פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        היום השחור של הכדורגל הטורקי

        הקנאה בין שתי הערים השכנות, שיירת האוהדים לאורך 10 ק"מ, שני הנערים שנפלו אל מותם, עשרות האוהדים שנמחצו למוות והוגדרו כשהידים והמהומות שלא איחרו להגיע. סיפורו של המשחק בין קייסריספור לסיבאספור, שגבה 43 קורבנות

        מהומות קייסריספור סיבאספור 1967 (סריקה)

        "היינו סגורים בחדר ההלבשה עד השעה 21:00. רק אנחנו היינו יכולים לשמוע את הזעקות. שמר עלינו מאבטח אחד בלבד, אני מניח שאם אוהדי קייסריספור היו יודעים את זה, הם היו הורגים אותנו. כשהגענו לסיבאס, אנשים חיכו לנו ברחובות. אחד שאל אותנו אם ראינו את הבן שלו, אחר שאל אם אנחנו יודעים איפה אחיו" – יוסוף זייה, שחקן סיבאספור בשנת 1967.

        ***

        באמצע שנות ה-60 הכדורגל הטורקי עבר מהפכה והחל לנוע מחובבנות למקצוענות. ראש ההתאחדות, אורהן שפיק אפאק, ביקש מראשי הספורט בערים הגדולות לאחד קבוצות חובבניות לכדי מועדון אחד וכך קייסריספור (היום קייסרי ארג'ייספור) מהעיר קייסרי הוקמה ביולי 1966 ושובצה לשחק בליגת המשנה. בעיר סיבאס, מרחק של כ-200 קילומטרים משם, הדברים עבדו קצת לאט יותר.

        אחרי שבכירים מההתאחדות הגיעו לסיור בסיבאס, הם מילאו דו"ח שמסקנתו פסילת השתתפותה של קבוצת הכדורגל המקומית בליגה השנייה בגלל מחסור במתקנים ראויים ובתשתיות. אין כל מניעה שהיא תשחק בליגה השלישית – הם קבעו. בעיר לא התבלבלו וכמה מבכירי הפוליטיקאים שלה נפגשו עם ראש הממשלה סולימן דמירל והודיעו לו חגיגית: "סיבאספור תשחק בליגת המשנה, אחרת אתה יכול לשכוח מלקבל קולות בעיר".

        וכך בעונת 1967-68 שובצו להן יחדיו באותה ליגה קייסריספור וסיבאספור. שתי קבוצות צעירות משתי ערים ששרר ביניהן מתח מבעבע. והמתח הזה התפרץ ב-17.9.1967, במה שהפך לאחד מהימים השחורים בהיסטוריה של הכדורגל הטורקי.

        מהומות קייסריספור סיבאספור 1967 (סריקה)

        בדיעבד, הפיצוץ במשחק בין קייסריספור לסיבאספור לא היה אמור להפתיע אף אחד. בשנתיים שקדמו לאותה התמודדות, נערכו כמה משחקי כדורגל בין קבוצות חובבניות משתי הערים והם הסתיימו עם מהומות ופצועים.

        ד"ר ייגיט אקין מאוניברסיטת טוליין בארה"ב, כתב במאמר ארוך על אותו משחק אליו נגיע מיד: "במשך שנים ארוכות נוצר מתח בין הערים השכנות הללו, שמיום כינון הרפובליקה הטורקית התחרו מי תשמש כמרכז התרבותי והאקונומי של מרכז אנטוליה. קייסרי הייתה יותר מפותחת ועשירה מסיבאס ויתרה מכך, עשירי סיבאס היו אנשים שמוצאם בקייסרי. לפיכך, בעוד אנשי סיבאס ראו בכדורגל מקום בו הם יוכלו להסיר את קייסרי מההגמוניה המקומית, אלו רצו להילחם כדי להישאר שם". וזו באמת הייתה מלחמה.

