פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מנת קרב

        הוא הרגיש כאילו מכים אותו עם "שקית של אבנים", גמר את הקריירה בגיל 21 ואת החיים בגיל 22 - הכל בגלל אחד ממעשי הנוכלות הגדולים בתולדות האגרוף, שהכניס את יריבו לכלא והרעיד ענף שלם בשנות השמונים. "מגרש השדים" עם סיפורם של בילי קולינס ולואי רסטו

        המאתגרף בילי קולינס (צילום מסך , The Ring Magazin)
        כך הקרב הזה נגמר. בילי קולינס, יממה אחרי שקיבל מכות רצח מלואי רסטו (צילום: מתוך מגזין The Ring)

        אל תצפו בסרטון שלמטה עדיין. אל תצפו עד שנספר לכם את ההקשר - עד שנספר לכם שמדובר בקרב אגרוף, לכאורה סתם עוד קרב אגרוף, בין שני חבר'ה אלמונים יחסית שסתם קרב האגרוף הזה יהיה הרגע הגדול ביותר בחייהם. אחד מהם ימות בעקבותיו. חלקים רבים של האחר ימותו גם כן ברבות השנים. אל תצפו בסרטון שלמטה עד שתדעו שבסיום, יגיד בילי קולינס - המתאגרף עם המכנסיים הירוקים - כי כל אגרוף הרגיש לו כמו לקבל חתיכת מכה עם "שקית אבנים". אל תצפו בסרטון הזה עד שנספר שהכפפות של לואיס רסטו - זה עם המכנסיים הכחולים - חסרות את מרבית המילוי שלהן, ובלי המילוי המדובר, הן יותר דומות לזוג אגרופים מלכפפות. אל תצפו בסרטון שלמעלה בלי לדעת שמחר (חמישי), יחלפו בדיוק 30 שנה ליום בו בילי קולינס לא יכול היה לשאת עוד המעמסה הבלתי אפשרית של הקיום ומת בתאונת הדרכים - ככל הנראה מתוכננת.

        עכשיו תצפו בסרטון שלמטה - עשר הדקות האחרונות בקרב בין לואי רסטו ובילי קולינס - תצפו, וקחו בחשבון שמדובר בעשר מתוך 45 דקות של מכות רצח ללא כל פילטר שהוא.

        ***

        למה הוא לא הפסיק? למה אחרי האגרוף החמישים, המאה, המאתיים, בילי קולינס לא הניף דגל לבן והלך לחפש ברחובות ניו יורק בר שינחם אותו באיזו בירה קרה למרות היותו בן עשרים בלבד? ובכן, זה שאלה כמעט רטורית. מעבר לסטריאוטיפים נכונים או לא נכונים על אגו וכבוד, בילי קולינס הגיע מבית ללא דגלים לבנים. אביו היה מתאגרף לא רע בכלל בעצמו בשנות החמישים, ולאחר שפרש, הפך למאמן ולמארגן קרבות פיטבולים אי שם בפרברים של טנסי. בקרבות כלבים אין דגלים לבנים.

        זמן לא רב אחרי שבנו ינווט את רכבו לכביש המהיר אל המוות, ייזכר בילי קולינס סיניור ברגע בו בנו אמר לו שהוא מתכוון ללכת בעקבותיו אל הזירה. "אמרתי לו - אתה משוגע? אני לחמתי בשביל המשפחה הזאת, כדי להוציא אותך מזה. נכשלתי. אבל אם אתה תצליח, תן לילד שלך להיות רופא או עורך דין. אם תצליח, תברח מהחור הזה. כל מי שבא אלי ושואל אם להיות מתאגרף אני אומר לו - בשביל מה? כדי שירסקו לך את המוח ויחתכו לך את הפרצוף ומישהו אחר יקבל את הכסף? אתה שום דבר מלבד חתיכת בשר עד שאתה מתפרסם. כל מה ששומעים זה להוציא את המשפחה של המתאגרף מהגטו, אבל רק אחד מאלף מצליחים. אגרוף לא עשה דבר מלבד לפגוע בי ובבן שלי. וכל קרב, זה כאילו להגיע לכיסא החשמלי".

