שמועות צצות ומתפשטות מכל מיני סיבות, לפעמים יש עשן בלי אש כל עוד המטאפורה הזאת עוסקת בהיווצרות של רעיונות. אבל קשה להאמין שהעיסוק התקשורתי באפשרות שכרמלו אנתוני יצטרף למיאמי נוצר ללא קשר לאף גורם בקבוצה. השמועה עצמה לא מעניינת ברגע זה, יהיה קיץ שלם לעסוק בה ובדומות לה ובמידת הריאליות שלהן, מה שחשוב זה שהגיוני להניח שגורמים בתוך מיאמי, בין אם הם שחקנים או אנשי הנהלה, עסוקים במחשבות על הקיץ בימים שבין המשחק השלישי והרביעי בגמר ולאחר שהקבוצה שלהם הובסה במשחק ביתי.
מיאמי לא הופיעה למשחק הרביעי. לא ברמה שניתן לצפות מקבוצה שנמצאת בגמר. לא ברמה שניתן לצפות מאלופה במשחק הכי קרוב לווין אור גו הום שיכול להיות. התחושה אחרי המשחק הזה היא שהרוח שהחזיקה את הקבוצה הזאת לאורך שלוש השנים האחרונות יצאה מהמפרשים, אולי יצאה יחד עם האוהדים במהלך הרבע האחרון של המשחק הקודם. תבוסות קורות, כולל תבוסות ביתיות במשחקי גמר, אבל התבטלות כזאת היא יותר מסתם תבוסה. לא היה רגע אחד של אינטנסיביות אמיתית, ההגנה לא למדה שום דבר מהמשחק הקודם, בהתקפה אף אחד לא הגיע עם מוכנות לתרום יותר מהרגיל, בריבאונד הם התבטלו לחלוטין, כל ניסיון ליצור מומנטום חיובי נגדע בזריזות, הקהל בוודאי שלא עזר להכניס את השחקנים שלו לעניינים. זה נראה כמו משחק עונה רגילה בו סן אנטוניו מגיעה למקום כמו סקרמנטו כדי להעביר שיעור לקבוצה ביתית חסרת חשק ולהמשיך הלאה.
סן אנטוניו הביסה את מיאמי ועלתה ל-1:3 בגמר ה-NBA
ספולסטרה: "אף אחד כאן לא ציפה לתצוגה כזו"
במשחק השלישי הסיפור היה סן אנטוניו והפתיחה המדהימה שלה למשחק. הלילה הסיפור היה מיאמי. הספרס באו לשחק את הכדורסל המצוין שהם רגילים, בתוספת התאמות של אמצע סדרה ורמת גימור גבוהה במיוחד בהגנה, רק שהפעם לא הייתה להם יריבה ראויה. זה לא מקרה שכל כך מעט קבוצות לקחו שלוש אליפויות ברצף, הגיעו לארבעה גמרים רצופים או החזיקו במאזן של כ-50 משחקי פלייאוף ללא שני הפסדים רצופים. זה מתיש להיות בפסגה כל הזמן, להתאושש מכל נפילה רגעית, לנצח את כל המשחקים החשובים. זה עוד יותר מתיש כשבצד השני מחכה יריבה שפשוט משחקת מצוין כל הזמן.
אחרי שאריק ספולסטרה הרוויח ביושר את המחמאות שקיבל במהלך הפוסט סיזן, אחרי שהחזיק את הקבוצה שלו ברמת מתח אידיאלית לכל אורך הפלייאוף, הוא כשל לחלוטין בהכנה המנטאלית למשחק החשוב הזה. גם מבחינה מקצועית הוא לא בא עם פתרונות חדשים ובשלב מוקדם במשחק עבר למהלכי ייאוש. העובדה ששיין באטיה ויודוניס האסלם יצאו מהרוטציה בלטה במיוחד במשחק בו מיאמי נזקקה כל כך למנהיגות על הפרקט. לברון ג'יימס עשה את שלו ברמה האישית, אבל גם שפת הגוף שלו לא שידרה אמונה אמיתית והלילה הוא נראה כמו סקורר נהדר יותר מאשר מנהיג של אלופה. דוויין וייד מעולם לא היה חלש כל כך במשחק גמר, והוא שיחק בלא מעט כאלה.