        בטורקיה מספרים שהאוהדים של סיבאספור נכנסו לקייסרי בשיירה שאורכה 10 קילומטרים. 40 אוטובוסים, 20 מיניבוסים, רכבת אחת ומכוניות פרטיות, הזרימו כ-5,000 אוהדים מסיבאס. שריקת הפתיחה של המשחק נקבעה ל-16:00 וכך כבר משעות הצהריים המוקדמות אפשר היה להריח את אבק השריפה. צפצופים ברחובות, חסימת כבישים, הפרעות לסדר הציבורי. חלק מהאוהדים האורחים סירבו לשלם חשבונות במסעדות בהן אכלו לפני המשחק, ואחרים נתפסו גונבים מחנויות מקומיות. באחד ממקומות הבילוי בעיר נרשמה התפרעות ועימות עם כוחות המשטרה , דבר שהביא לפציעת ארבעה אוהדים מסיבאס.

        21 אלף צופים גדשו את היציעים באצטדיון אתא טורק, אלפים המתינו בחוץ. המשטרה שהתכוננה בכוחות לא מספיקים החרימה אלות, סכינים ושאר אמצעי לחימה קרים, אבל לא את כולם. גם לא את האבנים שאוהדי שתי הקבוצות נשאו עמם לתוך היציעים.

        מהומות קייסריספור סיבאספור 1967 (סריקה)

        בדקה ה-20 קייסריספור עלתה ליתרון משער של אוקטאי אקטאן, שלצד החגיגה גם הוסיף התגרות בשחקני היריבה ובאוהדיה. עד מהרה היציעים ניצתו. מי "התחיל"? העדויות חלוקות. גרסה אחת טוענת שאוהדים של קייסריספור יידו אבנים על האוהדים האורחים ושכך החלה המהומה, אבל הגרסה המקובלת יותר מספרת כך: אחרי כיבוש השער, כמה נערים מקומיים חדרו ליציע של אוהדי סיבאספור ועוררו פרובוקציה. אלו ניסו לתקוף אותם, הנערים נסו, אבל שניים מהם טיפסו על הגדר ונפלו ממנה אל מותם, ככל הנראה בחסות אבנים שהושלכו עליהם. המון זועם של אוהדי קייסריספור החל להתקדם לעבר אוהדי סיבאספור עם אלות וסכינים שלופות והאצטדיון אתא טורק הפך לזירת קרב.

        על עובדה אחת אין עוררין. האוהדים האורחים הרגישו שהם מצויים בסכנה אמתית בתוך היציע וביקשו להימלט. רבים ניסו לפרוץ לכר הדשא, אבל איבדו שיווי משקל ומעדו במורד היציע. השוטרים המעטים שאבטחו את המשחק לא התכוונו לעזור והדפו בחזרה את מי שכן הצליח לחדור למגרש. בתוך שניות, אוהדים רבים שרצו במעלה ומורד היציע המתפרק, דרסו את חבריהם בלי כוונה. הם היו לכודים, מנסים לברוח ולא מוצאים פתח מילוט דרך השערים המיושנים והנעולים. מאות נמחצו, 38 מצאו את מותם. המספרים משתנים מפה לשם, אבל רשמית מדובר על 40 אוהדים שנהרגו באותו יום באצטדיון. שני הנערים שהיו אוהדי קייסריספור ו-38 האוהדים של סיבאספור שנמחצו ונחנקו. בהמשך עלה מספר המתים ל-43 בסך הכול.

        השופט שרק לסיום המשחק, שחקני הקבוצות הוברחו לחדרי ההלבשה והאוהדים של סיבאספור התפרעו. הם השחיתו כלי רכב וחנויות מחוץ לאצטדיון אתא טורק בקייסרי ואחרי שעזבו את העיר, חסמו את הכביש במרחק של כ-50 קילומטרים ממנה, עצרו מכוניות של תושביה והבעירו אותן. תושבי קייסרי לא נשארו חייבים ובעצמם תקפו אנשים מסיבאס, גם אם לא היה להם כל קשר למשחק או לכדורגל.

        עיתון מילייט אחרי מהומות קייסריספור סיבאספור 1967 (סריקה)

        באותם ימים לא היו טלפונים סלולריים ותושבי סיבאס שנשארו בעירם, למדו על האסון רק אחרי שניצוליו חזרו ובפיהם סיפור על טרגדיה בחסות קייסרי. בסיבאס התחוללו מהומות במשך כמה ימים. אנשים שנחשדו ככאלו בעלי שורשים בקייסרי, הותקפו. 13 בתי עסק שהיו שייכים לאנשים ממי שכונתה עכשיו "עיר הרצח" הוצתו; חנויות, משרדים, בתי קפה, אפילו בית מלון.