        את המפגש החובבני הראשון שלו עם הכיסא החשמלי, ניהל בילי קולינס ג'וניור בגיל 13. כמקצוען ניצח את 14 הקרבות הראשונים שלו והיה, כפי שניסחו זאת בספורטס אילוסטרייטד, "מוכשר, חביב ולבן - כל הדברים שהענף חיפש". ומה שהענף חיפש החל לעשות את דרכו מעלה: הוא הופיע באופן קבוע במשדרי האגרוף של ESPN - אז עדיין רשת ספורט שאפתנית בחיתוליה - וזכה להיות מיוצג על ידי חברת 'טופ רנק' היוקרתית של בוב ארום, שקידמה וממשיכה לקדם כמה מהשמות הגדולים בענף כגון מוחמד עלי, ג'ו פרייז'ר ואחרים.

        גם לואי רסטו הבין בגיל צעיר את מסלול חייו, אם כי במקרה שלו זה לא היה הלחץ הפאסיבי של דמות אב, כי אם הלחץ האלים שזרם בעורקיו. בכיתה ח', זמן לא רב אחרי שעבר לניו יורק מפורטו ריקו מולדתו, דפק למורה שלו אגרוף בפרצוף ואת ששת החודשים הבאים בילה בבית חולים בברונקס למאותגרים נפשית. ב-1975, כשהוא בן עשרים, זכה בתואר "כפפות הזהב" של ניו יורק - התחרות היוקרתית ביותר במחוז למתאגרפים חובבים - וב-1976 עשה זאת שוב, מה שגרם לו להירשם למוקדמות המשחקים האולימפיים באותה שנה. לאולימפיאדה בקנדה אמנם לא הצליח להעפיל, אבל לאט לאט הפך רסטו למתאגרף עיקש וקשוח - נטול תארים של ממש, אבל על סף העשירייה הראשונה בעולם בתחילת שנות השמונים.

        וכאן, מוטב שנכניס לסיפורנו את הצלע השלישית במשולש ההרסני הזה. קוראים לה קרלוס "פנאמה" לואיס, ומדובר במאמן ידוע לשמצה שנחשב בשנות השמונים לאחד הטובים בענף. ברזומה שלו עבודה עם רוברטו דוראן כשזה ניצח את שוגר ריי לאונרד בקרב המיתולוגי ב-1980, אולם הרגע הזכור ביותר שלו הגיע שנתיים לאחר מכן, ב-12 בנובמבר, 1982, כשארון פריור שלו ניצח את אלכסיס ארגוויו אל מול 23,800 איש במיאמי כדי לזכות ב-1.6 מיליון דולר. בין הסיבוב ה-13 ל-14, המצלמות של רשת HBO קלטו את פנאמה לואיס אומר בפינה לאחד מעוזריו "תביא לי את הבקבוק השני, זה שערבבתי", ואז מושיט את המשקה למתאגרף שלו. פריור שב לזירה כמו מלוע של תותח, הנחית על יריבו מספר אגרופים שהותירו אותו מרוסק על החבלים והשיג את אחד הנצחונות הגדולים ביותר שלו. בסרט הדוקומנטרי הנפלא "Assualt In The Ring" - סרט אליו נשוב בהמשך הכתבה - מספר לואי רסטו שפנאמה לואיס פורר כדורי אנטי-היסטמינים לתוך המים, טריק לא חוקי במיוחד שמאפשר להגדיל את קיבולת הריאות בסיבובים המאוחרים של קרבות. כך כל הסיפור הזה נראה ונשמע:

        ואז הגיע הערב ההוא, ב-16 ביוני, 1983. 20,061 איש הטריחו את עצמם למדיסון סקוור גארדן בניו יורק - כמות הקהל הגבוהה ביותר מזה עשור, ובתוכה גם מוחמד עלי - בעיקר כדי לצפות בקרב מאוחר בין רוברטו דוראן ודייבי מור. עוד קודם לכן, עלו לזירה "אייריש" בילי קולינס ולואי רסטו, למפגש בין שני מתאגרפים לא מוכרים במיוחד שיהפכו תוך זמן קצר מוכרים ועוד איך, אם כי לא בנסיבות האידיאליות. שני הסיבובים הראשונים היו צמודים. בסיומם, חבורה הופיעה תחת עינו הימנית של קולינס. בסיבוב השלישי, רסטו לקחו פיקוד. סימן אדום מצא את דרכו אל מעל הגבה השמאלית של קולינס, ובסיום הסיבוב הרביעי הוא הצטרף למספר כלי דם אחרים כדי ליצור נפיחות של ממש מעל ומתחת שתי עיניו של המתאגרף בן ה-21. בסיבוב החמישי, השישי והשביעי כבר לא היה ספק מי המתחרה האגרסיבי יותר, ומי בעיקר משתמש בפרצוף שלו כשריון. בתום הסיבוב השביעי קולינס החל לדמם מתחת עינו השמאלית. השופט טוני פרז ניגש כדי לבדוק אותו - דבר שיעשה גם בסיום הסיבוב השמיני - ובחר להמשיך את הקרב. השדרים ג'יק מקיי, ג'ייק למוטה ואשתו, ויקי למוטה, שיבחו את ה"אומץ" של בילי קולינס, ובמהלך הסיבוב השני אמרה הפרשנית ש"אין לו הגנה כרגע. אני לא רואה אותו תורם דבר מלבד להיפצע".

