מאורגן ומתוזמן, כאילו לא קברו את הקבוצה שלו כבר עשרות פעמים בעונה אחת, צבא העם של מכבי תל אביב צובע את מילאנו תוך 48 שעות, ברכבת אווירית שכוללת סדר גודל של 30 טיסות, עמוסות באוהדים צהובים. ברוטינה, כמו עניין שבשגרה, אלפי משוגעים לדבר (פשוטו כמשמעו) מרימים את עצמם באמצע שנת לימודים, זורקים סכומי כסף אדירים על עיר משמימה ונוסעים להביא גביע. כן כן להביא גביע. זו המטרה, שום דבר פחות מזה. אוהדי מכבי אף פעם לא נוסעים כדי "להשתתף". הם לא קישוט. לא בשביל זה שרפו 1,600 יורו בממוצע על שלושה ימים במילאנו.
"היכולת של הקבוצה הזאת להניע כמות כזאת של אנשים, ארבע שעות טיסה, זה דבר מדהים", קובע אהרון, שטס עם שני ילדיו הקטנים. עבורו זה ממש לא הביקור הראשון מסוגו, עבורם, הנערים, זו חוויה ראשונה. ואכן, ההתארגנות של אוהדי מכבי למען הקבוצה הזאת (שלא ברור מה היא עשתה כדי לעזור להם בעניין), היא דבר שמזכיר משלחת חילוץ להאיטי, במספרים, בלוגיסטיקה, ובעיקר בתחושת השליחות. אוהדי הקבוצה הדתיים, כמו אהרון ובניו נדב וברק, מהווים חלק ניכר מבין אלה שנוסעים למילאנו. עבורם ההתארגנות לחופשה בשבת, ועוד בעיר לא-כשרה בעליל, היא אתגר נוסף. "אנחנו לוקחים פה 60 קילו של אוכל לארבעה ימים. הוקמו קבוצות תוך יום של דתיים בפייסבוק שעוזרים אחד לשני במילאנו. אוטובוסים יצאו מהר-מהר בסוף המשחק כדי להחזיר את הדתיים למלונות - מי עוד יכול לגרום לאנשים להרים דבר כזה חוץ ממכבי?", הוא שואל.
כדי להצדיק את הנסיעה המופרכת הזאת, ביעדה ובעלותה, אוהדי מכבי מגייסים כל טיעון וחצי-טיעון שאפשר, רק כדי להבהיר (לעצמם ולעולם) שהגביע באמת בדרך לתל אביב. משוגעים לדבר, כאמור. מה הם לא מספרים שם לעצמם, ברחובות מילאנו, כדי להצדיק את הישיבה בכיכרות האופנתיים באירופה בטי-שירט הצהובה התלושה כל כך? אהרון, למשל, מתמקד בעיקר בפן ההיסטורי. "גם בבלגרד, ב-77', לנצח את וארזה בגמר, בכלל להגיע לגמר זה אפילו לא היה חלום". אסף ואיתי, גיסים, סוחבים את הקלישאה ש"אי אפשר לנצח שלוש פעמים את אותה הקבוצה". זה כבר טיעון חכם. הוא מחזיק מים גם לשאלת ההמשך, על מה יקרה בגמר, אם ריאל תגיע אליו.
מיקי, שנוסע עם חברו דוד, מגייס את האווירה הביתית לטובת השכנוע העצמי. "זה משחק בית", הוא קובע, וטוען שיחד עם המומנטום המסקנה ברורה: הולכים לבעוט בתחת של צסק"א. מבחינתו זו לא שאלה בכלל: "לגמר בטוח נעלה. מה זה בטוח, אין בטוח. אבל נעלה". האופטימיות הזאת מורגשת בכל מקום. אין כמעט אף אוהד שמדברים איתו במילאנו, שלא מאמין שהולכים להביא את הגביע.
הכל, הכל תופס בפרויקט השכנוע העצמי. הכל מותר, אפילו השימוש במילה שאוהדי מכבי מתביישים להגיד בקול רם, במילה שהם בזים לה. "אנדרדוג". המילה שהם לא מעיזים להוציא מהפה בימים כתיקונם, המילה שגורמת להם להרגיש כמו אוהדי הפועל. "להגיד 'אנדרדוג' בשבילנו, זה כמו המילה 'אליפות' בשבילם", עוקץ יוסי, יושב שער 11 ותיק, "אבל אנחנו אנדרדוג". גיל, גם הוא משער 11, מתחיל למצוא במילה הזאת גם יתרונות. "'אנדרדוג' זה גם טוב, לטוב ולרע. זה יכול גם לעבוד לטובתנו ". בעיני יותם, המצב קיצוני עוד יותר. "'אנדרדוג' זה עוד מחמיא לנו כשמסתכלים על הסגלים", הוא מודה.
