אין כמוה: סיכום גמר היורוליג

סרחיו רודריגס היה אז בסך הכל בן 21. לרודי פרננדס כבר מלאו בזמנו 22. פליפה רייס בן ה-27 היה על תקן אחד הותיקים שבחבורה. שלושתם היה שותפים באותו ערב לאחת המפלות הצורבות בתולדות הכדורסל הספרדי. 'לה רוחה' גרסת הכדורסל, שאירחה את היורובאסקט בביתה, הצליחה לשמוט מידיה את התואר במיומנות רבה, תוך היחנקות מפוארת כמו שרק היא יודעת לתת. בצד השני חגג מאמן נבחרת רוסיה, דייויד בלאט, תואר סנסציוני. קיפץ יחד איתו שחקן צעיר ומוכשר העונה לשם שאולי מצלצל לכם מוכר. קוראים לו ויקטור חריאפה, והיום הוא מחליק כדורים על הברכיים.

שבע שנים חלפו, ואמש המעמד לבש צורה אחרת, אך הייתה זו אותה גברת בשינוי אדרת. בלאט שוב מגיע בפוזיציית האנדרדוג, שוב ניצבת מולו גווארדיה ספרדית כלשהי וכן, שוב הוא גורף את כל הקופה. חריאפה, ווינר איתו ולוזר עצום נגדו, סולל למאמנו לשעבר באדיבות בה את הדרך לגמר. ואז מגיעים הספרדים, ממש כמו ב-2007. ואז מגיעה סיומת מותחת, כמו ב-2007. ואז מגיע גארד אמריקאי קר רוח, כמו אתם-יודעים-מתי, עם טייריס רייס על תקן ג'יי אר הולדן. באמת חשבתם שזה יכול להסתיים אחרת?

בין שני הניצחונות הגדולים ביותר של בלאט בקריירת האימון – בגמר יורובאסקט 2007 ואמש – עובר קו ברור מאוד. כפי שביצע מהפך מנטאלי בנבחרת רוסיה האדישה והרופסת, כך הצליח להחיות מחדש גם את שחקניה הבינוניים ולעיתים לוזרים של מכבי תל אביב. רק תזכורת קצרה: לפני הגיעו ליד אליהו, טייריס רייס היה שותף בכיר לעונה הגרועה בתולדות ריטאס וילנה, ואשתקד צויר כאחראי לפיאסקו של באיירן מינכן בפלייאוף הליגה הגרמנית. מעולם לפני כן לא הוביל את קבוצותיו להישגים מרשימים יתר על המידה; ריקי היקמן הגיע לשיאו המקצועי באיטליה, כשהעלה את קזאלה לליגה הבכירה והנהיג את פזארו לחצי גמר הפלייאוף. רק בסיום העונה שעברה היה חלק מאובדן האליפות למכבי חיפה; אלכס טיוס אף הוא נהג להתקפל כמעט בכל פעם שניצבו מולו אתגריים פיסיים ומקצועיים.

והנה, השלושה הפכו חברבורותיהם והפכו למפלצות קלאץ' – לא פחות. קל, אולי אפילו קל מדי, לקשור לבלאט כתרים ובהיעדר כוכב על הפרקט, להצביע עליו ככוכב האמיתי של מכבי תל אביב. יש בכך מידה של עוול כלפי אותם שחקנים שביצעו את הפעולות המנצחות הללו הלכה למעשה, כולל ווינר אחד גדול בדמותו שלדייויד בלו. אך אם מגיע קרדיט למאמן הוא על המוכנות המנטאלית שהצליח לנטוע בהם. לקחת קבוצה כה מוגבלת ולגרום לה להשכיח ממנה שהיא אכן כזו, עשה כבר את חצי העבודה עבור בלאט. את חלקם הוא הפך לווינרים שהם מעולם לא היו. ואם שלל הסקאוטים מה-NBA הסתופפו במדיולאנום פורום כדי לחזות מקרוב בניקולה מירוטיץ', מהר מאוד התברר להם מי כאן הפרוספקט האמיתי.

