הסנסציות הכי גדולות בפיינל פור

הכוכבים: פרדראג דנילוביץ' (19.4 נקודות למשחק, 4.5 ריבאונדים), סשה ג'ורג'ביץ' (13.9 נקודות, 3.9 אסיסטים), איבו נאקיץ' (11.9 נקודות)

המאמן: ז'ליקו אוברדוביץ'

הפיינל פור: אמנם חלפו 22 שנה, אך אפילו במרוצת הזמן, הפיינל פור ההוא של פרטיזן לא נושל מתואר הפיינל פור הסנסציוני ביותר. עם סגל כמעט חדש לחלוטין שבנוי כולו על טהרת סרביה, עם ממוצע גילים של 21.7 (!) ועם מאמן טירון בן 31 בעונתו הראשונה מאחורי הקווים, אף אחד לא נתן לקבוצה הסרבית החביבה סיכוי. כבר בחצי הגמר הם טאטאו את מילאנו המנוסה עם מייק ד'אנטוני כמאמן ושמות כמו דריל דאוקינס, אנטונלו ריבה וריקרדו פיטיס על הפרקט. לקראת המשחק על התואר מול בדאלונה, שהביסה בקלות את אסטודיאנטס בחצי הגמר, פרטיזן נראתה כמו דוד מול גוליית. הקטלאנים נראו עדיפים בכל עמדה והחזיקו סופרסטאר גדול בקנה מידה אירופי, ג'ורדי ויאקמפה האגדי. מאזן הכוחות הזה נשמר ממש עד לשניות הסיום, אז סשה ג'ורג'ביץ', עלם חמודות בן 22 שנטל המנהיגות הונח על כתפיו, הדהים עם אחד מסלי הניצחון הגדולים בתולדות הכדורסל האירופי, שגרם לכולנו לשפשף את העיניים.

גורם מכריע: אם בנקודת הזמן שבה התרחש הפיינל פור תהו רבים מהיכן צצו לפתע כל השמות האלמוניים הללו ואיך ייתכן שדווקא הם הוכתרו לאלופים, בשנים שחלפו הכל התבהר – זה לא היה ניצחון רוח הנעורים, זה היה ניצחון הכישרון. פרטיזן אמנם הייתה צעירה באופן חריג מכולן, אך שלושת כוכביה הראשיים – המאמן ז'ליקו אוברדוביץ' וצמד הגארדים ג'ורג'ביץ' את דנילוביץ' – התגלו במהלך השנים כעילויים איש איש בתפקידו. ג'ורג'ביץ' ודנילוביץ' המשיכו משם לקריירה מפוארת, אוברדוביץ' זלל מאז שבעה תארי יורוליג נוספים (יותר מכל מאמן אחר בתולדות הכדורסל האירופי). אפילו ז'ליקו רבראצ'ה, שנכלל בסגל פרטיזן באותה עונה ולא היה משמעותי מדי, גם כן הבשיל לכדי כוכב גדול בקנה מידה אירופי.

אנחנו ומכבי תל אביב: כפי שהטבלה למעלה ממחישה, הקבוצות הכי מפתיעות בתולדות הפיינל פורים הודרכו ללא יוצא מהכלל בידי מאמנים שהיו (או הפכו בעתיד) לשם דבר באירופה. במובן הזה, מכבי תל אביב נמצאת בידיים טובות, תחת מאמן מנוסה ומוערך כמו דייויד בלאט. אבל כאן פחות או יותר נגמר הבסיס להשוואה בין פרטיזן של 1992-93 לבין מכבי תל אביב 2013-2014, קבוצה שגם מבחן הזמן לא יעשה עימה חסד. פרטיזן סימנה משהו מפתיע ומרענן, והציגה לראווה את האנשים שיעשו את הכדורסל האירופי בשנים הבאות, הן על הפרקט והן מחוצה לו. לעומתה, ממכבי תל אביב הנוכחית כבר כנראה שלא תצא בשורה. רף הכישרון שלה מוגבל וידוע מראש ו-וודאי שאין בשורותיה אף שחקן צעיר שישלוט ביורוליג בעתיד. לסיכומו של עניין, לא זו הדוגמא שממנה מכבי תל אביב יכולה לשאוב השראה. נקסט.

