במהלך הרבע האחרון אמש, שעה שגל מקל וחבריו מלהטטים על הפרקט ומפטמים איש את רעהו בעוד ועוד אסיסטים, נזכרתי בסערה שליוותה את חזרתה של נבחרת ישראל ארצה אחרי הפיאסקו ביורובאסקט 2013. נזכרתי בסאגת מחלקת העסקים, בלכלוכים, בהדלפות, בטינופים בעילום שם, ובתחושת הקבס שהנבחרת ההיא עוררה, משל הייתה מקבילתה מהכדורגל אחרי עוד כישלון ידוע מראש. איך הנבחרת ההיא הייתה נראית לרגעים מפוררת לחלוטין מבחינה חברתית ואיך גם כשניסתה להגן על שמה הטוב ולא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, היא בכל זאת הסריחה מקילומטרים.
כשצופים בנבחרת בקמפיין הנוכחי, קשה להאמין שמדובר בחומר שחקנים כמעט זהה. לפתע הנבחרת נהנית לשחק יחד. לפתע היא מוסרת 20 אסיסטים בממוצע למשחק, והשחקנים מפרגנים אחד לשני שוב ושוב בעוד מסירה ועוד אסיסט.
אומנם, לפני שמנתחים את הניצחון על מונטנגרו, יש להעמיד דברים על דיוקם. במצב הסגלים הנוכחי, ישראל צריכה לנצח את מונטנגרו בכל יום ובכל מקום. ללא צמד תאומי המגדל מה-NBA ניקולה פקוביץ' וניקולה ווצ'ביץ', וכשהם חסרים גם את בויאן דובלייביץ' המצוין מוולנסיה, היתרון של המונטנגרים בצבע הופך זניח. לכן הניצחון אמש אינו אלא עמידה בציפיות. אף על פי כן, אפשר למצוא סיבה למסיבה.
ניצחון ענק לישראל במונטנגרו, טריפל דאבל למקל
אדלשטיין התמוגג מהניצחון: "גאה לאמן את הנבחרת הזאת"
עוד בבית הישראלי: הולנד ניצחה את בולגריה ונצמדה
לפני שבוע, אחרי הניצחון על הולנד, התייחסנו ארוכות לשאלת המנהיגות בנבחרת ישראל. אתמול גל מקל סיפק תשובה ניצחת, עם תצוגה נפלאה של מסירות, ריבאונדים, נקודות ובעיקר לקיחת אחריות. אחרי אמש, ניתן לומר בפה מלא שגל מקל קפץ כיתה. סוגיה זו אמנם טרם עמדה במבחן אמיתי במשחק צמוד ומותח, אך שני המשחקים האחרונים, ובעיקר זה של אתמול, מוכיחים שיש על מי לבנות. בכל פעם שמקל נמצא על הפרקט ניתן לחוש ביד מכוונת, ובכל פעם שהוא בחוץ חסרונו מורגש היטב. רק מנהיג אמיתי יכול להתגבר על יום קליעה חלש כמו זה שחווה מקל אמש, בדרך לתרום בכל האספקטים האחרים ולנצח את המשחק כמעט במו ידיו.
ובכל זאת, הקרדיט מגיע בראש ובראשונה לארז אדלשטיין. הכריזמה שלו הדביקה את שחקני הנבחרת מחדש וסייעה להם לרצות לשחק שוב יחד, הפעם על אמת. אבל יותר מאשר תפנית פסיכולוגית, אדלשטיין הביא עמו מהפך מקצועי. כבר במשחקי ההכנה ניתן היה להבחין בשינוי הקונספט לא עוד שטיקים זולים שכל כך רווחים בכדורסל הישראלי. לא עוד תחכום מזויף. אדלשטיין העלה על נס את הפשטות והחזרה ליסודות. השיטה שאדלשטיין מטמיע לא מתיימרת להיות מורכבת. היא מבוססת על תנועה ללא כדור, חיתוכים נכונים, ניצול מיס מאצ'ים, יציאה נכונה למתפרצת. סוד ההצלחה שלו טמון בחזרה לבסיס וליסודות, שמאמנים רבים בישראל, בהם גם מאמני נבחרת לשעבר, מבטלים כלאחר יד. זה מתחיל מתנועה ללא כדור, מניצול מיס מאצ'ים, מיציאה נכונה למתפרצת.
זה בא לידי ביטוי גם בכל בכל מה שקשור לרוטציה. אצל אדלשטיין לא תמצאו גימיקים כמו אצל קודמיו. הרכז המוביל ייקבע מראש, ולא יוכתר מחדש על פי דרישה לפני כל משחק, כפי שניסו מאמני הנבחרת לפניו. בחמישייה אין מקום ליותר מדי הפתעות, ודקות המשחק, ברוב המקרים, קצובות מראש. אם יותם הלפרין נחשב אצלו ממובילי הנבחרת, הוא ימשיך לקבל מנת דקות קבועה גם אם היכולת הנרפית שלו והשיפור של רביב לימונד רומזים אחרת. דיאור פישר ימשיך לעלות בחמישייה ולקבל קרדיט בפתיחת משחקים, אף שההגנה האישית שלו כמעט שערורייתית.
מה שאצל אדלשטיין נחשב הכרח יכול היה בקלות להתפרש על ידי קולגות כקיבעון, אבל כפי שהוכח פעם אחר פעם, דווקא הג'ינג'י צוחק אחרון. כך אדלשטיין יוצר קבוצות חכמות וממושמעות, בעוד אחרים נתקעים על אותה שבלונה מעייפת. כך הוא אט אט בונה נבחרת לתפארת מדינת ישראל.
אדלשטיין לא יפתור את כל תחלואי הכדורסל הישראלי. הוא לא יציל אותו מהבור שמחכה לנו בשנים הבאות, עם בואו של הדור הבא והלא מרשים לנבחרת הבוגרת. אבל אולי הוא יצליח לשתול מסר חשוב. אולי מכאן תצא קריאה לכדורסל הישראלי כולו: חזרו לבסיס. חזרו ליסודות. לתנועה חכמה ללא כדור. לתרגילים פשוטים ויעילים. חזרו לשחק כדורסל. ראו כמה זה יכול להיות מהנה.
