רבים מכירים את התזה של דיירי השלולית המקומית, הלקוחה היישר מתחום תורת הכאוס, ואשר טוענת לחיבור בין אותה עבירה מטומטמת של ניקולה מלי בסדרת ההצלבה מול מכבי תל אביב לבין המינוי הבלתי ייאמן של דיוויד בלאט להיות מאמנו של אחד, לברון ג'יימס.
מסתבר שגם בחיבור של גל מקל ל-NBA יש אלמנט שמזכיר את אפקט הפרפר, ומתייחס לקבלת ההחלטה שלו באשר לקבוצה בה שיחק בעונת 2012/13. מקל לא פתח את העונה ההיא, כזכור, והתלבט לאן ללכת. "לקחתי את הזמן והייתי רחוק שעתיים מלחתום בירושלים. אבא שלי והסוכן לחצו עלי ללכת לשם בגלל נושא היורוקאפ. אבל אז, אחרי שהם הפסידו משחק וסיכוייהם קטנו, חתכתי והחלטתי ללכת למכבי חיפה. חיפה הרגישה לי כמו הדבר הנכון לאורך כל הזמן, גם כי ראיתי אותם משחקים והבנתי שאם אני שם זה בינגו".
ולמה זה משמעותי? מקל מסביר: "הנושא הזה של זכייה באליפויות מדבר מאוד לאנשי ה-NBA, בטח כשהם יודעים שלקחתי שני תארים ממכבי תל אביב. מארק קיובן בעצמו אמר לי, בפגישה פנים מול פנים, שהוא ראה את משחק הגמר של חיפה מול מכבי". ואם קיובן רואה אותך לוקח אליפות, הסיכויים שלך להצטרף לליגה משתפרים מאוד, מסתבר.
נפגשתי השבוע עם גל מקל, לאחר אחד מאימוני הנבחרת. זה לא סוד גדול שמקל הוא לא השחקן הישראלי הטיפוסי. לא ברמת הגישה לחיים ולכדורסל ובטח שלא ברמת המחויבות. כנראה שגם לא ברמת הפתיחות והכנות. קבלו, למשל, את המונולוג שמתאר את הדרך לקבלת החוזה בליגה הטובה בעולם.
"נושא ה-NBA הפך מציאותי לפני שני קיצים, וזה לא הגיע בגלל סוכנים. זה בא נטו משמיים. סיימתי את העונה שלפני בבנטון טרוויזו והקבוצה התפרקה. חיכיתי להצעה מאירופה והגיעו כמה שלא אהבתי. העדפתי לחכות. גם בנבחרת באותו הקיץ לא שיחקתי הרבה. לא הייתה לי קבוצה. נסעתי לדיוויד ת'ורפ (מאמן אישי ידוע ומקושר מפלורידה, ש.ה.) שעומרי כספי הכיר לי, אחד המהלכים הכי גדולים שעשיתי בחיים. התאמנתי אצלו, כשהתכנון היה לעבוד חודש ולחכות להצעה טובה מאירופה, כשאני בשיא הכושר. מתוך התקופה הזאת התאמנו שבועיים ממש אינטימיים, רק אני והוא.
"דיוויד מאוד חזק בעולם ה-NBA, הוא ראה אותי ואמר לי 'שמע, אולי אני משוגע, אבל נראה לי שאתה יכול להיות שחקן NBA'. מאוד התרגשתי. תבין, בשלב הזה בכלל אין לי קבוצה ובן אדם כזה אומר לך דבר כזה, אז למה לא? אמר לי שיש מחנה ביוטה 'אבל הם לא יזמינו ולא ישלמו, אתה תצטרך לממן את הטיסה והשהייה'. אמרתי יאללה, חוויה. טסתי ועשיתי שם שני אימונים שחבל על הזמן, מול שחקני סגל. זה לא היה איזה מחנה מקדים עם שחקנים שמנסים להשיג חוזה, כולם שחקני סגל. הכול פשוט נדבק לי ואחרי שני אימונים פתאום ה-GM קורא לי למשרד ואומר שהם רוצים אותי למחנה הסופי. התרגשתי בטרוף, ואז הכול התפקשש כי הייתה בעיה עם ויזת העבודה. חזרתי לדיוויד כדי לעבוד והם הבטיחו להמשיך לעקוב אחרי ולהזמין אותי לסאמר ליג בשנה שאחרי. דיוויד אמר לי שקהילת הכדורסל ב-NBA כל כך קטנה, שעכשיו כולם יכירו אותי אחרי שעשיתי רושם כל כך טוב. אמר לי שאם אני עושה עונה גדולה, יהיו לי המון אופציות".