מכבי תל אביב בפיינל פור, סיקור מיוחד:

פעם אחרונה בצהוב? הרהורי הפרישה של דייויד בלו

הטירוף והשערורייה סביב הכרטיסים לפיינל פור הגיעו השנה לשיא חדש. הבלוג של גרינוולד

סילבן לנדסברג סובל מקרע בגיד, נמצא בספק לפיינל פור

הכוכבים: מייקל יאנג (20.9 נקודות), דושקו איבנוביץ' (12.5 נקודות), יורי זדובץ (11.6 נקודות), רישאר דאקורי (8 נקודות)

המאמן: בוז'ה מאליקוביץ'

הפיינל פור: רק כדי לסבר את האוזן, נזכיר שעוד באותה עונה לימוז' הצליחה להפסיד ביד אליהו למכבי תל אביב, שהחזיקה באותה עונה באחד הסגלים הכי חלשים שלה אי פעם. הצרפתים החביבים אמנם הביאו אל מאחורי הקווים רכש נוצץ בדמותו של מאליקוביץ' המוערך, שהוביל קודם לכן את יוגופלסטיקה ספליט לשתי זכיות בגביע אירופה, אך היו האנדרדוג המובהק לכל אורך העונה. הם לקחו לקצה את סגנון הבושידו שהיה נהוג אז, הגדירו מחדש את גבולות הבונקר בכדורסל האירופי, והצליחו דווקא בגלל שידעו להפוך כל משחק למלחמת התשה. ההתעלות שלהם בפיינל פור הפכה את ההישג הכביר שלה למדהים במיוחד. בחצי הגמר הם התגברו על ריאל מדריד של ארווידאס סאבוניס וחוסה ביריוקוב, ובגמר לא הותירו סיכוי לבנטון טרוויזו וטוני קוקוץ' – שעד אז ניצח בכל שלושת הגמרים בהם נטל חלק וכעת נאלץ להיפרד מהיבשת הישנה עם טעם מר בפה. צרפת קיבלה אליפות אירופה ראשונה, שנותרה תקדימית עד עצם היום הזה (וכנראה תישאר כזו לפחות בעשור הקרוב).

גורם מכריע: כאמור, מה שסייע לסינדרלה מחבל לימוזן להפוך לקוטלת הענקיות היה נעוץ בעיקר ביכולת שלה לכפות סגנון משחק הגנתי ואיטי באופן קיצוני. מאליקוביץ' נהג לכנות את שחקני הקבוצה ההיא "כורי פחם" ואמר כי "כדי להגיע להישגים מדהימים עם קבוצה כזו, צריך לנקוט בשיטות קיצוניות". ואכן, המאמן הוותיק יישם את משנתו הלכה למעשה על המגרש. זה לא היה יפה או אלגנטי במיוחד, אבל לפחות בזמנו זה הספיק כדי לייצר נוסחה מנצחת. לימוז' אמנם הייתה מוגבלת בכלים התקפיים ושמה כמעט את כל יהבה במייקל יאנג ההפכפך, אך לאורך כל העונה נראתה כמו קבוצת ההגנה הטובה באירופה. זה מה גם שהביא לה בסופו של דבר את התואר.

