הנפוח הגדול: בלוג אליפות ארצות הברית הפתוחה

בכל שנה זה קורה מחדש, כמעט לכל חובב טניס בעולם. הרגע הזה בו אתה רואה את נובאק דג'וקוביץ'/אנדי מארי/רוג'ר פדרר/רפאל נדאל או כל אחד אחר (לא שזה קרה ב-12 השנה האחרונות) מצטלם עם גביע ווימבלדון הקדוש על המרפסת באול אינגלנד קלאב. זה רגע מתוק ומרגש, שבצידו חמיצות ומרמור. אתה יודע שמעכשיו, אם להוציא כמה טורנירי חימר קטנים יחסית, עוברים לעונת המגרשים הקשים בצפון אמריקה וארצות הברית, כשהשיא הוא כמובן באליפות ארצות הברית הפתוחה. ובשנים האחרונות זה נעשה לא נעים כל כך.

זה מתחיל מהקטע הזה שאי אפשר למצוא שידורים נורמליים לסיבובים ראשונים בטורנירים גדולים בארה"ב, אפילו לא באינטרנט. בעידן בו אפשר בשנייה אחת להתחבר לשידור ישיר מכל צ'לנג'ר או פיוצ'ר זניח במזרח אירופה ודרום אמריקה, בארה"ב אתה לא מצליח לראות אפילו משחקים מסבב המאסטרס בגברים או הפרמייר בנשים. כשהם כבר ניאותים לפתוח את המצלמות בחלק מהמגרשים בטורנירים האלה, אנחנו זוכים למנה מצומצמת מאוד של שידורים. משהו כמו חמישה משחקים ביום ושניים מהנשים, גם הם בדרך כלל רק מהמגרש המרכזי ואולי גם מזה המשני בחשיבותו. מי משודר? מי שיכול להביא למארגנים קצת רייטינג, בעיקר אמריקאים.

אחר כך, מגיעים לאליפות ארצות הברית. הגרלת הטורניר נערכה השנה והועברה בשידור ישיר, אבל רק בארה"ב. בשום מקום אי אפשר היה להתעדכן בתוצאות ההגרלה המלאות, אלא רק באלה של הגדולים/ות. זה בזמן שבאוסטרליה, ווימבלדון ורולאן גארוס תמיד אפשר לצפות בהגרלה בשידור ישיר ולהתעדכן תוך כדי בכל תוצאותיה.

כשכבר מתחיל הטורניר, מארגניו עושים את שיבוץ המגרשים בצורה המוזרה ביותר שאפשר לעשות אותה. כך, למשל, לא זכינו לצפות בדויד גופן - אולי הטניסאי החם ביותר בסבב לאחרונה - עד הסיבוב השלישי. גם את סנסציית הטורניר, סיסי בליס בת ה-15, מנצחת את דומיניקה ציבולקובה, לא ראינו. לעומת זאת, "זכינו" לראות כמה משחקים אומללים מאוד, שמסיבות לא ברורות שובצו במגרשים מרכזיים מאוד. חלק מזה ודאי נובע גם מהשעות המאוחרות בהם מפורסמים לוחות המשחקים לימים שלמחרת. או כמו שיורגן מלצר צייץ במהלך הטורניר: "יום יפה ושמשי, ובאליפות ארה"ב לא מסוגלים לשחרר את לוח המשחקים לפני 20:45 בערב!!! לשחקנים מגיע לדעת מתי הם משחקים מוקדם יותר".

אליפות ארה"ב: סרינה מול ווזניאקי בגמר הנשים

שבת באליפות ארה"ב: דג'וקוביץ' ופדרר יעפילו לגמר?