ואז, כפי שקראתם בפסקה הראשונה, הגיעה ההחלטה ללכת לחיפה. והאליפות. ומארק קיובן.
אולי פתיחות היא לא המילה הנכונה. מקל דרוך מספיק במהלך השיחה, על מנת לוודא שטעויות כאן לא יהיו. מצד שני, אין אצלו ניסיון לצייר את המציאות בצורה שונה מכפי שהוא מבין אותה ואין ניסיונות האדרה בכוח. ה-NBA היא לבטח הליגה הטובה ביותר בעולם, אבל כפי שמקל מסביר, נתון זה לא הופך בהכרח את ההשתלבות בה לקשה יותר. ולא, לא מדובר רק על משחק ברבעים שבהם משחקים המחליפים (הסקנד יוניט). החלק הכי קשה הוא להתקבל ולקבל דקות משחק. משם החיים הופכים להיות קלים יותר.
"קח שחקן טוב, תן לו 30 דקות, איך שלא תהפוך את זה, יהיו לו 12-14 זריקות, יהיו לו אסיסטים ומספרים. גם אני, בטח בתחילת העונה שעברה, שיחקתי כ-15 דקות והגעתי ל 5.5 נקודות ושלושה אסיסטים בלי לכפות כלום. אולי זה קשור גם לשיטה ההתקפית שלנו בדאלאס, אבל לא שמו עלי דגש, מן הסתם, קיבלתי מצבים טובים, זריקות פתוחות ופיק אנד רולים נוחים לחלוטין. בלי לחץ. בכל מקרה, הצבע שם פתוח הרבה יותר מאשר באירופה. יותר קל לחדור לסל. אין מה להשוות בכלל".
אלא שעכשיו הכול נראה פחות קל. השינויים בסגל מיקמו את מקל בעמדה מצוינת להיות הפוינט גארד השני, ואז הצטרף ג'אמיר נלסון והתברר שגם דווין האריס בסגל ופתאום מקל במצב שבו הוא יכול להיות הרכז הרביעי. הוא שם את הדברים בפרופורציות: "האמת שזה בדיוק כמו תחילת העונה שעברה, יש ארבעה רכזים. מצד שני, בשנה שעברה היו מתוכם שחקני שנה ראשונה וגם היו פציעות והשנה זה לא ככה. לפני שבועיים אמרתי לעצמי, בואנה, הסיטואציה פגז. עשיתי סאמר ליג טוב וקיבלתי אנרגיות טובות מהמאמנים. אם זה היה נשאר ככה אז יש בסגל שני רכזים מעל גיל שלושים, ושניהם נחשבים פציעים. הייתה סיטואציה מדהימה ופתאום מביאים לך שחקן שמשנה את האיזון וזה נראה פחות טוב".
יותר טוב מהלפרין: רביב לימונד מתכונן לפרוץ תחת אדלשטיין גם בנבחרת
דיאור פישר לא מתכוון לקחת את הנבחרת על הגב שלו
אבל אל תחשבו שהוא מתלונן. מקל מבין היטב את טיבה של הליגה הזאת, כפי שהבין לפניו גם כספי. הדברים נזילים ואי אפשר לדעת איזה טרייד ישלח אותך למקום אחר. הקלישאות האמריקאיות הלעוסות מזכירות שחייבים לעבוד קשה, להתפלל ולחכות להזדמנות. והלו, אם מישהו מדבר על עבודה קשה, הוא לבטח מדבר על מקל. לא מעט אגדות אורבניות התפתחו סביב האובססיביות שלו בכל הנוגע לאימונים שמיועדים לשפר את מצבו הגופני ורמת המשחק. רובן ככולן נכונות. כשהסביר מי שהסביר למקל שהוא חייב לחזק את שרירי הישבן, הוא פתח בסשן כיווצים בלתי פוסק משך תקופה ממושכת, מתוך אמונה (מוצדקת) שבסיס פיזי חזק יותר יחזק אותו. צריך לשפר את הקואורדינציה? מקל החל ללמוד תרגילי ג'אגלינג קרקסיים. חליפות לחץ בטיסות? למה לא.