קשה להאשים את אוהדי מכבי, בהם גם כותב שורות האלה, על האופטימיות חסרת התקנה. הקבוצה שלהם, שחטפה העונה סטירות מכל כיוון, כבר הוכיחה להם העונה ובעונות קודמות שיש מקום לאופטימיות. שאם יש איזשהי קבוצה, בישראל ובאירופה, בכדורסל ובכלל, שיכולה לעשות את הנס הזה זו הקבוצה הזאת, שסיפורי האימה על הקאמבקים ההזויים שלה מטילים מורא בכל אירופה. אביחי, חברו של יותם, שיושב גם הוא בשער 11, מספר שהשניים הזמינו כרטיסים למילאנו עוד בינואר עוד כשמכבי הייתה עמוק עמוק בבור, כשבלאט היה עם רגל וחצי בחוץ, כשמכבי הפסידה לכל מה שזז. כדי להסביר את הביטחון הזה, שגרם לו להזמין אז את הכרטיסים, ושגורם לו להאמין גם בניצחון הערב, הוא מצטט חבר איטלקי, מקומי, שאין לו ולישראל שום קשר. ברגעי משבר, ליאונה מדקלם בפני חבריו הישראלים את המשפט שמסביר למה גם אוהדי מכבי, כמו אולי גם אטורה מסינה, בכל זאת מאמינים שמכבי יכולה לעשות את זה: "אף פעם, אף פעם אל תזלזל ברוח של מכבי".
ובכל זאת, גם המשחק ההירואי בתחילת סדרת הפלייאוף במילאנו, גם אם חוזרים אחורה למקרים כמו נס ז'לגיריס, או הקאמבק ההוא בחצי הגמר מול סיינה ב-2008, או שאר הנסים והנפלאות שמכבי הצליחה לייצר לאורך השנים אין בכל אלה כדי להסביר את תחושת הביטחון הבלתי נתפשת של אוהדי מכבי בקבוצה הבינונית שלהם לקראת חצי הגמר מול המיליונרים של צסק"א. זה לא בא רק ממכבי: זה בא מבפנים. השכנוע הזה מגיע ממקום שמבהיר זה לא שבהכרח עולים לגמר, כמו שאסור לחשוב על אופציה אחרת. להביא את הגביע לתל אביב זה חשוב, אבל יסכימו פה כמעט כולם, מי בפה מלא ומי בחצי חיוך העיקר זה לעלות לגמר.
"גמר זה 80% מהסיפור", מכמת אהרון. להביא גביע זה חשוב, הוא קובע, ואומר את מה שכל אוהדי מכבי חושבים אבל עבור מי שכבר הרים את עצמו וטס למילאנו, לפני הכל, הסיפור זה לעבור את החצי. ניצחון בחצי ויש יומיים של שופינג ואוכל טוב ברחובות מילאנו, עד לגמר, שבו גם אם נפסיד למחרת כבר עולים על המטוס וחוזרים לשגרה. הפסד כבר בחצי, ו-6,000 ישראלים משועממים מסתובבים שלושה ימים עם פרצוף חמוץ ברחובות עיר זרה, כאילו הם לא בחופשה, מטפסים על קירות הקתדרלות ומתים כבר לעוף הביתה. בירת האופנה תיראה להם פתאום כמו מילואים בשכם. "מילאנו עיר די משעממת, אני בכלל לא רוצה לחשוב על אופציה שלא עושים גמר", מודה מיקי.
אולי באמת מדובר בשכנוע עצמי, מדבק כל-כך, שגורם לאוהדי מכבי להרגיש ככה. אבל אולי הוא גם הדביק את שחקני מכבי ואולי הוא גם ידביק את שחקני צסק"א. דבר אחד בטוח: גם אם הם אומרים את זה לעצמם כי הם מסרבים להכיר באפשרות שיש להם שלושה ימים להעביר באפרוריות המילאנזית, התחושה בכל רחוב וכל כיכר היא שמכבי הולכת לנצח הערב. משוגעים לדבר, ועם תעודות. אבל אולי גם עם כרטיס לגמר.