אנחנו ומכבי תל אביב: אותה "קיצוניות" שאיבקוביץ' הזכיר כהכרח, מבדילה באופן מהותי בין לימוז' למכבי תל אביב הנוכחית. בעוד שלימוז' הצטיינה באופן מודע בצד אחד במגרש, בלאט שואף ליכולת סולידית ויציבה בשני צידיו, מבלי שימת דגש מיוחד על הגנה או התקפה. תחתיו מכבי תל אביב מדורגת באופן מסורתי בחלק העליון של הפרמטרים הסטטיסטיים ההגנתיים וההתקפיים ביורוליג, אך אינה חורגת מהנורמה כפי שלימוז' עשתה והצליחה. ככלל, בלאט שומר על איזון שלא היה מנת חלקו של מאליקוביץ' באותה עונה. כך, למשל, הקלע הבולט של מכבי תל אביב העונה הוא ריקי היקמן עם 12 נקודות בממוצע, בעוד שבלימוז' מייקל יאנג תרם לא פחות מ-20.9 נקודות לערב – קצת פחות משליש מממוצע הנקודות של כלל הקבוצה. פרט לסגנון המשחק, יש כמה קווים משיקים בין הקבוצות: רמת הכישרון הנחותה, וגם שלושה פרמטרים כמעט זהים שניתן לראות בטבלה (אחוזי הצלחה במהלך העונה, מספר השחקנים עם ניסיון פיינל פור ומספר ההופעות של המאמן במעמד ארבע הגדולות). לסיכום: לימוז' לא הייתה מוכשרת יותר, אולם אפשר שנבנתה טוב יותר בשני פרמטרים – במסוגלות להפתיע קבוצות גדולות ממנה וביכולת לרשום התעלות ממוקדת, כנדרש בפיינל פור.

הכוכבים: ג'ורדי ויאקמפה (16.7 נקודות), פראן מרטינס (14.1), קורני תומפסון (12.7)

המאמן: ז'ליקו אוברדוביץ'

הפיינל פור: יד אליהו אירח פיינל פור לראשונה, והפגיש את בדאלונה מוכת האכזבות עם האחות הגדולה, ברצלונה, לדרבי קטלאני. שנתיים קודם לכן חובנטוד הפסידה את התואר בשנייה האחרונה לפרטיזן למרות שהייתה הקבוצה הטובה באירופה לאורך העונה, ונראה היה שזמנה עבר. העונה שבין לבין הסתיימה עם הדחה כואבת ברבע הגמר, אך הפעם לצידה של בדאלונה עמד קבלן התארים החדש של אירופה, ז'ליקו אוברדוביץ'. בדאלונה דילגה בקלות מעל סן אפיפניו, אאיטו והחבורה במדי הבלאוגראנה. שנתיים אחרי שספגה את השלשה המדהימה של ג'ורג'ביץ', בדאלונה עשתה תיקון בגמר מול אולימפיאקוס הפייבוריטית, שהחזיקה בסגל כוכבים כמו רוי טארפלי, ז'רקו פספאלי ופנאיוטיס פאסולאס. קורני תומפסון קלע שלשה עצומה כמה שניות לסיום, ופספאלי עשה במכנסיים עם החטאות מהעונשין שיכלו לשלוח את המשחק להארכה. רגע השיא של בדאלונה בכל הזמנים.

גורם מכריע: ניסיון וכישרון. מבין כל חמש הקבוצות שמוזכרות כאן כמפתיעות ביותר, זו של בדאלונה הייתה בעלת הניסיון הכי גדול. הרבה יותר נסיון ממה שיש למכבי תל אביב הנוכחית להציע, למשל. חלקים נרחבים מהסגל שאייש את הקבוצה בהפסד בגמר 1992 נכח גם בפיינל פור של 1994, והגיע על מנת להשלים חוויה מתקנת. אז נכון שהציפיות מבדאלונה הונמכו נוכח הכישלונות בשנים עברו, ונכון שבשלבים המוקדמים של העונה הקבוצה קרטעה, אבל גם אז היה לבדאלונה חומר שחקנים מוכשר, בראשותו ג'ורדי ויאקמפה, מגדולי הכדורסלנים הספרדים אי פעם.

אנחנו ומכבי תל אביב: אמנם, ביחס למכבי תל אביב הנוכחית בדאלונה של 1994 הייתה מוכשרת בהרבה, אך מבחינת מקצועית טהורה מדובר בקבוצות דומות. בניגוד לארבע הקבוצות שניתנו כאן כדוגמא, בדאלונה הסתמכה התקפית על מספר שחקנים באופן שווה יותר, כמו מכבי תל אביב. בהתאם לרוח התקופה, היא השתמשה ברוטציה קצרה במיוחד (7 שחקנים בלבד שותפו בגמר) שנוגדת את השיטה של בלאט, אך בכל זאת הציגה טבלת קלעים מאוזנת עם ארבעה שחקנים בממוצע נקודות דו ספרתי. כמו הצהובים, בדאלונה שילבה הגנה חזקה (ספיגה של 61 נקודות בממוצע בפיינל פור) עם התקפה יעילה (79 נקודות בממוצע, כמו מכבי תל אביב הנוכחית). גם לה לא היה פליימייקר בולט אחד. ובכל זאת, היא עשתה היסטוריה. מכבי תל אביב, לתשומת ליבך.

