ירייה באפלה: סיפורו של המתאגרף אלכסיס ארגוויו

ביקורו הראשון בספרי ההיסטוריה של הספורט בניקרגואה הגיע הרבה לפני הסמים והאלכוהול והנשים, הדיכאון ונסיונות ההתאבדות, פשיטת הרגל, פשיטת הרגל השנייה, המלחמה והפוליטיקה. התאריך הראה 23 לנובמבר, 1974, ואלכסיס ארגוויו הכניע בסיבוב ה-13 את רובן אוליברס באינגלווד, קליפורניה, בקרב על אליפות העולם במשקל נוצה. בכך, הפך לספורטאי הניקרגואי הראשון שהוא הטוב בעולם במשהו. האושר, מיותר לציין, היה עילאי. "נלחמתי על חיי", אמר ארגוויו הנרגש.

בעוד ארבעה חודשים ימלאו ארבעים שנה לקרב ההוא. לפני כמה שבועות, מלאו חמש שנים לפטירתו. בין לבין, הספיק אחד המתאגרפים הגדולים בהיסטוריה לחיות חיים מלאי תהפוכות ומהמורות, עמקים וגבוהות, תהומות ובורות.

ולא, גם היום, לאף אחד אין מושג למה ואיך החיים הללו הסתיימו: האם היתה זו התאבדות - או רצח פוליטי.

הוא נולד ב-19 באפריל, 1952, אחד משמונה ילדים למשפחה שהתגוררה באחת השכונות הכי עניות של עיר הבירה, מנגואה. כשהיה בן חמש, קפץ אביו לבאר בניסיון התאבדות לא מוצלח. העוני היה כל כך גדול, עד שיום אחד אלכסיס רב עם אחיו על אוכל, ונדקר על ידיו בחזה עם מזלג. בגיל תשע נשר מבית הספר משום שהוריו לא היו יכולים לשלם את שכר הלימוד ונשלח על ידם לקנדה, לעבוד בחווה ולשלוח כסף הביתה. זירת האגרוף בהחלט היוותה מפלט, ובגיל 16, אחרי שניצח 58 מתוך 60 הקרבות החובבניים שלו, הפך אלכסיס ארגוויו מקצוען.

נסיונו הראשון להפוך אלוף עולם לא עלה יפה, כשנכנע ב-16 בפברואר, 1974, לארנסטו מארסל. מארסל הפנאמי הודיע על פרישה מיד עם תום הקרב, לא לפני ששחרר הצהרה לאוויר העולם: "אלכסיס מתאגרף טוב. יום אחד הוא יהיה אלוף עולם". היום הזה הגיע תשעה חודשים לאחר מכן, עם הפסקה איתנו פתחנו את הכתבה הזאת, בקרב שאפשר לארגוויו לנהל יותר ויותר קרבות מחוץ גבולות ניקרגואה - ובכך, למעשה, להפוך יותר נוצץ, יותר עשיר, יותר אהוב במולדתו.

אבל המולדת לא היתה נוצצת, עשירה או מלאת אהבה כלל בימים ההם. רעידת האדמה שהרגה 10,000 אזרחים והותירה 50 אלף נוספים מחוסרי בית לקראת 1972 הרעידה גם את הנוף הפוליטי בניקרגואה, והביאה לעלייתה ההדרגתית של החזית הסנדיניסטית - מפלגה שמלאנית שקמה בניסיון לעצור את שחיתות השלטון, ולא בחלה גם באמצעים טרוריסטים להשגת המטרה. חודש אחרי שארגוויו הפך לאלוף העולם הניקרגואי הראשון בתולדות המדינה, חטפו מספר מחברי החזית 40 בני ערובה, כולל קרובי משפחה של משפחת סומוסה ששלטה אז במדינה, והוכיחו שהם מתכוונים לעשות מה שצריך כדי להביא להפיכה מדינית.

