כל חובב ספורט מכיר את ז?אנר "עסקאות עם השטן", את אותן שאלות היפותטיות על מצבים דמיוניים, שמנסות לדרג סוג של סדר חשיבות, על מה האוהד מוכן לספוג ולהקריב למען מטרה מסוימת. כלומר, האם היית מוכן לרדת ליגה בשביל 0:10 בדרבי? לעלות לרבע גמר הצ?מפיונס אבל לספוג השפלות בליגה? לאבד את ההגמוניה בכדורסל אבל לפתח אחת בכדורגל?
פרויקט מיוחד: הפיו פיו שהשתלט על מכבי תל אביב
ערן זהבי השתיק את המבקרים: "מגיע לכל הקהל המדהים שלנו התואר הזה"
מכבי תל אביב: עתידו של סוזה יוכרע כשבועיים לאחר סיום העונה. בן בסט, ראלי ומורי על הכוונת
פרויקט האליפות של מכבי תל אביב: מה מצפה לצהובים בדרך לליגת האלופות?
לאתר מכבי תל אביב הרשמי
צפו: אתר מכבי תל אביב על החגיגות בחדר ההלבשה
אז הנה כמה מהשאלות הקשות והמטרידות שאוהדי מכבי תל אביב נאלצו להתמודד איתן לפני פתיחת העונה: האם תהיה מוכן לנצח שני דרבים - אחד ב-0:1 קטן ותנועת ניצחון שהפכה למיתולוגית, השני במהפך היסטורי בעשרה שחקנים בדקה ה-93 עם שלושער של זהבי אבל אז תיאלץ להפסיד את הדרבי האחרון וחסר המשמעות של העונה? האם, למשל, אתה מוכן להיות מודח מהמעמד הכל כך מכובד של גביע המדינה, אבל לעלות שלב בליגה האירופית? האם אתה מוכן לנצח שלוש פעמים את מכבי חיפה, כולל 0:3 מוחץ בקרית אליעזר, כולל שער במספרת מדהימה של יצחקי, כולל 0:1 מתוק בזמן פציעות - אבל לקרוא בכל סוף שבוע שהמאמן שלכם גרוע? ואולי, קשה מהכול - האם אתה מוכן להוליך את הטבלה שבת אחרי שבת, אבל אז בסופה לשמוע את פרימו?
והשאלות נמשכות: האם היית מוכן מדי שבוע להתרגש, אבל אז לקרוא שאתה לא מתרגש? האם אתה מוכן להגיע למשחקי הבית בבלומפילד, ולראות את הארגון המופתי בחוץ, ואת החוויה השיווקית לאוהד, ואת האווירה החיובית והאופטימית, ובמקביל להיזכר בימים אפלים שבהם הקבוצה כמעט נמכרה לפיליפ חבאבו ורוני מאנה אבל אז לקרוא בעיתונים שבעצם כל הקבוצה הזו תלויה רק בערן זהבי? והאם תסכים לשמוע שוב ושוב שאתה תלוי רק בערן זהבי, ובלעדיו אתם שום דבר, ואיזו מין קבוצה זו שבנויה רק על שחקן אחד ובכל זאת, הנה הוא, על המגרש, לבוש בצהוב, כובש מדי שבוע, יורה בצרורות... האם תסכים לזה? האם תוכל לחיות עם זה? אתה בטוח? "ובכן", יאמר האוהד, "עסקה לא רעה, איפה חותמים?", ומיד יוסיף: "אתה בטוח שאתה השטן?".
כי עם זה אוהדי מכבי תל אביב נאלצים להתמודד בשנה האחרונה, עם אליפות שמלווה בביקורת, עם הישגים שמלווים בעיקום אף, עם מועדון מתפקד שזוכה לזלזול, גם אם הוא היחיד שמנוהל בצורה ראויה בליגה דועכת שאף אחד לא רוצה להתקרב אליה. וזו רק אירוניה שבזמן ששונאי הקבוצה מנסים להוריד מההתרגשות על ידי הקטנת ההישג הם למעשה גורמים לפעולה ההפוכה, מאחר שהם רק מגבירים את תחושת ההזדהות והלכידות הפנימית, ומרגע לרגע השמחה רק עולה וגוברת.