הפרידה המושלמת: קרוליין ווזניאקי חוזרת למסלול

חלק מהשיבוצים המוזרים מגיעים גם בדמות הצבת משחק זוגות מעורבים באצטדיון ארתור אש, מה שגרר את המשחקים לשעה מאוחרת ולמפגש הענקים בין נובאק דג'וקוביץ' לאנדי מארי להיפתח בסביבות 4:40 בבוקר שעון ישראל (2:40 שעון בריטניה ו-3:40 שעון סרביה). אז מילא שהמארגנים לא מתחשבים בקהל האירופי העצום שרוצה לצפות בכוכבים שלו על הבמה הגדולה ביותר, אבל גם בניו יורק השעה כבר הייתה 21:40 והאצטדיון בן 23 אלף המקומות הלך והתרוקן אחרי המערכה השנייה. מראה מביך ביותר, כשמדובר ברבע גמר גרנד סלאם בין שניים מהטניסאים הטובים בעולם.

וכאן נכנס הקטע של הקהל. אין ספק שהקהל האמריקאי שונה לחלוטין מהאוסטרלי, הצרפתי והאנגלי, ששונים גם אלה מאלה. אם בווימבלדון אתה צריך למכור את הבית כדי לנסות ולחלום על כרטיס לרבע גמר נשים, בארצות הברית אתה מאתר אינספור קרחות ביציעים גם במשחקי רבע גמר גברים, ובטח ובטח בנשים. באוסטרליה הטלוויזיה תמיד מעבירה אינספור צבעים ומראות עידוד נהדרים מהיציעים, גם בלונדון אפשר לשמוע את המגרש המרכזי אחרי נקודות גדולות, ואין מה לדבר על כיסא אחד ריק. אפילו בצרפת, מקום בו הקהל עלול להיות מעט אנטיפת לפעמים, אתה מרגיש איזשהו חיבור חזק למשחק. רק בארה"ב אתה מקבל את הרושם (שוב, רק דרך הטלוויזיה, אבל היא כלי משקף) שהרגע היחיד בו הקהל באמת יוצא מדעתו הוא בראיונות בסיום המשחק על המגרש. במיוחד אם יש איזה גימיק כמו ויקטוריה אזרנקה ששרה יום הולדת שמח לגאל מונפיס. נקודות יפות? טניס אדיר? בקושי שומעים שם מחיאות כפיים, ובעיקר רואים כיסאות פנויים. הרבה מהצופים מגיעים הרבה אחרי שמשחקים התחילו ועוזבים הרבה לפני שהסתיימו, כאילו באו לסמן וי על האירוע ולא נכנסו באמת לקטע. זה קצת מעליב.

אפילו רוג'ר פדרר - אולי היחיד שאפשר להרגיש מעט באזז במגרש כשהוא משחק בניו יורק - צריך לעבוד קשה מאוד כדי ליצור אווירה חמה במגרש המרכזי. או כמו שהוא שיחק מול גאל מונפיס בעצם. מה שמשעשע הוא שמעט לפני שהתחיל המשחק הזה, סרינה וויליאמס צייצה בטוויטר: "ערב פוטבול!! כולם מוכנים לזה??".

עושה רושם שאליפות ארה"ב הנוכחית, כמו גם ווימבלדון, רולאן גארוס ואוסטרליה לפניה, מסמנת מגמה של פריצת צעירים והעמקת מאגרי הכישרונות. פרט לבליס, בארצות הברית ראינו את בלינדה בנצ'יץ' השוויצרית בת ה-17 מגיעה לרבע הגמר, את בורנה צ'וריץ' הקרואטי בן גילה ואלוף הנוער המכהן מגיע לסיבוב השני מהמוקדמות, וכמובן את אלכסנדרה קרוניץ' הסרבית הקסומה שהגיעה עד לשמינית הגמר. קרוניץ' כבר בת 21, אבל תפסה את העין של רבים. היא בסך הכל 1.63 מטר על 53 קילוגרם ובאופן מפתיע מצליחה להכות בכדור חזק יותר מטניסאיות שגבוהות ממנה ב-20 סנטימטר ויותר. כך היא עברה את מדיסון קיז ואת פטרה קביטובה, כך היא גרמה נזק עצום לוויקטוריה אזרנקה לפני שהפסידה לה 4:6, 6:4, 6:4.