כמה חודשים אחר כך, הוזמן ארגוויו על ידי רנה מולינה, אחד האנשים החזקים במדינה, לקבל תואר כבוד מהמשמר האזרחי. המתאגרף הצעיר לא הבין שהוא בסך הכל בובה, קורבן למניפולציה פוליטית שנועדה לחזק את מפלגת השלטון ולהשתמש בפופולריות שלו כנגד הציבור. יועצו דאז, אדוארדו רומן, אמר בשנה שעברה ל'ניקרגואה דיספץ' כי "כל הנשיאים ניסו להתקרב אליו. משפחת סומוסה לא עזרה לו בשום צורה. הוא הוזמן אז לאירוע חגיגי עם 100 אלף איש בלי להגיד לי. למחרת אמרתי לו - אתה לא האלוף של מפלגה מסוימת, אתה האלוף של כל ניקרגואה. אלכסיס רצה להיות חבר של כולם, ולא היו לו כל דעות פוליטיות". על התמונה שפורסמה לאחר מכן בעיתון, שלו לצד הדיקטטור השנוא, אמר המתאגרף: “לא הצטלמתי עם סומוסה, הוא הצטלם איתי".

היתה גם משמעות מעשית לתמונה ההיא ב-1975, והיא הגיעה ארבע שנים לאחר מכן: אחרי שלל פעולות טרור משני הצדדים וסוג של מלחמת אזרחים, השתלטה החזית הסנדיניסטית על השלטון ב-1979. אחת מפעולותיה היתה להחרים את כל רכושו של ארגוויו, כולל שתי מכוניות יוקרה, שני בתים, סירה והרבה מאוד כסף. העובדה שאחיו של המתאגרף האהוב נהרג בשם החזית הסנדיניסטית ביוני של 1979 לא הטרידה את השלטון החדש, שהתייחס לארגוויו כבוגד וניצל זאת לטובתו האישית.

בזירה, המשיך הספורטאי הגדול בתולדות ניקרגואה לעשות מה שידע לעשות טוב מכולם: לרסק ליריבים שלו את הצורה. בתחילת 1978 הפך לאלוף העולם גם במשקל סופר-נוצה, כשהכניע בסיבוב ה-13 את אלפרדו אסקלרה בבייאמאון, פורטו ריקו, במפגש שכונה "הקרב המדמם של באייאמון". אחרי שאוזניו, אפיו ופיו של אסקלרה דיממו, אמר השופט ארתור מרקנטה כי "זהו הקרב הכי ברוטלי שאי פעם ראיתי". על התואר החדש הוא הגן שמונה פעמים - כולל מול שמות גדולים כגון רפאל "בזוקה" לימון, רובן קסטיו ואחרים - מה שגרם לסוכנות הידיעות AP להכתיר אותו ב-1999 כמתאגרף הטוב במאה ה-20 בקטגוריית המשקל קל-נמוך.

משם, שוב עלה קטגוריה, הפעם לקל, ולא התקשה להכניע את ג'ים וואט בלונדון ב-1981 כדי לעשות משהו שחמישה מתאגרפים בלבד עשו לפניו בהיסטוריית הענף: להפוך אלוף עולם בשלוש קטגוריות משקל שונות. ארגוויו היה בשיאו בשנים ההן, וסגנון ההתנהלות שלו בתוך הזירה היה מקור לא פחות גדול לגאווה משלל הישגיו: כבוד תמידי ליריביו הקנה לו את הכינוי "הג'נטמלן של הזירה". אלוף העולם מעולם לא השפיל את יריביו, מעולם לא הלך רחוק מדי, מעולם לא שכח את אחוות הענף. זה כמובן לא הפריע לו לנצח פעם אחר פעם, כשב-1978 נכתב עליו באחד ממגזיני האגרוף: "מספר אנשים מאמינים שהוא המתאגרף המושלם. בהתחשב במשקל שלו, הוא כנראה הטוב בעולם... מתאגרף ללא רבב".