זה עדיין לא הספד לקבוצה הגדולה של השנים האחרונות, הסדרה עדיין לא נגמרה. אבל המשחק הלילה נראה כמו נוק-אאוט מנטאלי, כמו שלב בו אחת הקבוצות הגיעה לנקודת השבירה שלה. כדי לזכות באליפות מיאמי תצטרך לעשות מה שאף קבוצה לא עשתה עד היום ולחזור מפיגור 1:3 בגמר, היא תצטרך לעשות זאת כששניים משלושת המשחקים שנותרו לה הם בחוץ, כולל משחק 7, והיא תצטרך קודם כל להרים את עצמה מתצוגת שפל שאפילו בהפסד לדאלאס לפני שלוש שנים לא הייתה כמוה. נכון לרגע זה, האפשרות של מהפך בגמר הזה נראית מופרכת (אלא אם כן טראומת שנה שעברה תופיע אצל הספרס כשצריך לסגור את הסדרה).
כל זה לא מוריד מההישג של סן אנטוניו במשחק הלילה. להיפך. אם היינו יודעים אחרי המשחק השני ששני המשחקים הבאים ייגמרו בתבוסות ואחת הקבוצות תיראה שבורה, מישהו היה מהמר שזו תהיה מיאמי? אם אחרי הגמר בעונה שעברה היו מספרים לכם שהספרס יחזרו לגמר ויפילו את מיאמי לקרשים הייתם מאמינים? האופן שבו גרג פופוביץ' והשחקנים שלו מתנהלים לכל אורך העונה הזאת והאופן בו הם הביאו את עצמם לעמדה האידיאלית בה הם נמצאים בגמר היא תוצר של מערכת נדירה, שבכלל לא בטוח שנראה משהו שדומה לה בעתיד.
הלילה בלטו במיוחד ההתאמות ההגנתיות של פופוביץ' בשני המשחקים הראשונים, אותן התאמות שפחות בלטו במשחק השלישי בגלל ההתפוצצות ההתקפית. בדיוק כפי שהיה לפופ טיפול פרטני ומדויק בקווין דוראנט וראסל ווסטברוק, יש לו טיפול כזה לכל אחד מארבעת הסקוררים של מיאמי:
1. את לברון הוא מעדיף כסקורר ולא כמנהל משחק, עד כה יש ללברון בסדרה הזאת 15 אסיסטים ו-18 איבודים. היכולת של קוואי לאונרד להתמודד עם לברון באחד על אחד מאפשרת לפופ להימנע מעזרה, אך גם כאשר לברון נמצא מול שחקן אחר הוא דואג למשוך אותו שמאלה והעזרה היא מינימלית וחכמה מאוד - הסנטר מגיע לצבע, שלושת השחקנים האחרים סוגרים זוויות מסירה החוצה.
2. בהגנה על דוויין וייד, המטרה של הספרס היא למנוע ממנו את משחק המיד ריינג', הזריקות מחצי מרחק בהן הוא מתמחה. בדרך כלל סן אנטוניו מנסה לפתות שחקנים לזרוק מחצי מרחק, לא את וייד. בשלוש הסדרות הראשונות וייד לקח 6 זריקות מחצי מרחק וקלע אותן ב-39 אחוזים, מול הספרס הוא לוקח 3 זריקות וקולע אותן ב-25 אחוזים. למרות שוייד הוא אחד השחקנים היעילים בליגה בצבע, סן אנטוניו מעדיפה שהוא ינסה להגיע לטבעת ומכינה שם יער של ידיים לשחקן שכבר אין לו את הניתור שהיה לו פעם. וייד קולע מתחת לסל ב-47 אחוזים לא אופייניים מול הספרס, לאחר 67 אחוזים בשאר הפלייאוף.
3. אחרי שני משחקים נהדרים של כריס בוש, פופ החליט למנוע ממנו זריקות פנויות בכל מחיר. הוא העביר את טים דאנקן ממנו והמעבר להגנה שמבוססת על חילופים אוטומטיים היא בעיקר כדי לנטרל את היכולת של בוש לנצל מטר פנוי כדי לעלות לקליעה ושומר שלא עומד מולו יציב כדי להגיע לטבעת. בוש הרבה פחות טוב בניצול מיס מאצ'ים מול שומרים נמוכים, במיאמי הוא ויתר כמעט לחלוטין על משחק הפוסט, לכן מאז שסן אנטוניו מחליפה בכל חסימה שהוא מעורב בה הרבה יותר קשה לו.