למדורגת 145 בעולם, שכמובן הגיעה מהמוקדמות, יש פוטנציאל להיות הדבר הגדול הבא. על אף מימדי הגוף הקטנים שלה, היא מצליחה איכשהו להכות סרבים של 190 קמ"ש ומסמלת הרבה מהטניס החדש. טניס בו ילדים מגיעים מהנוער חזקים, פיזיים, מהירים ועם מגוון חבטות שיכול לסכן שחקנים בסבב. אין ספק שבנשים העוצמות ובעיקר האינטנסיביות נמוכות יותר ולכן שחקניות יכולות לפרוץ מהר יותר, אבל גם בגברים ראינו השנה פרט לצ'וריץ' גם את אלכס זברב הגרמני בן ה-17 מגיע לחצי גמר בטורניר המבורג ומייצר עוצמות אדירות. אליהם אפשר להוסיף כמובן את ניק קיריוס האוסטרלי בן ה-19, שהגיע לרבע הגמר בווימבלדון אחרי שניצח את רפא נדאל וגם בארצות הברית נעצר רק על ידי טומי רוברדו בסיבוב השלישי. השחקנים הצעירים שמגיעים מהנוער מוכנים יותר מאלו שהגיעו אך לפני כמה שנים.

כבר הרבה זמן אני שומע אנשים שאומרים שכיף מאוד לצפות בפאביו פוניני משחק. הוא אטרקטיבי, עושה שטויות ואי אפשר לדעת למה לצפות ממנו, הם טוענים. אפילו משווים אותו בקטע הזה לגאל מונפיס, מעין "גאון משוגע". הוא מרסק מחבטים, הוא צועק, הוא עושה שטויות. באליפות ארצות הברית שוב התברר כמה הדימוי הזה לא נכון, ובסך הכל מדובר בטניסאי די מעצבן, שלא לומר חצוף וחסר כבוד.

מי שצפה במשחק של האיטלקי, המדורג 17 בעולם, מול אדריאן מנארינו (89) בסיבוב השני נדהם. פוניני הפסיד 6:3, 6:4, 6:1 לצרפתי במשחק שהיה נראה מוזר מאוד. פוניני פשוט נראה חסר חשק, עשה טובה שהוא בכלל עומד על המגרש, ויתר על כדורים, חבט בזלזול כדורים החוצה וניגש בכאילו לרשת ללחוץ את היד של מנארינו בנקודת משחק למרות שהצרפתי ביצע שגיאה כפולה. בסיום, הוא כמובן לא לחץ את היד של השופט, גם משהו שלא חדש לו.

מי שעוקב קצת אחרי פוניני ממש לא הופתע. יש לו היסטוריה של ויתור על משחקים וחוסר כבוד ליריבים. ב-2012 הוא שיחק נגד דודי סלע בצ'נאי, הודו. הישראלי שיחק מצוין ופתח עם 0:3, מה שגרם לפוניני לוותר לחלוטין על המשחק ולזרוק אותו. סלע ניצח 0:6, 1:6 במשחק שמהצד היה נראה די מגעיל ולא חלילה בגלל הישראלי. גם במונטה קרלו השנה פוניני חזר על הריטואל. הוביל 5:7 מול ג'ו ווילפריד צונגה, והפסיד 5:7, 6:3, 6:0 כשבמערכה השלישית הצרפתי זוכה בשלב מסוים ב-17 נקודות ברציפות וב-24 מתוך 26 כשפוניני, כהרגלו, מעיף כדורים החוצה סתם. כל זה קרה לאחר ויכוח שהיה לפוניני עם שופט הכיסא ודרישה שלו להחליף את אחד משופטי הקו בגלל קריאה שלא אהב.