עיתונאי בשם פיטר קינג לקח את זה כמה צעדים קדימה, וכתב ב-1981: "לראות קרב של ארגוויו זה כמו ליהנות מדקויות של יצירת רנסאנס גדולה. יש כל כך הרבה צבע ופרטים בקרבות שלו.. ואילו, המתאגרף הגדול הזה - אולי אחד הגדולים בהיסטוריה - עדיין לא ממש מוכר". בין אם קרא מה שנכתב עליו או לא, ארגוויו עצמו השתמש גם כן בהקבלת האגרוף ליצירות אמנות כשאמר ל'ספורטס אילוסטרייטד' ב-1985: "אני לא מתאגרף, אני אמן. אגרוף צריך להיות יפה, זה כמו ריקוד בלט". כמובן שלהיות בצד השני של ריקוד הבלט הזה לא היה דבר מלבב כל כך. אחרי שנכנע לו באוקטובר של 1981, אמר ריי "בום בום" מאנסיני על 178 סנטימטריו של האלוף הניקרגואי: "לחבר'ה גבוהים כמוהו יש יתרון. כל הכוח מגיע מהליבה, זה כמו לקבל מכות ממחבט בייסבול. הם יכולים להוריד קירות עם כוח כזה. אי אפשר היה להתכונן לזה".

הכוח הזה סידר לארגוויו גם שגרת חיים לא רעה בכלל - אפילו אחרי שמרבית רכושו עוקל במולדתו: היתה לו דירה ענקית במיאמי, יאכטה, מספר מכוניות ונשים (הוא נישא שלוש פעמים). ב-12 בנובמבר, 1982, ניסה להיכנס לספרי ההיסטוריה כמתאגרף הראשון שהופך לאלוף עולם בארבע קטגוריות משקל שונות, אך הקרב המפורסם מול ארון פריור בפלורידה הסתיים בהפסד, לא לפני שמאמנו של פריור, פנאמה לואיס, העניק למתאגרף שלו בקבוק מיוחד שככל הנראה תרם לניצחון (בקבוק בו עסקנו באופן נרחב יותר בכתבה על לואי רסטו). "זה היה כמו הקרב של עלי ופרייז'ר, במאנילה, רק עם שני חבר'ה קטנים יותר", אמר מארגן הקרבות המיתולוגי בוב ארום. "אלכסיס היה פנומנלי. מבחינה טקטית, הוא הטוב ביותר שייצגתי. הוא גם היה הג'נטמלן המושלם - אחרי כל קרב שארגנתי עבורו, הוא הופיע עם חליפה ועניבה והודה לי. אף מתאגרף אחר לא עשה זאת איתי".

אחרי שנכנע גם בקרב החוזר שנערך בלאס וגאס, החליט ארגוויו לתלות את הכפפות: אם לא היה יכול להיות הטוב ביותר, לא רצה להיות כלל. "כשאתה גורם לילד להתעניין בכסף במקום בלב אתה הורס את יופי החיים והליך המחשבה שלנו, שצריך להיות נתון לכמה אחריות אתה לוקח כספורטאי וכאזרח", אמר פעם, אולם בתקופה ההיא, בה פרש מאגרוף וראה כיצד גם הכסף המחודש שהרוויח החל לאזול, ארגוויו היה הרבה פחות שקול ופילוסופי. בכתבה ב'ספורטס אילוסטרייטד' ב-1985 נכתב על יום בו לקח את בנו להפלגה, ובין ההתמכרות לאלכוהול וקוקאין והשקיעה לדיכאון, חשב לגמור הכל: "ארגוויו כאב את סתירות החיים, הצורה בה דילגו בין קטבים. כל כך הרבה נראה בלתי מובן. אין מוצא בחיים הללו, קול קרא לו. הוא בכה כשכיוון את האקדח לראשו". הבן המדובר יכחיש את הסיפור, אך שנה לאחר מכן, בראיון ל'ניו יורק טיימס', אביו יספר: "כמעט התאבדתי, זה נכון, אבל לא היה לי אומץ לעשות את זה. אני זוכר שחשבתי לעצמי - בוא נראה איזה מין גבר אני".

