1. ואז החזירו לנו את פיני גרשון. אז נכון, אנחנו אוהדי מכבי מנוולים, אין לנו רגשות, רק דורסנות ושחצנות וחוסר רחמים (מה שתגידו), אבל גם לנו יש עיניים. גם אנחנו (מדבר רק בשמי) נגעלנו מנאום המוקה, סלדנו משלל האמירות השוביניסטיות והגזעניות, התקשינו להזדהות עם השחצנות שלו, עם האגוצנטריות, עם הפטפטת במסיבות העיתונאים, עם המשיחיות, ובעיקר עם חוסר המודעות והאהבה העצמית הנרקיסיסטית. ועכשיו הוא חוזר, ומבקשים מאיתנו לפתוח ידיים, ולקבל אותו בחיבוק, ומה נאמר, לא קל. סותמים את האף, ונותנים נשיקה. ברוך שובך.
זה לא המקרה הראשון שבו אוהד של קבוצת ספורט נאלץ לעקם את האף. זו בעיה ידועה, שבה מקבלי ההחלטות מקבלים החלטות. האוהדים נדרשים לספוג ולנשוך שפתיים, ולהראות נאמנות עיוורת ברמה חולנית. הביאו חלוץ אלמוני? מעתה הוא אליל. קנינו את פלוני? הרימוהו על הכתפיים. תמיד הפתיעה אותי ההתגמשות שלנו, איך בשם ההזדהות אנחנו מוותרים על עקרונות מוסריים, איך אדם רק צריך ללבוש חולצה בצבע הנכון ולשחרר קלישאה צפויה - וכל חטאי העבר שלו נשכחים. הרי לקח לנו זמן, ואחרי שנים שבהן גרשון לא היה במכבי הצלחנו לראות את מה שכולם רואים, למדנו להיות כמו כולם, פיתחנו את היכולת להסתכל עליו בעיניים ניטרליות וללמוד לסלוד מהחולשות שלו. ועכשיו, בום. נגמר. הוא שוב איתנו, ואנחנו פורסים ידיים לחיבוק. לא במקרה ככל שאדם מתגבר ועיניו נפקחות, כך קשה לו יותר להיות אוהד נאמן.
פיני גרשון חוזר למכבי תל אביב: כל הכתבות והפרשנויות בוואלה! ספורט
2. באופן אישי, ואני יודע שאני במיעוט, לא אהבתי את סגנון הפרשנות של פיני גרשון. הייתה בה, לטעמי, חוסר סבלנות לא מקצועית, מעין ברקוביצ'יזם נחרץ ויהיר. אין הכוונה רק לשליפות מהמותן, ל"יאללה, זרוק כבר" ו"בוא נרוץ" ו"הוא לא מסוגל". זה לא רק שפת הרחוב שלא הולמת שידור ציבורי, חוסר המחויבות לשידור ולמעמד, התחושה שאפשר לקשקש בחופשיות עם רסקין ולסטות מהנושא רק כי מתחשק לו ופתאום משעמם לו. יותר הפריעו לי הביטחון העצמי המופרז, שהתבטא בקביעות מקצועיות נחרצות.
בדיוק כמו במקרה של איל ברקוביץ' (ואולי גם כמו בתחומים אחרים), נראה שבישראל מבינים רק כוח. פרשן נחרץ, לפרקים אלים, יכול להיחשב לאוטוריטה, כל עוד הוא מדבר בשפה כוחנית ובביטחון. אסור להסס, אסור לחשוב בקול רם, אסור להביע חולשה או דילמות. מבחינתי רק לעתים נדירות (מדי) גרשון הפרשן הצליח להעביר את הגאוניות שלו כאיש כדורסל, את האינסטינקטים המופלאים שהפכו אותו לאלוף אירופה, את החושים הספורטיביים ואת הכריזמה הספורטיבית שסחפה אחריו שחקנים לתארים. בשאר הזמן שמענו ממנו יותר מדי קטילות לא אלגנטיות, קריאות ביטול נרגנות אחרי פעולות כושלות, ובעיקר הורגשה שם חוסר קולגיאליות, חוסר יכולת להזדהות עם המצוקה של השחקן על הפרקט, חוסר סבלנות לצעירים לא מלוטשים, כעס על חוסר הבנה, כעס על חוסר מיומנויות, ובקיצור, כל הדברים שממש לא כדאי שיהיו לעוזר מאמן.
3. בימים האחרונים חיפשתי וסרקתי את התקשורת, ולא מצאתי ולו פרשן כדורסל אחד שתומך במינוי של פיני בלב שלם. אומנם רבים יודעים לציין שיש יתרונות למהלך והוא יוכל לעבוד (אם ואם), אבל הרוב הזהירו בחשש. לא נתקלתי באיש כדורסל שבאמת סבור שמדובר בהחלטה מבריקה, ובטח לא מישהו כל כך נלהב מהמינוי כמו שהיו חברי הנהלת מכבי תל אביב, אלה שלא רק דחפו ודחפו - אלא אולי אף אילצו וכפו.
ייתכן שמה שאנחנו רואים פה זה את נזקי הזכייה באליפות אירופה. החבר'ה בטוחים שאם עולה להם רעיון בראש, הוא כנראה גאוני. שהם יכולים לחייך חיוך מתנשא, ולבטל כל ביקורת. בכל זאת, אלה האנשים שהביאו את גביע אירופה לישראל, כך שבתקופה זו כל ניסיון לפקפק בהחלטות של ההנהלה הוא לא סתם לא לגיטימי - אלא אף נתפס כעזות מצח. אתם אומרים שפיני לא מתאים? עזבו, גם בשנה שעברה קטלתם את ההחלטות שלנו. אתם כותבים שהוא לא יוכל להיות עוזר? לכו תבדקו מה כתבתם בשנה שעברה על טייריס רייס. האם כפינו את המהלך על גודס? בשנה שעברה גם כפינו על בלאט לשתף את טיוס. לכו תראו את הטוקבקים בשנה שעברה. בשנה שעברה. בשנה שעברה. בשנה שעברה כבר אמרנו?
ומנגד ניצבים העיתונאים. המינוי של גרשון ממחיש שוב את המורכבות שביחסים בין אנשי התקשורת למסוקרים, כי אין ספק שהעיתונאים לא אוהבים את הסיטואציה הנוכחית, שבה הם נאלצים להוריד את הראש ולדבר בצניעות מול אלופי אירופה. גם הם יודעים שלפחות לשנה הקרובה עמי ודני ודייויד הם untouchable. לא נותר להם אלא לחכות לכישלון שלהם, רק כדי לאזן את מאזן הכוחות, רק כדי שיוכלו להגיד "אמרנו לכם". הנה עוד דבר שגודס ממש לא צריך על הראש עכשיו.
4. ובתחתית החבית ניצבים האוהדים. אלה שמביטים מלמטה וצריכים לספוג הכל. את האגו של ההנהלה והרצון למכור מינויים, את שיני הטרף של העיתונאים, את חבורת הזרים החדשה שהתקבצה ביד אליהו שהם אמורים להתמסר אליה, את המצב המורכב על הקווים. תמימים שכאלה, לוקחים אותם כמובנים מאליהם, רק כי הם עיוורים מרוב אהבה. גם הם יודעים שעכשיו אין להם ברירה אלא לפרוש ידיים לחיבוק, להגיד "ברוך הבא פיני", ולקוות לטוב.