גם בטורניר מדריד הוא קילל שופט וניסה אפילו לתקוף אותו, בווימבלדון הוא הפך לשיאן הקנסות עם 27.5 אלף דולר בעקבות התנהגות מבזה ובלתי ספורטיבית מול אלכס קוזנצוב (אמר לשופט שהוא ירסק לו את המחבט בפרצוף וגרם נזק לדשא). בטורניר המבורג השנה הוא הפסיד כבר בסיבוב השני (והראשון עבורו) לפיליפ קריינוביץ' הסרבי, 6:4, 6:0 (שוב בייגל, מי היה מאמין?). במהלך המשחק נצפה פוניני אומר לסרבי באיטלקית "יא חרא צועני". בשל העובדה שהקללה הגזענית נקלטה ביוטיוב, נאלץ פוניני לשגר התנצלות פומבית.

אין בכל זה חלילה כדי להטיל דופי ברצון של פוניני לנצח במשחקים בהם הוא משתתף ו/או לרמוז רמיזות כלשהן, ממש לא. המטרה היא להוקיע את ההתנהגות הלא ספורטיבית והלא הוגנת הזו. זה מגעיל כלפי הקהל, כלפי היריב וכמעט תמיד גם כלפי השופט ובעיקר לא מתאים לרמה של שחקן ב-20 הגדולים בעולם.

ההיעדרות המצערת של רפאל נדאל פתחה את ההגרלה אצל הגברים, כמו שהיעדרות של שחקן כל כך בכיר תמיד עושה. רוג'ר פדרר הצליח להגיע עד לרבע הגמר בלי לפגוש אף יריב שמסוגל בכלל לאיים עליו. הוא נראה נפלא, פדרר, והצליח גם לעשות קאמבק עצום מול גאל מונפיס ברבע הגמר כשהוא מציל שתי נקודות משחק (יש שיאמרו שמונפיס הציל את נקודות המשחק הללו, בטח את הראשונה). ובכלל, מעודד מאוד לראות את RF עושה קאמבק ומצליח להתמודד פיזית עם האתלט הצרפתי לאורך חמש מערכות. מצד שני, לא בטוח שהשחקנים הגדולים באמת היו נמוגים כך לאחר אובדן נקודות ההכרעה. כמעט בטוח שלא.

עושה רושם שנובאק דג'וקוביץ' נמצא עדיין ברמה אחת מעל כולם. הסרבי שיחק מעולה נגד פיליפ קולשרייבר בשמינית הגמר, על אף שהגרמני הזיז אותו וגרם לו להרוויח את הניצחון הזה בעבודה קשה. נולה גם היה שותף כנראה לשתי מערכות הטניס הכי טובות ששוחקו עד כה בטורניר, מול אנדי מארי, שהלך וקרס פיזית ואיבד מול הג'וקר כל סיכוי ככל שהמשחק התקדם. נראה שדג'וקוביץ' הוא האיש שצריך לנצח כדי לזכות באליפות ארה"ב ובאוסטרליה. למרות שנראה רע מאוד בטורנירי המאסטרס לקראת הסלאם האחרון של השנה, בטורניר עצמו הוא בשיאו. נמצא בכל פינה במגרש, חובט בכדור נהדר ושולט על כל ראלי כמעט.

אי אפשר להתעלם כמובן מקיי נישיקורי ומארין צ'יליץ', שהגיעו לחצי הגמר. שניהם סיפורים גדולים בפני עצמם. הקרואטי בן ה-25 הושעה בשנה שעברה בגלל "שימוש לא זהיר בגלוקוז" למשך תשעה חודשים. ההשעיה הזו הייתה שנויה במחלוקת. צ'יליץ' הודיע שפרש מהסיבוב השני בווימבלדון בגלל פציעה בברך רגל שמאל, כשבפועל הוא בכלל הושעה בעקבות בדיקה בה כשל במינכן. בסופו של דבר, הקרואטי הושעה לתשעה חודשים במה שנראה מלכתחילה כעונש חמור מאוד, למי שהצהיר כי ביקש ממישהו מהצוות שלו לקנות לו תרופה מסוימת בה הוא משתמש באופן קבוע, רק שעשה את זה במינכן, בה התרופה מגיעה גם עם עודף גלוקוז. ההשעייה קוצרה לארבעה חודשים וצ'יליץ' חזר לסבב עם מאמן חדש. מישהו שאנחנו מכירים היטב בדמותו של גוראן איבניסביץ'. יפה ומשמח לראות שההשעייה השנויה במחלוקת ההיא לא פגעה בהתקדמות של הכישרון האדיר הזה. צ'יליץ' הגיע לרבע הגמר בווימבלדון השנה ועכשיו הוא כבר בחצי הגמר באליפות ארה"ב. הוא מגיש הכי טוב שהגיש במשך כל החיים ומכה נהדר. מעבר להכל, יש לו אופי מצוין והוא קר רוח ומסוגל להתמודד בקרבות מנטליים.