שלא בפעם הראשונה בתולדות המין הגברי, שאלות על זהות וכוח, ערך עצמי וספקות, הובילו את השואל לשדה הקרב. ארגוויו שב לניקרגואה במטרה ברורה: לעזור להכניע את החזית הסנדיניסטית שעשתה שמות בעמו. השנה היתה 1983, וארגוויו נכנס עם בנו - אלכסיס ארגוויו ג'וניור, זה מנסיון ההתאבדות, זה שיהווה דמות מפתח גם בסוף הסיפור שלנו – לחנות צרכי צבא. "הוא קנה מדים וכל מה שהיה צריך כדי להיות חייל", יספר בנו לאתר 'Fanhouse'. "לא באמת חשבתי שהוא הולך להיות בקו העימות, אבל הוא היה. הוא קנה רובים, ירו עליו והוא ראה אנשים מתים. זו היתה מלחמה אמיתית".

אלוף העולם לשעבר עזב את המלחמה האמיתית אחרי שלושה שבועות, והבין שאם ברצונו להמשיך לכלכל את עצמו ואת משפחתו, אין לו ברירה אלא לשוב לזירה. למעשה, זה היה הרבה יותר דרמטי: צמד הקרבות הכושלים מול פריור הכניסו לו כמעט 3 מיליון דולר - סכום גדול שנעלם כלא היה מספר שנים לאחר מכן. חוב של 600 אלף דולר למס ההכנסה הצטמק ל-70 אלף "בלבד", לאחר שזה עיכל לו את הסירה, הבית ומרבית רכושו. בפעם השניה בחייו, ראה אלכסיס ארגוויו כיצד פלוס הופך למינוס, הרבה הופך מעט. "מארגני הקרבות הורסים את הענף", אמר ל'ניו יורק טיימס'. "הם מתעשרים על חשבוננו ולא נותנים שום דבר, הם כמו פוליטיקאים. פוליטיקאים רק רוצים להתעשר, למלא את הכיסים ולא לתת כלום לאנשים. זו הסיבה שיש מהפכה במרכז אמריקה". ל'ספורטס אילוסטרייטד' השמיע דברים הרבה יותר חריפים ב-1985: "בעבר חשבתי שכולנו אחים, חשבתי שהעולם הוא מקום יפה. זה שקר. כולם אנוכיים. עכשיו כבר לא אכפת לי מהעולם. אני שונא פוליטיקה, שונא את התעשיה, שונא ממשלות".

ארבעה נסיונות קאמבק לאורך שנות השמונים והמחצית הראשונה של שנות התשעים לא ממש הובילו לדבר, וב-1995, עם מאזן של 77 ניצחונות (מהם 62 בנוק-אאוט) ושמונה הפסדים, הודיע אלכסיס ארגוויו על פרישה סופית מאגרוף. כולם יסכימו שהיה אחד המשובחים אי פעם, כולל מגזין 'רינג' רב-הסמכות, שדירג אותו במקום ה-20 ברשימת 100 הגדולים של כל הזמנים, והיכל התהילה העולמי, שקיבל אותו בברכה ב-1992.

לאחר שהחזית הסנדיניסטית הפסידה בבחירות של 1990 שב ארגוויו לניקרגואה והצליח להשיב חלק מהציוד שנגנב ממנו למעלה מעשר שנים קודם לכן, אך השבת השקט הנפשי - זו כבר היתה משימה מסובכת יותר. "היו לו ימים קשים וחשוכים", אמר בנו ל'Fanhouse'. "זה משהו שהוא היה צריך לעבור, כי הוא לא ידע מה לעשות עם חייו. זה היה חלק מהמעגל שלו". אלוף העולם בעצמו אמר לעיתון 'ניקו טיימס' ב-2007 דברים דומים, אם כי לאו דווקא על הסיטואציה ההיא, עם הקוקאין והאלכוהול: "כולם צריכים לעבור את הגיהינום הפרטי שלהם כדי לראות האם הם מסוגלים לצאת ממנו".