"פעם הייתי הרבה יותר גרוע. כשאתה צעיר יותר וגם הגוף מאפשר. עד גיל 20 הייתי עושה שני אימונים ביום ובאמצע עוד אתלטיקה וחדר כושר. היה לי מאמן אישי בשם יובל חיגר במשך 6 שנים מכיתה ז'. היה גם את אילן סלע שלקחתי ממנו המון. מכל אחד אני אוהב לקחת משהו. אנחנו רחוקים מלדעת הכול ולא בריא להיצמד רק לדבר אחד. אני נדלק על משהו, מנסה אותו ואם זה עובד, הולך איתו הלאה".
העוצמה הפיזית שצבר מקל לאורך השנים אפשרה לו להתגבר על לא מעט מוגבלויות. הרי לא מדובר בפוינט גארד גבוה במיוחד ובטח שלא בקלעי טבעי. שאלתי אותו אם מצבו בדאלאס לא היה טוב יותר לו הוא היה פשוט גארד שקולע. הרי זה המצרך הכי מבוקש היום בליגה.
"יש מלא שהתפקיד שלהם בליגה לעמוד בפינה ולחכות לזריקה. כל שחקן צריך למצוא את הנישה שלו וכשאתה מקבל את הצ'אנס אתה צריך ליצור לך איזושהי תעודת זהות. אם תשאל היום את המאמנים אצלנו, הם יגידו לך שאני מישהו שתוקף כל הזמן, מגיע לצבע ויוצר לאחרים".
לפחות במסגרת הפגישה בינינו, ניכרו בקיעים קלים בשלווה רק כאשר עומת מקל מול שני טיעונים ביקורתיים נפוצים כנגדו. האחד, שמכנה משותף לכספי ולו הוא ששניהם לא בהכרח השחקנים הכי מוכשרים בדורם. שהיו ויש כאן שחקנים עם כישרון טבעי גדול יותר, אבל מקל את כספי הגיעו לאן שהגיעו בזכות העבודה הקשה. השני, שמקל שייך לז'אנר הרכזים המכדררים. הוא ממש, אבל ממש, לא אוהב את שתי התאוריות הללו: "כישרון? אני לא יודע כמה אני מזדהה עם הטענה הזאת. אוקי, אני לא רוקד עם הכדור כמו שעודד (קטש ש.ה.) רקד, אבל מבחינת הכישרון, ברוך השם, הרי סימנו אותי עוד מגיל צעיר, למרות שברור שלא היה אחד שנתן לי צ'אנס להגיע לאן שהגעתי. אם תגיד שאתה חולם להגיע למקומות גבוהים מדי, יגידו שאתה חצוף. וגם אני התביישתי. שיחקתי לפי הכללים".
אז צלחנו בשלום את נושא הכישרון, אבל טענת כדררת היתר ממש מעצבנת את מקל: "שטויות. אנחנו חיים בעולם של סטיגמות. אני אוהב את הכדור אצלי בידיים, אוהב אחריות, אבל אני ממש לא מרגיש צורך לכדרר ללא סיבה. אם זה היה תלוי בי, הייתי שמח אם שחקן אחר היה מעלה את הכדור ומעביר אלי כשאני יוצא מהחסימה, כדי שאוכל לשחק פיק אנד רול בתנועה". אני מקשה ותוהה אם מקל מיתמם ולא מכיר את הביקורת הזו והוא לא מכחיש: "היו מאמנים שהעירו לי בעבר בעניין הזה. עשיתי עם השנים התאמות, בעיקר במגרש הפתוח. שיפרתי מאוד את הנושא של להעיף את הכדור קדימה".