        בספורטס אילוסטרייטד כתבו שבאמצע הקרב, אמר קולינס לאביו כי זה מרגיש כאילו לרסטו יש "אבנים בתוך הכפפות". ההרגשה היתה פחות או יותר הדבר האחרון שנותר לבילי קולינס באותם רגעים, כי את היכולת לראות הוא איבד מאגרוף לאגרוף. באותו לילה ימרר בבכי כי הוא עיוור, ובתום הקרב היו שתי עיניו נפוחות, אדומות ומדאיגות. "לצפות בקלטת של הקרב זו חוויה מכאיבה. כל אגרוף של רסטו נחת כמו לבנה על הגולגולת של קולינס, שלחם בגבורה מדהימה", נכתב בספורטס אילוסטרייטד.

        לואי רסטו הוכרז פה אחד כמנצח, וכיאה לאיש מקצוע שנוהג לפרק אנשים למחייתו, דאג לגשת ולחבק את יריבו. בילי קולינס סיניור ניגש כדי לברך את המנצח, ובעיקר כדי ללחוץ על כפפותיו בחשדנות. "היי! כל הריפוד חסר בכפפות המסריחות האלה. הכל חסר", צעק, בדיאלוג שנשמע היטב גם על ידי מצלמות הטלוויזיה של רשת ABC. רסטו הביט אל עבר פנאמה לואיס. "קומישנר", אמר קולינס סיניור, "קומישנר! אין ריפוד. אין ריפוד מזורגג". פחות או יותר במקביל, עזב בנו את הזירה לקריאות "טורו! טורו!" ("שור! שור"!) מצד הקהל הלטיני בחלקו. אחד ממאמניו של בילי קולינס דאג להחזיק אותו ער. "הם פחדו שימות אם יירדם", יגיד מספר שנים לאחר מכן אביו, ואימו תוסיף: "הוא אמר לי שהוא לא רוצה למות, אבל שהוא מפחד. הוא ממש פחד. כשהוא חזר הביתה שאלתי אותו - למה לא אמרת לאבא להפסיק את הקרב? הוא אמר לי - אמא, אמות בזירה לפני שאעשה דבר כזה".

        קרב האגרוף בין לואי רסטו, בילי קולינס (צילום מסך , YouTube)
        "לצפות בקלטת של הקרב זו חוויה מכאיבה. כל אגרוף של רסטו נחת כמו לבנה על הגולגולת של קולינס, שלחם בגבורה מדהימה" (צילום מסך)

        ***

        בחזרה לזירה במדיסון סקוור גארדן. בילי קולינס סיניור דרש שהכפפות של רסטו יוחרמו. בימים הבאים הן עשו מסע משטרתי ונבדקו במעבדה בצפון העיר, שם התברר כי בחלק התחתון של כל אחת מהכפפות ישנו חור קטן בגודל של קצת פחות משני ס"מ. הכפפה הימנית שקלה 196 גרם. הימנית 197 - הרבה פחות, באופן יחסי כמובן, מהמשקל התקני של 225 גרם. זה אולי לא נשמע כל כך הרבה, אבל לא צריך להיות פיזיקאי גדול כדי לחשוב מה שלושים הגרמים הללו עושים - או במקרה הזה, לא עושים - כשמדובר באגרופים אימתניים אל עבר זוג עיניים חסרות סיכוי.

        אחד מחבריו של בילי קולינס תיאר לאתר TheSweetScience את הסצנה כשירד מהמטוס מניו יורק בבית. "כולם היו בהלם. המצח שלו היה נפוח מעל משקפי השמש שלו. אי אפשר היה להכניס אצבע בין משקפי השמש שלו והפרצוף, כי היה כל כך נפוח. זה היה נראה כאילו משקפי השמש יוצרו על הפרצוף שלו". קולינס הלך למספר רופאים מומחים שקבעו כולם את הדבר האחד שלא רצה לשמוע: יש לו קרע בקשתית עין ימין. לנצח ייאלץ לראות במטושטש, ועל האפשרות לשוב לזירה אין בכלל מה לדבר.

