטניס לילי ממחישה את חוסר ההנאה מכל השאר, כשאפשר לשכוח מהכל ולהתמסר לצרות של אחרים.