מסתובבת שמועה שיש עוד שלוש סדרות בסיבוב השני, אומרים שיש קבוצה נחמדה בשם סן אנטוניו, שחקן סולידי בשם לברון ג'יימס וניסוי פסיכולוגי בשם אינדיאנה. למי אכפת, הסדרה בין אוקלהומה סיטי לקליפרס כל כך יותר מעניינת מכל דבר אחר שקורה עכשיו. הכול הלך הפוך בשני המשחקים האחרונים, כל קבוצה ניצחה את המשחק בו הייתה אמורה להפסיד. הקליפרס ניצחו את המשחק בו קלעו 3 מ-21 מהשלוש והפסידו במשחק בו קלעו 12 מ-27, הת'אנדר ניצחו במשחק בו אף אחד חוץ מראסל ווסטברוק לא ממש תפקד והפסידו את זה שבו הם היו בשליטה מוחלטת ליותר משלושה רבעים. הרבה מאוד נכתב על הסדרה הזאת ודמויות המפתח שלה, אנסה למקד את הדיון במקומות שנראים לי המעניינים ביותר לגבי כל אחד.
קווין דוראנט
הדרך לפסגה ארוכה, זה תהליך ודוראנט נמצא בעיצומו. הפלייאוף הזה שלו מזכיר לי את לברון לפני שנתיים-שלוש, לפני האליפויות. הוא נדלק ונכבה, מספק רצף משחקים גדולים ואז נעלם, נראה בלתי עציר ואז נראה פגיע דווקא בדרכים הכי פחות צפויות. הלילה, בעקבות ההתפתחויות במשחק 4, הוא לא היה מפוקס, ניכר היה שהוא חושב יותר מדי ומגיב לאט מדי, מה שהקשה עליו ליצור את מצבי הקליעה שמול מאט בארנס הוא יצר בקלות במשחקים הקודמים. ואז, פתאום, הוא קבר שתי שלשות במאני טיים שלמזלו גם הובילו למהפך. בהקשר של חוסר היציבות, הבשורה החשובה ביותר היא שלשני משחקי הווין אור גו הום מול ממפיס הוא הגיע ביכולת שיא, לכן גם הפסד הלילה ממש לא היה סותם את הגולל על OKC.
ההתפתחות המדוברת במשחק 4 הייתה שהקליפרס מצאו שומר שהצליח להקשות עליו מאוד - כריס פול. ברבע האחרון CP3 סגר מצוין את KD, הקשה עליו לקבל כדורים ותקע את כל משחק ההתקפה של הת'אנדר, שעד אז דווקא זרם יפה (יחסית לעצמו). לאחר טוני אלן בסיבוב הראשון, זהו שוב שומר נמוך ופיזי שעובר חסימות בקלות שמצליח להקשות על ה-MVP. בנקודה הזאת דוראנט מזכיר לי את דירק נוביצקי של 2006 ו-2007 שהתקשה מול שומרים נמוכים. הציפייה הטבעית היא שדוראנט יפתח משחק פוסט קרוב יותר לסל, אבל לא בטוח שזה עד כדי כך פשוט. מבנה הגוף הייחודי שלו, עם הרגליים הארוכות והרזות, מקשה עליו להסתדר עם לחץ שמופעל על החלק התחתון. כשפול ואלן נצמדים לו לרגליים הם מצליחים, מילולית, להוציא אותו משיווי משקל. לכן, זאת נקודה שכדאי להמשיך לשים לב אליה לא רק בסדרה הזאת, אלא גם בהמשך הקריירה של KD. מי יודע, אולי גרג פופוביץ' כבר מכין לו את פטי מילס בסיבוב הבא.
ראסל ווסטברוק
עושה רושם שהדיון המתמשך על ווסטברוק מעניין את כל עולם ה-NBA פרק לווסטברוק עצמו. הוא ממשיך לשחק כמו שהוא יודע ואוהב, עם הבלגן וקבלת ההחלטות התמוהה (מה גרם לו, במהלך האחרון, לקבל כדור ליד הטבעת, לצאת החוצה ולעלות לשלשה עם שומר עליו? ובסוף זה הצליח). בדיוק בגלל זה דוראנט צריך אותו עכשיו, בדיוק בגלל שנראה ש-KD כן מודע, אולי יותר מדי מודע, לדיונים, למעמד, לחשיבות של כל רגע, להשפעה שלו על חבריו לקבוצה. לפעמים זה משתק אותו, כמו הלילה, וביום כזה הוא זקוק לטייס משנה שאין לו אלוהים. השאלה אם הת'אנדר ירוויחו יותר ממנהל משחק אמיתי או משני שחקנים איכותיים חשובה, התהייה אם ווסטברוק מתאים להיות מספר 2 או שצריך לקבל קבוצה משלו ראויה לחלוטין, אבל בלילה כמו זה רק ווסטברוק יכול היה להשאיר את OKC בעניינים. במובן הזה, שני הכוכבים של אוקלהומה סיטי משלימים אחד את השני, כמו צמדי השוטרים בסרטים הנוסחתיים. יכול להיות שיבוא היום בו דוראנט לא יצטרך לידו מתאבד שיעי, כרגע הוא עוד צריך.