        "אם פנאמה לואיס יכול להוציא חלק מהריפוד של הכפפות כדי להשיג יתרון בקרב חסר חשיבות, עד לאן הוא מסוגל ללכת בקרב על אליפות?" תהו במגזין The Ring בספטמבר 1986. "אם הוא לא היה נתפס, לאיזו טרגדיה נוספת יכול היה לגרום? בואו נקווה לעונש מאסר מקסימלי של שבע שנים לרסטו ופנאמה לואיס. בשבע השנים הללו התדמית של הענף לא תשתנה, אבל לפחות האנשים הקרובים לענף, שלא לדבר על אבא אחד ביערות טנסי, יידעו שהאגרוף הצליח לעבור חיטוי מסוים, הגם שמאוד מזערי".

        עונש המאסר לא היה מקסימלי כי אם שלח ב-1986 לכלא את רסטו ופנאמה לואיס לשנתיים וחצי כל אחד, באשמת תקיפה, נוכלות ואחזקה של כלי נשק קטלני (האגרופים של רסטו). חודש אחרי הקרב ההוא עורך דין בשם אדוארד סדלר הגיש תביעה בסך 65 מיליון דולר בשם משפחת קולינס נגד רסטו, פנאמה לואיס, שופט הקרב, המארגנים ויצרני הכפפות. "לא היה סיכוי שנפסיד", אמר בילי קולינס סיניור לספורטס אילוסטרייטד. "הבן שלי איבד את היכולת שלו לעבוד בגלל רשלנות דוחה ואקט קרימינלי".

        פחות משנה לאחר מכן, הקייס המשפטי פחות או יותר ירד לגמרי מסדר היום. זה קרה כשבילי קולינס ניווט במהירות של 109 קמ"ש את מכוניתו אל תוך סכר, ומת.

        המתאגרף לואי רסטו (ימין) לצד המאמן פנאמה לואיס ועורך הדין לון בירני (GettyImages)
        "אם פנאמה לואיס יכול להוציא חלק מהריפוד של הכפפות כדי להשיג יתרון בקרב חסר חשיבות, עד לאן הוא מסוגל ללכת בקרב על אליפות?" לואי רסטו (מימין) ופנאמה לואיס עם עורך דינם (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ***

        קולינס החל לעבוד כצבעי, ומיד פוטר כשנודע למעסיקו על ראייתו הקלוקלת, כשם שקרה במפעל לתיקים מבד יוטה. המתאגרף בדימוס, שסיים את הקריירה בגיל 21 עוד לפני שהחל אותה, שקע אל תוך דיכאון, אלכוהוליזם ושימוש בסמים. את המכות שחילק עד לא מזמן בזירות שונות ברחבי ארצות הברית שמר כעת לאשתו, שנמלטה מהבית עם ביתם בת העשרה חודשים. "הוא הרזה תשעה ק"ג בשלושה שבועות והיה גאה מכדי לבקש מאיתנו כסף", תגיד אימו לספורטס אילוסטרייטד, ואביו יספר לניו יורק טיימס אחרי מותו: "הוא התפרק. הוא לא היה יכול להתמודד עם זה. הוא חשב שהוא מישהו, ופתאום הוא היה כלום. המוח הצעיר שלו לא עמד בזה. הוא נהיה מדוכא, וזה רק נהיה עמוק יותר ויותר. לא יכולתי לנהל איתו שיחה, הוא לא הצליח לעקוב אחרי".

        בערב של ה-7 במרץ, 1984, בילי קולינס הגיע שיכור לבית אחותו, והחל לריב עם אביו. שני המתאגרפים לשעבר שברו את שולחן הקפה, הפילו את התנור, כמו מתוך סצינה בלתי נמנעת מתוך סרט הוליוודי. "בסוף", אמרה האחות הבכורה אן לספורטס אילוסטרייטד, "אבא הרים חתיכת עץ והיכה את בילי בראש". דם החל לרדת מראשו של הבן, ששמע את אחותו מתדרכת את אחד מחברי המשפחה להסיע אותו הביתה, ולא לתת לו לנהוג. "כשנכנסו לרכב הוא אמר לי לתת לו לנהוג. מה הייתי אמור לעשות?" תהה חבר המשפחה המדובר.

        קולינס לחש על דוושת הגז של האולדסמוביל מודל 1972 שרכש זמן לא רב קודם לכן, וניווט את הרכב אל עבר נחל לא רחוק מבית המשפחה. הוא לא עצר לבלום - גם לא לפני שהמכונית התנגשה בסכר וסיימה את תפקידו בעולם הזה.