קיי נישיקורי, אותו יפני מצוין שעבר בגיל צעיר לאקדמיה של ניק בולטרי שאוהב אותו כמו בן, סוף סוף מתחיל להראות איזה כישרון יש לו. היפני בן ה-24 מסתובב כבר הרבה זמן בסבב ומראה מגוון חבטות מרשים וטניס יפה ושובה עין, שמשולב עם תנועת רגליים זריזה מאוד. למרות זאת, כל הזמן היו עליות וירידות והוא לא הצליח לשמור על עקביות. או במילים אחרות, נישיקורי הוא מזן הספורטאים ה"שבירים". כל הזמן נפצע, או סובל מכאבים, התכווצויות וכל דבר אחר. לכן, היה מרשים מאוד לראות אותו מגיע לחצי הגמר כשהוא עובר שני שחקנים חזקים כמו מילוש ראוניץ' וסטניסלס ואוורינקה בחמש מערכות ובמשחקים מתישים מאוד מבחינה פיזית. נישיקורי, שהפך ליפני הראשון מזה 81 שנה שמגיע לחצי גמר גרנד סלאם בגברים, הראה בענק שהוא יכול להתמודד גם עם התותחים הכבדים במשחקים של הטוב מחמש מערכות וזה סימן מעודד מאוד לבאות. בטח כשלצידו המאמן, אחד בשם מייקל צ'אנג. זוכרים?

אין שום ספק שמבחינה פרסונלית הסיפור המרגש ואולי הגדול של אליפות ארצות הברית הפתוחה היא מיריינה לוצ'יץ' ברוני. הקרואטית בת ה-32 עלתה מהמוקדמות כל הדרך לשמינית הגמר, כשהיא מנצחת בין השאר את גרבינייה מוגורוסה ולא אחרת מאשר סימונה האלפ. הקרואטית, שנחשבה לעילוי כילדה והגיעה לחצי הגמר בווימבלדון 1999 כשהיא בת 17, עברה חיים קשים במיוחד. יש יאמרו שאפילו סוג של גיהנום. לוצ'יץ' ברוני, שנולדה בכלל בדורטמונד בגרמניה, סבלה מאבא שהיכה אותה ואת אמה ואחיה בצורה נמרצת. היא סיפרה שכל הפסד בטורניר היה עולה לה בשעות של מכות רצח עם נעל כשהיא סגורה עם אביה בחדר המקלחת.

לוצ'יץ' ברוני ומשפחתה ברחו לגוראן איבניסביץ', ששיכן אותם במלון בקרואטיה ומילט אותם כעבור כמה ימים לארה"ב, כשהם מגיעים לשדה התעופה מלווים בכמה שומרים חמושים. לוצ'יץ' ברוני, שנישאה ב-2011 לדניאלה ברוני, איבדה את כל הכסף שהרוויחה והסתבכה עם סוכנות IMG לייצוג טניסאים בתביעת ענק. לא נשאר לה כסף כדי לנסוע לטורנירים בכלל. במשך שבע שנים, בין 2003-2010, היא בכלל לא שיחקה בטורנירי גרנד סלאם וגם בשנים האחרונות לא ממש הבריקה בהם. עד שהגיע הטורניר האחרון והצית בה מחדש את הניצוץ והרעב. לנו נותר רק לקוות שנמשיך לראות אותה על המגרשים כי מבחינה מקצועית יש לה משחק התקפי ואגרסיבי, שכיף מאוד לראות.