כוכבים: אנתוני בואי (14 נקודות למשחק), סאוליוס שטומברגאס (13.2), טיוס אדני (12.5 נקודות, 6.2 אסיסטים)

מאמן: יונאס קזלאוסקאס

הפיינל פור: הכל התחבר לליטאים כבר מתחילת העונה. לכן, כשמדברים על הפתעה יש להביא בחשבון את הדומיננטיות המרשימה שז'לגיריס הציגה הרבה לפני הפיינל פור. אפקט ההפתעה הודגש כיוון שהייתה זו ההופעה הראשונה והאחרונה של קבוצה ליטאית בגמר גביע אירופה, וגם מעצם עוצמתן של היריבות שניצבו בדרך לתואר. בעיקר האמור לגבי וירטוס בולוניה, שהופתעה על ידי הליטאים בגמר למרות שהחזיקו בתקציב שגדול פי כמה וכמה ובקאדר אדיר הכולל את פרדראג דנילוביץ', אנטואן ריגודו, ראשו נסטרוביץ' ואטורה מסינה מאחורי הקווים. בחצי הגמר ז'לגיריס עצרה את אריאן קומאזץ ואנתוני גולדווייר בדרך לניצחון גדול על אולימפיאקוס, ובגמר הגיע המפץ הגדול, כשטיוס אדני (בעונת רוקי באירופה) מנצח על המקהלה ומדהים את האיטלקים בדרך לתואר היסטורי.

גורם מכריע: התקפה מבריקה. ז'לגיריס הייתה ונותרה אחת מאלופות היורוליג הבודדות שעשו את כל הדרך אל התואר בזכות סגנון משחק שובה עין ויכולות משובחות בצד הנכון של המגרש. היה זה עידן תחילת חוק הבוסמן, ועשירות אירופה שמו פעמיהן לשוק היוגוסלבי. הליטאים ניצלו את המצב ובעיקר הצליחו להנחית שני זרים אמריקאיים פנטסטיים: טיוס אדני, שהתברר כחתיכת מציאה ואנתוני בואי, שנפלט מה-NBA למרות כמה עונות מוצלחות. יחד עם שטומברגאס הצעיר, הם הרכיבו קבוצה עם כוח אש התקפי מרשים. למזלם, קזלאוסקאס לא ניסה לביית אותם, ובמקום להם העניק חופש פעולה מלא, שהוציא מהסגל את המיטב.

אנחנו ומכבי תל אביב: החבורה הסימפטית של בלאט רחוקה שנות אור מז'לגיריס של אותה עונה בכישרון, בחיבור קבוצתי וכמובן גם בדומיננטיות שהציגה במהלך העונה. אין מקום להשוואה.

כוכבים: ואסיליס ספאנוליס (16.7 נקודות)

מאמן: דושאן איבקוביץ'

הפיינל פור: אחרי שנים בהן תזרים המזומנים עבד ללא הפסקה, הכריזו האחים אגילופולוס, הבעלים של אולימפיאקוס, על עונה פיננסית. ואז, דווקא אז, עם כוכב אחד גדול וחבורה של פועלים שחורים, אולימפיאקוס הגיעה למחוז חפצה. העונה הרגילה אופיינה ביכולת מקרטעת. לפיינל פור היא הגיעה כאאוטסיידרית מוחלטת, כשלצידה שלוש הקבוצות המוכשרות והחזקות באירופה – ברצלונה, פנאתינייקוס וצסק"א. בחצי הגמר היא דילגה מעל ברצלונה בזכות תצוגה נפלאה של ספאנוליס, אבל את הדברים הגדולים באמת היא שמרה לגמר, שהיה אחד המדהימים שנראו. עוד במחצית השנייה צסק"א, היריבה בגמר, הובילה ב-19 הפרש, אך קאמבק מופלא של שחקני הספסל של היוונים החזיר אותם למשחק. ואז הגיע הסל של גיורגוס פרינטזיס, בו תוכלו לצפות למטה. סתם כי אף פעם לא נמאס.