יציאה מגיהינום קלה יותר כשאתה גיבור מקומי, אהוב בכל מקום אליו אתה הולך, והשילוב של אהבת הציבור, הרצון הבלתי נגמר להשיב לו והחלל שנפער הצעידו את אלכסיס ארגוויו למקום האחרון אליו חשב שיגיע: העולם הפוליטי ששנא כל כך.

האירוניה ממש לא מסתיימת עם עצם כניסתו לפוליטיקה בתחילת העשור הקודם, שכן המפלגה לצידה בחר לעמוד כעת היתה אותה מפלגה שהרסה את חייו יותר מפעם אחת בעבר: החזית הסנדיניסטית ומנהיגה דניאל אורטגה - כיום נשיא ניקרגואה. "למרות שהוא אמר לעצמו שההחלטה שלו קשורה לרצון לעזור לעניים ולפתור קונפליקט מריר, כשהוא כרת ברית עם השטן - כישלון היתה התוצאה היחידה", נכתב בספר הביוגרפי 'Beloved Warrior'. "בזירה, מעטים היו יכולים להשתוות לאינטליגנציית האגרוף שלו. בזירה הפוליטית, אין ספק שהיה בנחיתות". לארגוויו עצמו זה לא הפריע: כשנשאל ב-2003 האם הוא לא מודאג שמנצלים אותו בדיוק באותה צורה בה משפחת סומוסה ניצלה אותו 25 שנה קודם לכן, השיב שאין לו בעיה להיות מנוצל כל עוד הוא יכול לעזור לעמו.

"עבור הסנדיניסטים הוא היה המועמד המושלם", נכתב באתר 'Fusion.net': "פופולרי ולא מוכן לתפקיד". התפקיד שהגיע ב-2008 היה ראש עיריית הבירה, מנגואה, לאחר ששימש כסגן ראש העיר החל מהבחירות של 2004. "היתה לו מספיק כריזמה כדי לנצח בבחירות, אבל לא היו לו יכולות כדי לבצע את העבודה. החזית רק רצתה שינצח בבחירות, והם כבר יקחו את זה משם", נכתב באתר הנ"ל. "הבחירות היו מכורות, ומי שכונה הג'נטלמן של הזירה לא הרגיש בנוח עם הניצחון המלוכלך. אלכסיס היה ראש עיר מחורבן, אבל זה היה מתוכנן. אנשי הנשיא קיבלו את כל ההחלטות וניהלו את משרד ראש העיר מאחורי גבו".

בין אם הבחירות אכן היו מכורות (וכנראה שהן היו) או לא, שמו של ארגוויו כמעט ולא הוכתם. הוא זכה לשאת את דגל ניקרגואה בטקס הפתיחה של בייג'ינג 2008, ולא הפסיק לדאוג לשכבות החלשות. אלא שבשטח, הוא עשה מעט מאוד: אשת הנשיא דאגה לשכור יועצים שמרבית תפקידם הסתכם בלסתום למתאגרף לשעבר את הפה. במובנים מסוימים, גורלו כאילו היה כתוב מראש: יש הטוענים שעל ראשי עיר הבירה הוטלה קללה - לאורך השנים, מרביתם מתו, נכלאו, או נמחקו מהמפה הפוליטית. "פעם אמרתי לאבא שלי שהקריירה הפוליטית שלו תסתיים באחת משתי דרכים", אמר בנו של ארגוויו ל'Fanhouse': "או שתהיה נשיא, או שתמות".

נו, בטח ניחשתם מה מגיע עכשיו.