בכתבת טרום הפיינל פור סקרנו את הזוכות הכי מפתיעות בתולדות היורוליג, ותהינו האם למכבי תל אביב בנויה מאותם חומרים. גילינו אז כיצד כמעט לכל אחת מהן היה כוכב אחד או לעיתים שניים שבלטו מעל היתר במשך כל העונה - לפרטיזן בלגרד היו דנילוביץ' וג'ורג'ביץ'; ללימוז' היה את מייקל יאנג; לאולימפיאקוס היה את ואסיליס ספאנוליס; מכבי תל אביב (ולמען האמת, הכדורסל האירופי כולו) גילתה מחדש את טייריס רייס בפיינל פור הזה, אך הוא רחוק מלענות על קריטריון ה'כוכב' שהוצבו בתקדימים ההיסטוריים. וכאן, ממש בנקודה הזו, טמונה הבשורה שהביאה מכבי תל אביב מודל 2013-2014 לכדורסל האירופי.

לא רק שהיא עשתה זאת עם סגל סופר-מוגבל. לא רק שהיא חלפה בדרך על פני שתי הקבוצות הטובות באירופה. לא רק שהיא סיפקה שוב הוכחה כי כסף גדול, במיוחד בכדורסל האירופאי נטול הכישרונות הגדולים, אינו ערובה לתארים. היא גם עשתה זאת כפי שלא עשתה אף אחת לפניה. היא עשתה זאת ללא מנהיג או גו-טו-גאי מובהקים, ובעיקר ללא סקורר בולט. עד כמה לא בולט? הנה הנתון המסקרן: אף זוכה ביורוליג מעולם לא הציגה קלע מוביל עם ממוצעים נמוכים כמו אלה של נציג מכבי תל אביב, ריקי היקמן. היקמן סיים את העונה ממוצע נקודות עונתי של 12.2 בלבד, שמהווים 15.3% בלבד מסך הנקודות של הקבוצה בממוצע למשחק.

אז הנה תשובה ניצחת לכל אלה שטענו כי רק באמצעות כוכב אחד גדול וחבורה אפורה שסובבת אותו, א-לה ספאנוליס ואולימפיאקוס, ניתן להפוך לקוטלת ענקיות. מכבי תל אביב היא אולי הקבוצה המאוזנת ביותר שזכתה ביורוליג. כך מסתמן לפחות על פי בדיקה סטטיסטית של השנים בהן מאגר הנתונים מספיק כדי להגיע למסקנות. מעטות הן האלופות שהקלע הבולט שלהן קלע אחוז כה נמוך מסך הנקודות הקבוצתי.

אצל הצהובים ניתן למצוא שני שחקנים בלבד בממוצע נקודות דו ספרתי (להוציא את היקמן, בלו עומד על 10.1 נקודות בממוצע למשחק) ועוד לא פחות מארבעה שחקנים עם ממוצע של למעלה מ-9 נקודות (סופוקליס שחורציאניטיס, טייריס רייס, דווין סמית' ושון ג'יימס). אין תקדים לאלופת יורוליג עם חלוקת קלעים מאוזנת שכזו. במילניום הנוכחי, בו יותר ויותר קבוצות ניזונות על רוטציות ארוכות במיוחד, ניתן למצוא כמה דוגמאות שמתקרבות, אך שאינן משתוות. פנאתינייקוס של ז'ליקו אוברדוביץ', למשל, זכתה בתואר ב-2007 וב-2009 למרות סקורר מוביל (מייק באטיסט) עם מספרים די נמוכים, אך ממילא השתייכה לקבוצות העילית של היורוליג, והייתה משופעת בכוכבי על. בשנות ה-90, שאופיינו ברוטציות קצרות וקלעים עם ממוצעים גבוהים יותר, אין אפילו זכר לקבוצה מאוזנת כמו מכבי תל אביב.

זה, אגב, גם מה שמבדיל בין האליפויות הקודמות של הצהובים בתואר לבין זו הנוכחית. בכל אחת מהזכיות ב-2001, 2004 ו-2005 החזיקה מכבי תל אביב בטופ סקורר שקלע 19% לפחות מסך הנקודות של הקבוצה. אז מי אמר שיש מתכון מנצח?

התצוגה הבלתי נשכחת של טייריס רייס הצליחה להאפיל על הגיבור השקט של מכבי תל אביב, דווין סמית', שבשעה טובה ומוצלחת, אחרי כמה וכמה נסיונות כושלים נתן סוף סוף תמורה במאני טיים, והגיע בשיאו למשחק הכי גדול וחשוב שלו במכבי תל אביב. גם כותב שורות אלה ביקר את סמית' בעבר על ההיעלמויות ברגעי השיא של העונה, אך אמש כבר מהפתיחה ניתן היה להבחין בשינוי. מלבד הקליעות, השלשות החשובות והריבאונדים, סמית' אף תרם הגנה פנטסטית.