סקוט ברוקס
ל-OKC יש תרגילים, לא מורכבים מדי כי לא צריך כשיש שני סקוררים כאלה. OKC זו גם קבוצה ששלושה משחקני החמישייה שלה הם מומחי הגנה שלא מסוגלים ליצור בהתקפה, וכך גם לא מעט שחקנים על הספסל. סגל כזה לא בנוי למשחק התקפה מתוחכם עם חמישה שחקנים שמעורבים במהלכים. לכן, את הביקורת המוצדקת על ברוקס ומשחק ההתקפה של הקבוצה שלו צריך לחדד ולמקד. הנקודה החשובה היא רמת הביצוע של התרגילים, בעיקר באזורי הפריפריה שלהם. למשל - אם התרגיל כולל שחקן שחוסם למוביל הכדור ואז הולך לחסום לדוראנט רחוק מהכדור, החסימה הראשונה מבוצעת ברשלנות. אם ההתרחשות היא בצד ימין, השחקנים שבצד שמאל לא ערניים ולא מגיבים בהתאם להגנה. פרשנים רבים טוענים שלת'אנדר אין אופציה ב' בהתקפות, זה לא קורה בגלל שאין התרחשויות בהתקפה אלא בגלל שאין לשחקנים אמון בהתרחשויות האלה מעבר לפעולה הבסיסית ביותר (בדרך כלל או פיק נ' רול או ניסיון לשחרר את דוראנט לקליעה). וזו אשמת המאמן.
כריס פול
המשחק הראשון שלו היה מושלם, את המשחק השלישי הוא סיים עם 16 אסיסטים ו-0 איבודים, ובכל זאת משחק 4 היה המרשים ביותר של כריס פול בסדרה הזאת. הוא שיחק 45 דקות כשהוא סוחב פציעה, במהלך הרבע השלישי כבר נדמה היה שנגמר לו האוויר, ואז הגיע הרבע הרביעי. בצד אחד הוא שמר על דוראנט והצליח להקשות עליו לקבל כדור כל התקפה, לפעמים הוא מנע ממנו את קבלת הכדור לחלוטין. בצד השני הוא ניהל משחק פיק נ' רול מופתי, דרך המהלך הקבוע בו בלייק גריפין מבצע חוסם לו כשג'מאל קרופורד עומד לידו על קו העונשין ושני שחקנים נוספים בפינות. בפעמים הראשונות הוא ניצל את הצבע הפנוי כדי להגיע לטבעת, כשהשומר של בלייק סגר אותו הוא מסר לחיתוך שלו פנימה, כשהשומר על קרופורד התערב הוא מסר לו לשלשה באמצע, כשהשומרים של שחקני הפינות ניסו להתערב הוא מסר להם. כמו שחקן שח-מט שתמיד נמצא מהלך אחד לפני היריב שלו. הרבע הזה כלל שילוב של חוכמת משחק ונשמה מהסוג שנדיר לראות.
אבל בסדרה הזאת אין גיבורים עשויים ללא חת. אחרי שכבר נדמה היה שפול השתלט על הסדרה, הוא עשה כל טעות אפשרית ב-11 השניות האחרונות של המשחק החמישי. זה התחיל בכך שהוא ציפה שיעשו עליו עבירה ולכן לא שמר מספיק טוב על הכדור ואיבד אותו. השלב השני היה העבירה שאכן הייתה על ווסטברוק בזריקה לשלוש - שחזור של עבירה זהה שהוא ביצע על סטף קרי בזריקה המכריעה באחד ממשחקי הסיבוב הקודם ולא נשרקה. הוא היה אמור לדעת שהשופטים ישימו לב ולא ייתנו לו להתחמק פעמיים. במהלך האחרון, הוא כל כך חיפש לסחוט עבירה שהוא לא ממש ניסה לבצע מהלך עם קשר לכדורסל. למה לצפות במשחק 6?
