בוא בני, הולכים לכיכר

צילום: קובי אליהו. כתבת: דנה ירקצי

יושבים בבר על רחוב פרישמן, שני מסכים גדולים משדרים כדורסל, ומאחורינו הכיכר. כל כך קרובה, אבל כל כך רחוקה. מדי פעם אני מציץ בה, רואה אותה ריקה, ומדמיין מה יכול לקרות בה עוד שעתיים מעכשיו, עוד שעה מעכשיו, עוד חצי שעה מעכשיו, מה יקרה אילו ואילו, אם רק הקבוצה תנצח, איזו הילולה, כיאה לכיכר העיר, ואם הקבוצה תפסיד, כמה ריקה ועצובה היא תיראה, נטושה ומדכדכת. החברים בכחול מתעקשים לאבד כל הובלה, הכדור מקפץ על הטבעת וחומק החוצה, הספרדים האלה חסונים מאין כמותם, ואוהד לא יכול שלא לחשוב, כמה אכזרי הוא הפער בין שמחה לעצב.


גביע אירופה חוזר לישראל: מכבי זכתה ביורוליג

ריאל מדריד מחמיאה למכבי, בקבוצה מודים: ”אנחנו מפורקים”

פרשנות: טייריס רייס עוד יתגלה כאחד הגארדים הגדולים שהיו כאן

פרשנות: איזו בשורה תצא מהזכייה של מכבי לכדורסל האירופי

העונה ההיסטורית של מכבי תל אביב בתמונות

הסטטיסטיקה המרשימה: כל המספרים מהתואר ההיסטורי

השחקנים, לעומת זאת, היו במצב תודעתי אחר לגמרי. הם שיחקו בביטחון לא מוסבר, מעט מנותק מהמציאות. אולי זו הידיעה שאין להם באמת מה להפסיד, שהם כבר עשו את שלהם, שאף אחד לא מצפה מהם, אבל כך או כך, הייתה בהם גבורה די מפתיעה, אומץ לב, תעוזה גדולה, הם נראו נטולי פחד.

לא ברור למה, הרי היו להם את כל הסיבות לפחד. הרי המזל נגמר מתישהו, יש גבול. כמה נסים קבוצה יכולה לעשות ביומיים, כמה אפשר לעבוד על העולם, הרי זה כבר לא הגיוני, הרי ראינו אותם מפסידים לגליל של דרוקר. ועדיין, ביטחון מופרז. אמונה עיוורת. וככל שהזמן עובר, אפשר להרגיש שאמונה עיקשת שוברת את היריב. שנחישות מוגזמת מערערת את המתנגד, שריאל הרגישה שהיא מתמודדת מול כוח בלתי שביר, שאי אפשר להיפטר מהמכבי האלה. למה אתם לא נכנעים, לעזאזל?

וככל שעובר הזמן, התפוררות. ייאוש. הרוח של ריאל מתרסקת. הם רואים את השחקנים של מכבי מזנקים על הרצפה כאחוזי אמוק, את טיוס מתעופף משום מקום ושומר על הטבעת עם חסימות הרואיות, את סופוקליס הענק שולח יד זריזה לחטיפה גדולה, את הגוש הצהוב והרועש שלא מפסיק להטריף אותם, ובניגוד למכבי, שפועלת על פי אינסטינקטים והכוונה טקטית, שחקני ריאל מתחילים לחשוב יותר מדי, כאילו משהו משחק להם במוח, והלא אנחנו יודעים מה משחק להם במוח, זה מה ששיחק במוח של עשרות קבוצות לאורך ההיסטוריה, שפשוט אמרו לעצמן, די, די, אי אפשר לנצח את המכבי האלה, אנחנו נכנעים.

עבור אוהד, אין גאווה גדולה מזו. בדיוק על קבוצות כאלה הוא מפנטז. זו לא קבוצה עם כישרון יוצא דופן, כמו של פיני בעשור הקודם, וזו לא הקבוצה הפורצת דרך של מיקי ומוטי, אי שם בשנות ה-70, זו פשוט חבורה מגובשת ולוחמנית, מאומנת היטב, חדורת אמונה ומוטיבציה, האתלטיקו מדריד של הכדורסל, מלאת התלהבות ותחושת שליחות, שמתחברת ברגע הנכון, כזו שמצליחה להזכיר לכולם – במיוחד לאלה שמדברים על הכסף של גולדהאר – שכסף לא מכריע, שיש דברים שאין להם תחליף, שהם הרבה מעבר לכדורסל. ובדיוק בגלל זה, חשוב להזכיר, שאם יש שונאי מכבי שגם ברגעים האלה לא מסוגלים להבחין בייחוד שלה, ראוי שיבדקו עם עצמם מה הם יותר, שונאי מכבי או אוהבי ספורט, כי בסופו של דבר, מתחת לפדרמנים והבלאטים והשימון מזרחים, מה שבעיקר מתגלה פה זה רגע ספורטיבי יפהפה.