        דיפלומטים משתי הערים התקוטטו בפומבי, ראש עיריית סיבאס זעק ש"לא נעזוב את קייסרי בלי מתינו", ראש המשטרה בקייסרי האשים את האוהדים האורחים בכך שהם לא ידעו להפסיד בכבוד. ההלוויות של האוהדים המתים הפכו למפגני זעם שמהם יצאה קריאה לנקמה. "אנחנו רוצים דם תמורת דם" זעקו בסיבאס ואת המתים הגדירו כשהידים. בעיר אף נפוצה באותם ימים שמועה, לפיה אוהדים של קייסריספור שיחקו כדורגל עם ראשו של אחד מההרוגים.

        המהומות נמשכו כמה ימים. קווי האוטובוס בין שתי הערים הושעו עד הודעה חדשה ובשלב מסוים הוצבו מחסומים בכניסות לשתי הערים. סטודנטים מקייסרי שלמדו בסיבאס, וכאלו מסיבאס שלמדו בקייסרי, הועברו לערים אחרות. שר הפנים פארוק שוקאן, שהגיע לבקר בסיבאס, שמע המונים קוראים לרצוח אותו בגלל שהוא העדיף לבקר קודם לכן בקייסרי ש"רק" שניים מאנשיה נהרגו.

        ראש הממשלה סולימן דמירל דחה נסיעה דיפלומטית ונשא נאום לאומה בו ביקש להרגיע את הרוחות, וכוחות ביטחון כל הערים הסמוכות הגיעו כדי להחזיר את השקט לאנטוליה הבוערת. אוקטאי שהיה הקפטן הראשון בהיסטוריה של קייסריספור סיכם: "הלוואי שהרגל שלי הייתה נשברת ולא הייתי כובש את השער הזה. אתמול, כשעצמתי את עיני, ראיתי אנשים נמחצים למוות".

        מהומות קייסריספור סיבאספור 1967 (צילום מסך)

        אחרי ימים ארוכים של מהומות, הלוויות וקריאות לנקמת דם, הסערה שככה. זה היה הזמן של טורקיה ללמוד כיצד להתמודד עם אלימות במגרשי הכדורגל. סיבאספור וקייסריספור נענשו במשחקי רדיוס עם סיום העונה והמשחק השני ביניהן, כמה חודשים אחרי אותו אסון, התקיים באנקרה ללא קהל. בכירים בעיריית ובמשטרת קייסרי פוטרו מתפקידיהם ולראשונה אי פעם בכדורגל המקומי, הרשויות התחילו להכריח את המועדונים להציג בפניהן תכניות וערובות לאבטחת משחקים.

        בגלל שהליגות הנמוכות בטורקיה חולקו לבתים, ב-23 השנים הבאות שתי הקבוצות הופרדו בצורה קבועה. המשחק הבא ביניהן התקיים ב-1990 במסגרת הליגה השלישית. המשטרה אישרה ל-50 אוהדים בלבד של קייסריספור לעשות את הדרך לאצטדיון בסיבאס והם אובטחו בידי 50 שוטרים. באותה התמודדות שתי הקבוצות הוציאו יחדיו קריאה לשלום ומאז הן מנסות לשמור על יריבות ספורטיבית בלבד.

        "האסון במשחק בין קייסרי לסיבאס היה אולי אחד מהמאורעות המרכזיים שהשפיעו על החברה הטורקית בשנות ה-60 המאוחרות", כתב הסופר פול דארבי, שהוציא לאור כמה ספרים על המעורבות של כדורגל בחברה ופוליטיקה, אבל ההיסטוריה מוכיחה מעבר לכל ספק שהאלימות בכדורגל הטורקי נשארה עד היום.

        עוד בסיפורי הפרברים:

        האסון בו נהרגו 83 אוהדים בגוואטמלה

        הטרגדיה הנשכחת: אסון ברדפורד