בלייק גריפין
הדינמיקה בין שני הכוכבים בשתי הקבוצות היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהסדרה הזאת כל כך מעניינת. מה שמרשים אצל הקליפרס זה ההבדל הסגנוני בין הסיבוב הראשון לשני. מול גולדן סטייט, משחק ההתקפה התבסס על כדורים לפוסט לבלייק גריפין, הווריורס שמרו נהדר על הפיק נ' רול אבל היה להם הרבה יותר קשה עם משחק הפוסט. ההגנה של OKC הפוכה, בעיקר בזכות היכולת של סרג' איבקה להתמודד עם בלייק, אז ההתקפה של הקליפרס מתבססת בעיקר על הפיק נ' רול. במילים אחרות - הסדרה הראשונה הייתה של בלייק, השנייה של CP3. זה קורה בלי אגו ובלי תחושה שאחד מהשניים נפגע, כל אחד יודע לזוז הצידה כדי לתת לשני לככב בסדרה שמתאימה לו. גריפין יודע שהתפקיד הכי חשוב שלו בסדרה הזאת הוא לקלוע את הזריקות מחצי מרחק בפיק נ' פופ, אז במשחק האחרון הוא עשה בדיוק את זה.
דוק ריברס
יהיה מה שיהיה בסיום הסדרה, דוק הוא אחד המנצחים הגדולים שלה. הניצחון במשחק הרביעי הגיע בזכות מאמן שהבין שעכשיו או לעולם לא והצליח לגרום גם לשחקנים להפנים את זה. הניסיון לשים את פול על דוראנט היה מהלך ייאוש, אבל לא הגיע במקרה אלא אחרי שזה עבד לכמה התקפות במחצית הראשונה. זה בדיוק מה שעושה מאמן פלייאוף מנוסה - מנסה כל דבר אפשרי עד שהוא מוצא פתרון שמוביל למהפך במשחק אבוד. הרבע האחרון של דארן קוליסון במשחק הרביעי היה פרס על האמון שהוא נותן בו כל השנה. הבעיה המרכזית של דוק היא שהוא המאמן שעסוק בשיפוט יותר מכל אחד אחר, בשניות האחרונות הלילה הוא היה עסוק בטעות שיפוט במקום לארגן את ההגנה וההתקפה למהלכים המכריעים.
טוני בראת'רס
השיפוט ב-NBA השתפר בשנים האחרונות, בעיקר בפלייאוף. סיבה מרכזית לכך היא ציוותים נכונים בין שופטים, זיהוי נכון של השופטים האיכותיים ושליחת הצוותים הנכונים למשחקים מכריעים. לכן, פיאסקו השיפוט הלילה הוא קודם כל תוצר של שיבוץ לקוי. דווקא לסדרה הפתוחה והשוויונית ביותר נשלחו שלושה שופטים בעייתיים שאף אחד מהם לא מתאים להיות השופט הראשי במשחק כזה. התוצאה הייתה, כנראה, השיפוט הגרוע ביותר בפלייאוף עד כה, משחק שכלל יותר מדי שריקות ואי-שריקות משונות בשני הצדדים שבתמונה הגדולה עזרו יותר ל-OKC.
אבל הרגע המכריע מבחינת שיפוט במשחק העיד על שיקול דעת בעייתי במיוחד של השופט הראשי טוני בראת'רס אל מול חוק בעייתי. הוא היה השופט שבמקום לפסוק על עבירה של מאט בארנס על רג'י ג'קסון פסק על חוץ לטובת OKC. השופטים הלכו לבדוק את ההחלטה בריפליי, אך החוקים מאפשרים להם לפסוק רק לגבי השאלה מי נגע אחרון ולא האם בוצעה עבירה. בראת'רס ראה את הפאול הברור שהוא פספס, זו כנראה הסיבה לכך שהוא מיהר לפסוק שלא ניתן לדעת בבירור מי נגע אחרון והשאיר את הכדור אצל הת'אנדר למרות שנראה בבירור שג'קסון נגע אחרון בכדור. חוק הריפליי אכן בעייתי במובן הזה וניתן להזדהות עם הרצון של בראת'רס לא לתת לטעות שלו להכריע את המשחק, אבל אין הצדקה להתעלמות בוטה כל כך מכללי המשחק. בסוף, במקום לקבל שתי זריקות בפיגור 2 (אם הייתה נשרקת העבירה על ג'קסון), מה שהיה משאיר את הכדור אצל הקליפרס בשוויון או ביתרון, הת'אנדר קיבלו שלוש זריקות בעקבות עבירה (שאכן הייתה) על ווסטברוק וניצחו את המשחק. חבל שזה עשוי להיות הרגע שיכריע סדרה כזאת.