מיד עם סיום המשחק האוהדים זכו לשיר את אחד משירי העידוד המתוקים ביותר שניתן להעלות על הדעת – "לכיכר, לכיכר, לכיכר" - ושוב, אותה כיכר העיר, זו שכבר ראתה כמה אירועים היסטוריים, והנה עוד אחד. הכבישים סביבה מלאים במכוניות וקטנועים מצפצפים, השדרות מתמלאות בנחיל צהוב שכאילו נמשך לכיכר מבלי לדעת למה, וזה פשוט נפלא לראות אנשים מגיעים מכל הכיוונים, צובעים אותה בצהוב, גונבים שקיות צהובות מהסופר ושמים על הראש, רק כי חבל ברגעים כאלה להיות בצבעים ניטרליים.

רבים מהם אינם אוהדי אמת, רק מביטים מהצד, ואי אפשר להאשים אותם, יש משהו מענג בצפייה בשמחה מתפרצת, באנשים זרים שרוצים לחגוג ביחד, לקפוץ זה לצד זה ופשוט לשיר. לעומת זאת, את האוהדים השרופים, האמיתיים, אלה שבאמת מתרגשים, קל מאוד לזהות. רואים את זה בעיניים שלהם, מכביסטים. רק לפני שבועיים הם חגגו אליפות בכדורגל, וביום שישי האחרון הם קראו בסיפוק גדול על האליפות של קבוצת הכדוריד, ואפילו במאבק הקטן והאחרון שנותר זהבי שוב ניצח את דמארי (אגב, רבים העניקו לזהבי קרדיט גם על הגביע הזה, כאילו הכול בזכות העובדה שהוא טס למילאנו כדי להשלים את המשימה), והצהובים האלה מרגישים שזו תקופה נפלאה ומתמוגגים ממנה, אבל גם יודעים שאלה מינוני שמחה גדולים מדי, שהם מסוכנים מאוד, שזה לא בריא, ולכן יש לדעת לצרוך את האושר הזה במידות הנכונות, ובעיקר לדעת להעריך אותו, לזכור את הרגעים הקשים, להבין מה יש לך ביד.

כי כשמאמן ריאל לאסו אומר ש"השלשה של רייס שקיפצה על הטבעת תרדוף אותי בלילות", האוהד נזכר בשלשה כזו בדיוק של יוגופלסטיקה ב-1988, שקיפצה לגובה וצללה פנימה ורדפה אחריו שנים. וכששחקני ריאל מחמיאים למכבי, האוהד נזכר איך שחקני מכבי נאלצו בעבר להחמיא לטרסר מילאנו, ולהצדיע בהכנעה לפנאתינייקוס הגדולה של אוברדוביץ'. וכך אתה מסתכל על החוגגים בכיכר, בוחן את הפרצופים ומזהה את ההבדלים - רק מי שרוחו נשברה מאותם הפסדים, יודע לצהול עכשיו ברגעים היפים.

ויפה מהכול לראות את ההורים הצעירים, אלה עם הילדים על הכתפיים. הילדים עצמם עם עיניים עייפות, אלו לא השעות שלהם, רואים בבירור שאת רובם גררו לכיכר, זו לא הייתה יוזמה שלהם. אלה האבות שהתעקשו, אולי אפילו רבו עם האמא, להוציא את הילד או את הילדה מהבית ב-12 בלילה, "הוא חייב לבוא לכיכר", יש נסיבות מיוחדות. כי האבא יודע שזה יהיה זיכרון ילדות מתוק, ושעליו להנחיל את המסורת גם לדור הבא. כי גם הוא יודע שזו לא רק הזכייה, זה סיפור על ספורט ואמונה. כי הוא כבר מבוגר ומנוסה, והוא יודע כמה נדיר להביא הביתה גביע אירופה. והילד העייף, מיטלטל על הכתפיים, אבל העיניים של אבא נוצצות.