מקל יכול לאהוב את הטענות נגדו יותר או פחות. מי שצפה במשחקי ההכנה של הנבחרת עד כה ראה אותו מוציא התקפות מעבר עם מינימום כדרורים ואבחן התמודדות יפה מאוד עם סט התקפי שלא שיחק בו עד כה, 2-3 גבוהים, שמצד אחד לא מאפשר את המרווח המתאים כדי לקחת את הכדור ישירות לטבעת ומצד שני מכריח את שחקני ההתקפה לתנועה מהירה מאוד עם או בלי כדור: "לוקח זמן להסתגל, אבל עשינו קפיצת מדרגה בין הטורנירים של ההכנה. ארז אדלשטיין החליט על שיטה וכל השחקנים מכבדים את זה. באופן אישי, אני מרגיש בנוח עם הסט ההתקפי. גם לפני שנתיים בחיפה נדרשתי לשחק בסטים שפחות הכרתי אבל עשיתי התאמות".
להרגיש בנוח זה נחמד, אבל האם אפשר להטמיע שיטה שכזו בתקופה כל כך קצרה? כשדברים יתקעו בהתקפה או ברגעים הקשים, האם לא נראה את השחקנים חוזרים לאינסטינקטים שלהם? "קודם כל, יש את ארז שאנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות. מעבר לכך, אני חושב שלאט לאט הכנסנו גם תרגילי פיק אנד רול דרך הסט ההתקפי. בכל מקרה, עשינו קפיצה אפילו מאז שחזרנו מגרמניה ואני מרגיש בנוח עם הנושא הזה".
התקפה זה נחמד, אני מציין, אבל עושה רושם שעד כה משחק ההתקפה של הנבחרת נראה הרבה יותר מהודק ומוכן מאשר משחק ההגנה. יכול להיות שבמסגרת האימונים עד כה ניתן דגש מיוחד להתקפה ופחות להגנה? הרי הטיקט המרכזי של אדלשטיין בהפועל תל אביב, ללא ספק, היה משחק ההגנה הקשוח והאיכותי.
מקל מאשר חלקית: "ארז מאפשר לנו יותר מרווח תמרון ומבהיר לנו שהוא סומך על האינטליגנציה והיכולות שלנו, וגם ההרגלים. בכל מקרה, מרכז הכובד השתנה לאחרונה, כאשר באימונים האחרונים שמנו יותר דגש על ההגנה. צריך לקחת בחשבון שיש לוח זמנים קצר, ובהתאם קיימת תכנית מסודרת ולוח זמנים מתאים, כדי להספיק את כל החומר הנדרש לאורך הקמפיין".
סיימנו את הפגישה המשותפת בשיחה על שיתוף הפעולה שלו עם כספי. מקל מספר לי עד כמה ששני שחקני ה-NBA שלנו התחברו לאחרונה: "עומרי ואני מאוד התקרבנו. גם במהלך השנה אנחנו מדברים על דברים ואני מתייעץ אתו. בכלל, אני חייב לו המון. הוא הכיר לי את דיוויד ת'ורפ וגם עכשיו גרנו ביחד שבועיים בטמפה, פלורידה. הוא מרגיש, לדעתי, שאיפשהו ירד ממנו עכשיו קצת הלחץ אחרי שאני הצטרפתי לליגה. הוא גם יודע שאני אחד שיוצאים אתו למלחמה וגם על המגרש, לדעתי, רואים את זה בצורה ברורה. בכלל, שיטת המשחק שלנו בנבחרת מאפשרת לנו להפגין את שיתוף הפעולה הזה. עומרי, לדעתי, עשה קפיצת מדרגה עצומה בכל הקשור לזרימה של המשחק. הוא לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. הוא בסך הכול רוצה לנצח".
מאחר שהתשובה של מקל הייתה כל כך יפה וכנה, החלטתי שלא לשאול אותו חברות עם כספי או לא למי צריך לתת את הכדור האחרון במשחק הקובע.