בנו של ארגוויו טוען שהדיווחים על כך שאלוף העולם לשעבר מעל ב-9 מיליון דולר מכספי העירייה הכינו את הקרקע למה שהגיע. מקורבים לו טענו שב-30 ביוני, 2009, הוא תכנן להגיש את התפטרותו מהתפקיד. באותו לילה הגיע לביתו שליח של הנשיא, שבישר לו חגיגית שהתפטרות לא באה בחשבון, שכן לא תשרת את האינטרסים של השלטון.

למחרת, נמצא ללא רוח חיים בביתו לאחר שכביכול ירה לעצמו בלב.

התאבדות - זו היתה הגרסה הרשמית של הרשויות בניקרגואה, אך מעט מאוד אנשים שהכירו את ארגוויו האמינו לה. אלוף העולם לשעבר קרלוס פלומינו אמר: "הוא כל כך אהב את החיים, שזה לא הגיוני שהתאבד". עמיתו, רובן קסטיו, השמיע דברים דומים: "אני מתקשה להאמין שזו התאבדות. לכולנו יש בעיות, אבל אני מסרב להאמין שהוא עשה זאת".

מלבד ההתנגשות הרומנטית עם אהבת החיים, סיפור ההתאבדות נופל גם במישורים פרקטים. "אשתו התקשרה ואמרה - אבא שלך ירה לעצמו בחזה", יספר בנו לאתר 'Fanhouse'. "אמרתי לה - אל תגעי בו. אל תבצעו נתיחות עדיין. כשהגעתי לניקרגואה יומיים אחר כך, כבר טיפלו בגופה שלו. הוא כבר היה בחליפה, בארון". החשדות של אלכסיס ארגוויו ג'וניור התגברו כאשר הבחין בחתך באפיו של אביו המנוח. "אמרו שזה בגלל שהוא נפל קדימה אחרי שירה בעצמו. איך מישהו יכול ליפול קדימה אם הוא יורה לעצמו בחזה? הירייה לא אמורה להעיף אותו אחורנית? אף אחד עם תשובות לא הסכים לדבר איתנו - לא הרופאים שכביכול ביצעו את הנתיחה שאחרי המוות, לא המשטרה, לא החוקרים". אחותו הוסיפה כי הבחינה בסימנים אדומים נוספים על פני אביה: "היו לו חבורות בפה ובסנטר. אם הוא התאבד, למה זה היה נראה כאילו היכו אותו?"

גם מכתב ההתאבדות שהושאר, כביכול, ממש לא שכנע את ארגוויו ג'וניור. "נכתב בו - נמאס לי מפוליטיקה, רימו אותי ושיקרו לי וניצלו אותי. נכתב בו שהוא חזר להשתמש בסמים, שהוא עשה סמים יום או יומיים לפני שכביכול התאבד. אבל בנתיחה שאחרי המוות, לא מצאו בגוף שלו שרידי סמים או אלכוהול. ובכלל, איך הם הספיקו לבצע את כל הבדיקות תוך יום אחד?"

אולי בניקרגואה פשוט עובדים מהר. זה יכול להסביר את העובדה ש-24 שעות אחרי מותו של ארגוויו - ו-24 שעות לפני הלוויותו - כבר מונה ראש עיר חדש לבירה.

נסיים עם ההספד היפהפה שנכתב לארגוויו באתר 'טיימס יוניון' - לפני כל הספקות. "אלכסיס ארגוויו ירה לעצמו בלב. אם זה היה חייב לקרות, זה היה חייב לקרות שם, ובשום איבר אחר. האיש הזה היה כל כולו לב, וזו דרך קשה לחיות - בלתי אפשרית, למען האמת - מלבד, אולי, בזירה. מחוץ לזירה, להיות נתון רק ללב אומר לסבול כל הזמן, לקחת את חייך וחיי אחרים בצורה כל כך רצינית שהרגשות מכריעים אותך שוב ושוב, עד שהלב שלך מתעייף מכאב".

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il