מחשב מסלול מחדש: על בעיית המנהיגות בנבחרת ישראל

החטאת העונשין של ליאור אליהו בשניית הסיום הייתה חסרת כל חשיבות, אך למרבה הפלא, הייתה לה משמעות סמלית: אחרי כמעט שלוש שנים, לראשונה מאז ה-5 בספטמבר 2011, נבחרת ישראל ניצחה משחק בהפרש חד-ספרתי. לכאורה מדובר בנתון חלול לחלוטין, אבל מאחורי הנתון הזה מתחבאות לא מעט משמעויות. נבחרת ישראל של השנים האחרונות היא נבחרת של הכל או כלום. נבחרת של סקנדל או פסטיבל. היא נעה בין התפרצויות רגעיות לבין אפטיות וניתוק. כשהיא מנצחת, היא במאניה. וכשהיא מפסידה, היא בדפרסיה.

אתמול, למרות הניצחון, היא קמה על הצד השני של המטוטלת. במשך שלושה רבעים היא נראתה עייפה, כבויה ובלויה. ואז הגיע גיא פניני, ועם פעולות גדולות בשני צידי המגרש עשה טו סמולר דה השפלה. אבל המטוטלת לא נעלמה. היא מחכה בפינה, עד הפעם הבאה. וכשתבוא מונטנגרו, שכפי שהוכח לפני כמה ימים מענישה על דפרסיה, גם כוכב אחד שיעז לא יספיק.

ניצחון ראשון: 57:66 לנבחרת ישראל על הולנד בחוץ

מקל מרוצה מהניצחון, אדלשטיין דווקא מוצא סיבות לדאגה

לפרוזאק שייצב את נבחרת ישראל בעבר הלא-רחוק יש שם. במילה אחת: מנהיג. ובחמש אותיות: טפירו. בעיית הגבוהים של נבחרת ישראל אכן מטרידה, אך עם שני סנטרים כמו דיאור פישר ויניב גרין שמשמשים פלסטר זמני וממלאים את העמדה באופן ראוי, ברור שמדובר בסוגיה זניחה. הטענות על חילופי דורות לא מחזיקים מים, כשמביאים בחשבון שמדובר באחת הנבחרות המבוגרות ביותר בשלב המוקדמות. אז מה גורם לנבחרת הזו – על הנייר אחת הנבחרות המוכשרות והמרשימות שהיו לנו – להציג יכולת כה מאכזבת במשך שנים?

אולי בכלל מדובר בבעיה מנטאלית, אם גם פצצת אנרגיה דוגמת ארז אדלשטיין, שמשתולל על הקווים בחמת זעם, לא מצליח לעורר את רוחות הרפאים שמתהלכות על הפרקט במדים כחולים-לבנים. כי יותר מסנטר צבר, יותר מיסודות הגנתיים, יותר מכל בעיה אחרת שניתחנו במשך שנים ארוכות, מה שחסר לנבחרת ישראל זה אופי.

כשמאיר טפירו פרש מנבחרת ישראל ב-2009 הוא לא רק הותיר את עמדת הרכז מיותמת, אלא גם את משבצת המנהיג. משבר ההנהגה בנבחרת ישראל בא לידי ביטוי בכל מיני מישורים, והבולט שבהם הוא התפקוד תחת לחץ. שימו לב לטבלה למטה, שממחישה את ההבדלים התהומיים בין היכולת של הנבחרת לנצח משחקים צמודים בלי ועם טפירו, משנת 2000 בה החל להיות בורג משמעותי (נבהיר: לצורך החישוב, משחק "צמוד" הוגדר משחק בו אחת מבין שתי הקבוצות הובילה בהפרש של עד חמש נקודות שלוש דקות לסיום, או משחק שנגרר להארכה).

מאז טפירו פרש קמו לו לא מעט יורשים פוטנציאליים, אבל אף אחד לא באמת הצליח להיכנס לנעליים הגדולות. יותם הלפרין וליאור אליהו מעולם לא בלטו בכל הקשור לכישורי הנהגה, וגם כשניסו להוכיח אחרת, עם המעבר להפועל ירושלים, זה נגמר בפיאסקו. עומרי כספי משקיע ומראה רצון. בקיץ הזה הוא הגיע לנבחרת בגישה הנכונה, אך לא ניחן ביכולת לסחוף אחריו את חבריו. גיא פניני דווקא כן (כפי שהוכח אתמול שוב ברבע האחרון), אולם לאורך הקריירה מתקשה לשמור על יציבות בסיסית, וכפועל יוצא לא ניתן לסמוך גם עליו. גל מקל אמור היה למלא את החסר ולספק בדיוק את ערך המוסף בו אנו דנים. הוא עשה זאת בהצלחה רבה בגליל גלבוע ובמכבי חיפה, אבל לפחות לעת עתה לא מצליח להביא את האיכויות הללו לנבחרת.

ואולי זו בכלל המציאות שהשתנתה. הרי לאורך שנים נבחרת ישראל הונהגה בידי שחקנים שהתמקצעו בכך –משנות ה-60 המוקדמות ועד שנות האלפיים, כוכביה שימשו כאלה גם בקבוצותיהם. כאלה היו מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, בועז ינאי ובארי לייבוביץ' בזכייה כשהובילו את הנבחרת להישג הגדול בתולדותיה ב-1979. כאלה היו דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד, עדי גורדון, עודד קטש, דורון שפר, פפי תורג'מן אחריהם.

אמנם היכולת להנהיג היא מולדת, אך גם היא עשויה להישחק בהיעדר תנאים מתאימים. כל שחקני העבר המוזכרים מעלה שייפו וליטשו את היכולת שלהם לנווט במסגרת קבוצותיהם, ובסופו של דבר הביאו את הנסיון הזה גם לנבחרת. מאיר טפירו בחר בקפידה כל קבוצה ורצה להנהיג כל הקריירה, אפילו שאי הגעתו למכבי תל אביב היא אולי בגדר פספוס היסטורי.

די להיזכר בבחירות הקריירה של ממשיכי דרכם, כוכבי נבחרת ישראל 2014, כדי להבין את ההבדל. כספי ומקל, הגרסא העכשווית למיקי-מוטי ולקטשפר, מעדיפים במודע ובמוצהר ישיבה על קצה הספסל ב-NBA על פני תהילה ככוכבים בישראל או באירופה. יותם הלפרין עזב את מכבי תל אביב אחרי עונת שיא בקריירה, בדיוק כשנראה היה שהפוטנציאל מתחיל להתממש, כדי להפוך לשחקן שולי באולימפיאקוס. ליאור אליהו עשה את הדרך ההפוכה ארצה מויטוריה בשם הגעגועים, דווקא כשהחל לצבור מעמד ומוניטין בספרד. יניב גרין עשה קריירה מחוזים מופרכים ומעט דקות משחק. וכך הלאה.

כולם עשו בחירות לגיטימיות לחלוטין. במובן מסוים הן היו מוצדקות, הגם שהיו מבוססות לעתים על הגיון כלכלי קר. חלקן היו מעוררות הערכה, כמו במקרה של כספי ומקל.

אין שמץ של ביקורת על ניהול הקריירה של אף אחד מהם. אבל בסופו של דבר, כשהכל מתנקז לקמפיין אחד במדי הנבחרת, יש לכך השלכות. עכשיו ארז אדלשטיין חש אותן על בשרו.