אילו הייתי דון ז'ואן, כזה שכובש נשים בקלות ובטבעיות, ייתכן שאת חלקן הייתי שוכח, חלקן היו פורחות מזיכרוני, אבל אני רק בחור רגיל, וכל בחורה שאי פעם זכיתי לנשק חקוקה בראשי לנצח, וכך בדיוק עם אליפויות: אין לאוהדי מכבי את הלוקסוס לא להתרגש מאליפות. כל אחת מהן (בסך הכול שש) היא אגדית, מופלאה, בלתי נשכחת. ובדרך לבאר שבע, כשהצעיפים הצהובים כחולים מתנופפים מהמכוניות, והדגל יוצא מהבגאז', והכביש ממש נצבע בצבעי הקבוצה, אדם מביט לצדדים ומזהה את הרגע, והאוהד לא יכול שלא להיזכר, כי הכול צץ מחדש, והראש משחזר לאחור, ובראש עולים מראות העבר, מהמשחק בנתניה ב-1992, עם הבחור שעבר את הגדר וממש נתן את האות לפתיחת החגיגות עם נענוע של בקבוק שמפניה; ואת הדרך חזרה מבאר שבע ב-1995, מסיבה צהובה כחולה על הכבישים המקומיים לעיני התושבים המשתאים מהמרפסות; ואת הגול של נמני במשחק האליפות של 1996, עם הגל המקסיקני בבלומפילד המחושמל; ואת אצטדיון רמת גן ב-2003, עם השער של פרוחננקובס, ואז ראובן עובד, ואז נמני, ואז האוהד נשכב על הרצפה עם ידיים על הפרצוף; ואז את האליפות מול רמת השרון, את הגול של דור מיכה והקונפטי על הראש של שרן; והנה, עכשיו, עוד רגע למזכרת, עוד רגע שנחקק בראש, לנצח נצחים. אז מי אנחנו שניקח רגע כזה כמובן מאליו?
והשחזורים של משחקי האליפות נמשכים: במשחק בנתניה ב-1992 ניצחנו, ובבאר שבע ב-95 ניצחנו, ואת בית"ר ב-1996 ניצחנו, וכך גם את הפועל פתח תקוה ואת רמת השרון. ובנסיעה הזאת לווסרמיל, מכבי מגיעה אחרי שני הפסדים, לא בשיאה, ויש חשש שההיסטוריה תיקטע, והפעם האליפות עלולה להיחגג אחרי תיקו - אבל זהבי פשוט לא מאפשר לזה לקרות. הוא לא ידע את זה, אבל בוודאי הרגיש את זה, מעין חוש אחריות מכביסטי: המועדון הזה לא חוגג אליפויות בתיקו.
והאוהד מרגיש שיש בקבוצה הזו איזון מיוחד. זו לא רק ההנהלה, עם ג'ורדי שמעניק הילת ביטחון ושקט, או אנגלידיס (שאני לא יודע בדיוק מה הוא עושה, אבל כבר מת לבקר בחנות המוצרים החדשה), וזה לא רק צוות האימון, שלפעמים רק מלראות את החימום לפני המשחק אדם יכול להוקיר תודה; זה בעיקר התמהיל הייחודי של השחקנים. כי אתה רואה את זהבי, הסופרסטאר עם הביטחון המופרז, ואת ראדי ואלברמן, המנהיגים השקטים והמתונים, ואת בן חיים, המניאק הקטן, ואת הבלמים טיבי וגרסיה, לא נוצצים רק בעיני עיוורים, ואת מיכה וייני, שחקני הבית המסורים. אז אולי הם לא דרסו את הליגה בסערה, אולי הם לא כבשו את לבבות האוהדים הניטרליים, אבל ספק אם זה התפקיד שלהם. המטרה שלהם, מעבר לאליפות, היא שאוהדי מכבי תל אביב יאהבו אותם ויזדהו איתם. אחרי שנים בהן שחקנים בצהוב ביישו את החולצה והביכו את הקהל, זה לא מובן מאליו לראות אוהדים כל כך גאים בשחקנים.
ולמרות זאת, למרות הכול, ברקע שוב ושוב נשמעים הפקפוקים. אומרים שרוח האדם חזקה מהכול, אך עדיין, אפשר לפגוע בה, ליצור בה סדקים. ואם נעשית שטיפת מוח, אם אומרים לאוהד שוב ושוב "אתה לא מתרגש", אם יטפטפו לו את זה בטיפות רעל היישר לתוך העין - ייתכן שבסופו של דבר הוא לא יוכל להתרגש, שחושיו יתקהו. אבל כל עוד הלב פועם, יש גבול להשפעה החיצונית. יש מסיבות שמילים לא יכולות להרוס. כי אם 5,000 אוהדים נוסעים בשיירה לבאר שבע, והם שרים שעות ארוכות, ואם הקבוצה מנצחת וזוכה בתואר, ואז השחקנים רצים בלי חולצות לעבר היציעים הצהובים, ובקבוקי השמפניה נפתחים, והמאמן מונף באוויר, וגל אלברמן באזור, ואדם קולט שהוא מזמזם לעצמו את "אש בתוכי" כבר תשע שעות רצוף, או למעשה כבר 16 חודשים ברציפות, ואם אדם כבר עוד מעט בן 40, ועדיין דור מיכה, בחור בן 20, עובר מטר לידו והוא מרגיש שהלב שלו מחסיר פעימה - אז בסדר, הם יכולים להגיד לו עד מחר שזו אליפות לא מעניינת, לא מלהיבה, לא סוחפת. אבל מה לעשות, הילד מתרגש.