4. העבודה על ריי אלן היא בעיקר תוצר של תרגול וקבלת החלטות מול תרגילי החסימות עבורו. כל משחק סן אנטוניו עוד קצת יותר טובה בכך. מי שמקבל את ההחלטה הוא השומר של אלן, וכאשר מאנו ג'ינובילי שומר עליו זה עובד באופן שמתקרב לשלמות. כשהוא עובר מספיק מהר את החסימות הוא פשוט נשאר עם אלן ומנסה למנוע ממנו עלייה לקליעה. כשהוא נתקע בחסימה מוקדם הוא מודיע על חילוף והשחקן של החוסם האחרון מקבל את אלן כשהשאר מתארגנים בהתאם. מדי פעם מאנו מפתיע ובמקום לרדוף אחרי אלן חותך כדי לחסום את זווית המסירה, כך הוא כפה הלילה איבוד על מיאמי.
מכיוון שההגנה מול אלן מתמקדת בנטרול תרגיל אחד בסיסי, קל יותר לראות דרכו איך הגנה גדולה משתפרת ממשחק למשחק במהלך סדרה. השומר של אלן שמקבל את ההחלטה ההגנתית יודע טוב יותר מה להחליט מתי, כמעט לא קורים מצבים של חוסר תיאום למרות שנדרשת תגובה מידית לסיטואציה משתנה. במשחק השלישי מיאמי ניצלה כמה פעמים את הרוטציה כדי למצוא את אחד החוסמים פנוי לליי-אפ, הלילה זה קרה רק פעם אחת. תרגיל החסימות לא הוביל אפילו לזריקה אחת טובה של אלן הלילה, שתי השלשות שלו הגיעו בעקבות עזרה מוגזמת של גרין במהלכים אחרים, מה שמיד הוביל לכך שפופ לקח טיים-אאוט והכניס את מאנו במקומו.
אבל מה שקל לראות בהגנה על אלן קורה גם בהגנה על שלושת הגדולים. רמת קבלת ההחלטות ההגנתית של הספרס הייתה מדהימה הלילה מול כל אחד מהם. ניכר שרוב מה שהספרס עושים באימונים כרגע זה לעבוד על המצבים הרלוונטיים עבור כל שחקן, לא רק ברמת השומר שלו אלא בהתארגנות הקבוצתית. אנחנו נזכור את הקבוצה הזאת בזכות ההתקפה הקבוצתית המתוחכמת והנפלאה שלה, שגם הלילה עשתה את שלה, אבל בשיאה ההגנה הקבוצתית לא פחות מתוחכמת ולא פחות מרשימה. כדי לשמור על מיאמי כפי שהם שמרו הלילה נדרשת הבנת משחק עילאית, יכולת לשנות עמדות כל התקפה בהתאם למהלך של היריבה ויכולת לקרוא מהלכים ולהגיב להתפתחויות בזמן אמת. כולם לוקחים בכך חלק וכולם ראויים לציון בצד הזה, כולל חשודים פחות קבועים - דיאו שמסוגל לשמור על כל אחד משלושת הגדולים, טיאגו ספליטר שתמיד נמצא במקום הנכון בעזרה, פטי מילס שלא מפסיק להשקיע (ובכלל יש לו סדרה נהדרת בשני הצדדים, גרסה משופרת של גארי ניל משנה שעברה).
כאמור, למרות ההגנה הנפלאה הסיפור הלילה היה מיאמי. מהתקפה כל כך טובה שכוללת חמישה קלעי חוץ, ממאמן שהיו לו פתרונות יצירתיים להגנה של אינדיאנה, ניתן לצפות לרעיונות ולהפתעות לפחות בהתקפה. אבל הלילה הרעיון היחיד היה לתת ללברון להסתדר. מיותר לציין שזה לא יספיק גם ביום ראשון במשחק החמישי, גם משחק שיא של קינג ג'יימס לא ינצח לבד קבוצה כל כך טובה.