        "הם אומרים שהוא התעלף, אבל אני לא חושב כך", אמר כעבור כמה ימים אביו לניו יורק טיימס. "אני באמת חושב שהוא ירד מהכביש במכוון. לא שהוא רצה להרוג את עצמו. לא. אני חושב שהכל פשוט נערם, והוא רצה להעניש את עצמו. אתה נהיה כל כך מדוכא, ומי עוד יכול להכאיב לך מלבדך?"

        קרב האגרוף בין לואי רסטו, בילי קולינס (צילום מסך , YouTube)
        "הוא התפרק. הוא לא היה יכול להתמודד עם זה. הוא חשב שהוא מישהו, ופתאום הוא היה כלום. המוח הצעיר שלו לא עמד בזה. הוא נהיה מדוכא, וזה רק נהיה עמוק יותר ויותר". בילי קולינס (צילום מסך)

        ***

        לכל אורך הדרך, עד השנים האחרונות, לואי רסטו ופנאמה לואיס לא הודו באשמה, אבל זה לא כאילו החיים שלהם שבו למסלולם התקני: בעוד לואיס הצליח לטאטא מעצמו את הכתמים ולהמשיך לעבוד בענף, רסטו פשט רגל לגמרי. כשם שהקרב ההוא היה האחרון בקריירה של בילי קולינס, כך גם הוא לא שב עוד להתחרות. רסטו עבר להתגורר בדירת מרתף עלובה בת 22 מטרים רבועים, עם תקרה בגובה 182 ס"מ, מתחת חדר כושר בברונקס, והחל לעבוד כמתקן גגות ומאבטח.

        הקטע הזה של להתכחש ולהכחיש הגיע לסיומו החלקי בשנים האחרונות עם שחרור הסרט הדוקומנטרי הנפלא 'Assault In The Ring', שגרם לרסטו להיפתח, להירגע, ולאוורר את הדברים שעד לא מזמן הדחיק. נניח, שהוא ידע שפנאמה לואיס עשה עבורו דברים דומים בעבר - שלוש פעמים, ליתר דיוק, ובכל שלוש הפעמים לואי רסטו ניצח. או, למשל, שלפני הקרוב ההוא, פנאמה לואיס טבל את ידי המתאגרף שלו בחומר שנועד לדמות מעין גבס ששמים על עצמות שבורות - גבס שנועד להיכנס אל תוך הכפפות.

        "היה כאן אדם שבור וקרוע ונושא אשמה שקולה לרצח", אמר לא מזמן אריק דראת', יוצר 'Assault In The Ring'. "האשמה כל כך העיקה עליו, והוא לא נראה לי כמו הטיפוס שיכול לעמוד מאחורי אחד הפשעים הכי חשוכים בספורט". בעת פרסום הסרט, אמר רסטו לתקשורת בטנסי: "הייתי צריך להגיד משהו. חייתי עם זה 24 שנים, ואני מצטער שסתמתי את הפה. הלכתי לראות את אשתו לשעבר של בילי והיא קיבלה את ההתנצלות שלי. הלכתי גם לבית הקברות, כדי לחלוק לבילי כבוד. אמרתי לו - אני מצטער על מה שעשיתי לך". דברים דומים אי אפשר להגיד על פנאמה לואיס. לכל אורך הסרט הדוקומנטרי המדובר הוא לא מודה באשמה אפילו פעם אחת, כלל לא מביע חרטה.

        ורגע לפני שנסיים, הבא נסגור פינה אחת שקשורה למוות של בילי קולינס ושאלת ההתאבדות / לא התאבדות. התשובה, למרבה הצער, היא שזה כלל לא משנה. התקשורת בארצות הברית לא הרבתה לעסוק בנושא, וקשה להאשים אותה: בסיפור הזה קשה להפריד דבר אחד ממשנהו.

        או כמו שבילי קולינס סיניור אמר לניו יורק טיימס, "הוא לא מת בתאונה ההיא; הוא מת בניו יורק סיטי".

        המתאגרף לואי רסטו לצד המאמן פנאמה לואיס (צילום מסך , מתוך Assault In The Ring)
        האחד מלא חרטה, האחר ממש לא. לואי רסטו ופאנמה לואיס (צילום מסך מתוך הסרט Assault In The Ring)

        יריב אחד מת, השני התערער, השופט התאבד: סיפור הקרב של דו קו קים וריי מאנסיני

        לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

        לתגובות:
        nimrodofran@walla.co.il