גורם מכריע: אופי בלתי מתפשר ואחד ואסיליס ספאנוליס. הכוכב הבלתי מעורער של היוונים, שנותר השריד האחרון מימי הפזרנות הלא-רחוקים, הנהיג באותה עונה את אולימפיאקוס הבינונית בצורה שאולי אין לה תקדים בכדורסל האירופי. במו ידיו לקח הגארד הנפלא את החבורה הצעירה על כתפיו, והצעיד אותה להישג מדהים. כפי שהוכח באסיסט לסל הניצחון של פרינטזיס, הוא גם ידע בדיוק מתי לשחרר קצת ולתת לאחרים לעשות את העבודה. איבקוביץ' המנוסה היה אמון על החדרת האופי הלוחמני ביתר הקבוצה, ועשה זאת בהצלחה מרובה. העיקשות והאמונה תרמו רבות להישג הגדול, ששוכפל עונה לאחר מכן והושג באותו דפוס בדיוק, תחת מאמן אחר.

אנחנו ומכבי תל אביב: מה מפריד בין מכבי תל אביב לאולימפיאקוס? הרבה מאוד ומעט מאוד בעת ובעונה אחת. מצד אחד, בפנטזיות הפרועות ביותר הצהובים לא חולמים על שחקן בסדר גודל של ואסיליס ספאנוליס, שלא רק שעולה פי שלוש, ארבע או אפילו חמש משחקנים אחרים במכבי תל אביב, אלא גם נוגד את הקונספט הנוכחי של הצהובים – המעניקים קדימות לסגל ארוך על פני חוזי עתק לשחקנים ספציפיים. מצד שני, האבולוציה של מכבי תל אביב תוך כדי העונה לא רחוקה מזו של אולימפיאקוס בעונת 11-12. כמו מכבי תל אביב, גם היוונים קרטעו במהלך העונה וידעו לנצח בכל המשחקים החשובים שקבעו את המשך הדרך. בקאמבק המפואר של מכבי תל אביב במילאנו, נראו ניצוצות של אותו DNA שכה אפיין את אולימפיאקוס בשתי הזכיות הרצופות ביורוליג.

פזארו - 1990-91: עם שמות כמו דארן דיי, דווין קוק ו-וולטר מאניפיקו ככוכבים, רשם סרג'יו סקאריולו הצעיר את הישגו הראשון כמאמן בגביע אירופה. זה נגמר בהפסדים לספליט, האלופה שבדרך, ולמכבי תל אביב במשחק על המקום השלישי.

אסטודיאנטס - 1991-92: ההופעה היחידה של האימפריה המדרידאית לשעבר בפיינל פור של גביע האלופות. ריקי ווינסלואו ואלברטו הררוס הצעיר הובילו את אסטו רחוק, אך חצי הגמר הסתיים בתבוסה צפויה לבדאלונה. גם המשחק על המקום השלישי הסתיים בתבוסה למילאנו.

וילרבאן 1996-97: כששמות כמו בריאן הווארד ואלן דיגבו מובילים אותך, אתה יודע שאתה בצרות. החבורה של גרג בניו דווקא הצליחה למתוח קצת את ברצלונה בחצי הגמר, אך אולי תיזכר כקבצה עם הסגל הגרוע ביותר שהגיעה לפיינל פור.

מלאגה - 2006-07: עוד קבוצה אפרורית מבית היוצר של סרג'יו סקאריולו שהגיעה בטעות מקרית לבמה המרכזית של הכדורסל האירופי. דניאל סנטיאגו וברני רודריגס הובילו את האנדלוסים יחד עם מרכוס בראון שהצטרף במהלך העונה, זה לפחות נגמר עם המקום השלישי.

מכבי תל אביב 2013-2014: עכשיו חובת ההוכחה עליה.