מכבי תל אביב הגיעה לגמר גביע היורוליג לאחר שגנבה את סדרת ההצלבה למילאנו וגנבה את חצי הגמר לצסק"א. דווקא בגמר, מול הקבוצה הכי מוכשרת שידע היורוליג מזה שנים, מכבי לא הייתה צריכה לגנוב. הקבוצה של טייריס רייס פשוט ניצחה. ובצדק. כי היא הייתה יותר טובה לאורך כל הדרך.
תרחישים אופטימיים מוקדמים דיברו על מצב שבו מכבי נשארת צמודה ומשחזרת נס. התרחישים הללו, אגב, היו בבחינת הווישפול ת'ינקינג גם מתוך המחנה של הצהובים. בכל זאת, ריאל מדריד. עוד מעט ניגע בכל מיני אספקטים מקצועיים למיניהם, אבל מכבי תל אביב הייתה דומיננטית ועדיפה על היריבה הלבנה שלה בשני פרמטרים שהם לחלוטין בלתי מובנים מאליהם: עליונות בקו האחורי ובכל קטגוריות המאמץ והתשוקה. לגבי הפרמטרים של התשוקה ומעבר לזינוקים של כל שחקן כחול על הפרקט וליכולות לנצח בכמעט כל קרב מגע, קיבלנו מלחמה אדירה בריבאונד ויתרון של מכבי. והתקפית, ברגע שביג סופו מצא עצמו מחוץ לעניינים ברבע הרביעי, הלכה מכבי תל אביב ליתרון הכי גדול שיש לה והוא היכולת של ריקי היקמן וטייריס רייס לייצר נקודות מכלום.
הם עשו זאת בלי תרגילים מסובכים ומתוחכמים, אלא פשוט במצבי בידוד של אחד על אחד. פשוט ויעיל. וצחוק הגורל שהקבוצה של דיוויד בלאט, שחרטה על דגלה את נס התחכום ההתקפי, באופן אשר נדמה היה שסירס את יכולות ההתפוצצות של הגארדים האתלטיים שלה ובצורה שגררה ביקורות נוקבות נוכח היעדרו של גוטוגאי, פתאום הבליטה מתוכה וואחד יכולות אישיות. ריקי היקמן כבר אמרנו, אבל במיוחד טייריס רייס. כתבו כבר רבות על היכולות המנטליות והאנושיות המיוחדות של הבחור הזה, שגם ברגעים קשים מול המאמן שלו קיבל גב ותמיכה מההנהלה ומגודס, וויצ'יץ' ואבי אבן. עכשיו נכתוב עליו רק עוד משפט קצר אחד. טייריס רייס. גוטוגאי!
קו ישיר נמתח אתמול בין סרחיו רודריגז הגדול לבין רייס הקטן. מרוב המלל שנשפך על הקיבעון המחשבתי של פאבלו לאסו בכל הנוגע לדקות המדודות שהפנטזיסט שלו מקבל, יתכן שהיה מי ששכח (או שרצה להשכיח) שגם המקביל שלו בצהוב זוכה ליחס שקצת קשה להבין. שני הגארדים והשחקנים המובילים של שתי הפינליסטיות קיבלו דקות ראשונות רק ברבע השני. ואכן, בלאט שחרר לרייס רק 24 דקות בכל הזמן החוקי של המשחק. הקו ישיר הזה נעצר ברגע שמגיעים למאצ'אפ הישיר בין שניהם, כשהם האחד מול השני בשני צידי המגרש. היכולת של רייס להתעלל במזוקן כאילו היה תאודוסיץ' היא למעשה זו ששינתה את כללי המשחק. היא זו שסחטה ממנו עבירות שהשביתו אותו מהדקות האחרונות של המשחק. היא זו שהביאה גביע שישי לאחת מאימפריות הספורט הכי גדולות בעולם.
דיוויד בלאט שמר מעט מאוד גימיקים לגמר הזה, וטוב שכך. הוא ויתר על שתי הדקות הראשונות והמיותרות של ז'יז'יץ, הסתפק ב 6-7 דקות של ג'ו אינגלס והלך עם השחקנים שבאמת יכולים לתרום לו. הגנתית, למעט ההחלטה הקבועה שלו (שראינו כבר במשחקים קודמים) לשבץ שומר קטן על רודי פרנדדז (אוחיון, רייס), ראינו בעיקר התאמות שנועדו לפתור שלוש בעיות: לחץ מעכב על כל המגרש כדי להוריד את קצב המשחק הספרדי; טיפולי פיק אנד רול שמטרתם להעלים את ההיי פיק אנד רול הכי מפחיד שיש באירופה (ולמעט דקה וחצי של רפיון שנוצל על ידי סרחיו יול, ריאל לא הצליחה להעניש את מכבי בכלי הנשק המרכזי שלה) וסגירת קווי מסירה לקלעים. עד כמה הצליחה תכנית המשחק? ריאל הצליחה להבקיע סל שדה ראשון לשתי נקודות רק אחרי שמונה דקות. בכל הנוגע לקצב המשחק הספרדי ואחרי חמישה איבודי כדור במחצית הראשונה, מכבי סגרה 25 דקות נוספות עם שתיים בלבד. וכל זה, מול הקבוצה שגורמת ליריבותיה לאבד הכי הרבה כדורים במפעל. והקלעים? ריאל מדריד, שלא הצליחה לאתר זוויות חדירה לטבעת הסתפקה בהתפרחחויות מבחוץ.
יכול מאוד להיות שמכבי תל אביב היא אלופת היורוליג הכי פחות מוכשרת מאז חובנטוד בדלונה של 94, עם אוברדוביץ' הגדול. בטוח גם שהסגל הזה גרם לאוהדי מכבי לא מעט רגעים של חוסר אונים במהלך העונה נוכח אזלת ידו ורמת הכדורסל שהייתה, בעיקר, משעממת. אבל פתאום עכשיו, מששוחרר הרסן, לא בטוח שההנחה שבתחילת הפסקה הזו תתברר בעתיד כנכונה. באחד ממשדרינו משחק מקדים תהינו כיצד תיזכר הקבוצה הזו בעוד חמש שנים מהיום. יכול מאוד להיות שהקבוצה הזו, מעבר להישג העצום, מעבר לדמויות הנהדרות של שחקנים כמו דיוויד בלו ואלכס טיוס (ולדווין סמית' שאיתר את הקוף שעל גבו וזרק אותו סופית לכל הרוחות), שכל אחד מהם שווה סיפור בפני עצמו, תיזכר כזו אשר בה התגלה אחד הגארדים הכי גדולים שהיו כאן. כזה שמשכיח אגדות הווה ועבר כמו בו מקאלב, טרל מקינטייר וגם בחור סרבי שעונה לשם תאודוסיץ'.
סצינת הסיום של עונת היורוליג ממחישה, בשני פריימים, את הסיפור כולו. פעם אחת אנחנו רואים את האיש שאחראי על מושג רוח המועדון שולק ושואב את הקמע שלו. פעם שניה אנחנו רואים את שני השחקנים הכי רעים שיש ליורוליג להציע, דיוויד בלו וגיא פניני הנאסטי בויז בשבילכם, מניפים את הגביע. זאת מכבי תל אביב, חברים וחברות. ואיך הם אומרים שם? אם אתה לא חלק מזה, לעולם לא תבין.
