4: גיבורי על
המתמטיקה של קרב התחתית בין הפועל ניר רמת השרון לבני יהודה פשוטה והכול מתנקז אליו. ניצחון של הזהובים יביא אותם למצב שהם תלויים בעצמם במחזור האחרון בזכות הפרש השערים העדיף. הפסד שווה ירידה ותיקו ישאיר סיכוי אפסי שתלוי במעידה של רמת השרון ואולי גם מכבי פתח תקוה מול קבוצות שפתחו זולה בחוף הים. באופן עקרוני, ללוזונים סיכוי קלוש להישאר (עם שתי מעידות של רמת השרון ואחת של בני יהודה) ולעכו סיכוי לרדת (אם תובס פעמיים), אבל אלו תסריטים על גבול הדמיוניים. במציאות, מהמשחק בגרונדמן אין דרך חזרה ומי שיכריע אותו ייזכר כגיבור. במסע ההישרדות ב-2000, חזי שירזי הבקיע פעמיים ב-1:2 על הפועל פתח תקוה במחזור האחרון ונרשם כגיבור הירידה, שמונה שנים לאחר מכן היה זה משה ביטון עם צמד ב-0:3 על הפועל כפר סבא ושער ניצחון במחזור האחרון מול מכבי תל אביב. מי זה יהיה הפעם?
בני יהודה סופגת 1.42 שערים למשחק (מקום 10 בליגה, הכי גרוע מאז 2006/7), וכובשת 0.96 למשחק (מקום 9 בליגה, הכי גרוע מאז 2007/8). המספרים לא נוראיים, בטח בהשוואה ליורדות מהשנים האחרונות, ואף טובים יותר משל רמת השרון. ההבדל בין השתיים הוא במומנטום ההתקפי. הקבוצה של חיים שאבו כובשת בפלייאוף העליון 1.2 שערים למשחק לעומת 0.8 בעונה הסדירה, בעוד הזהובים דורכים במקום. יש להם ארבעה שערי זכות בלבד בפלייאוף, הם לא כבשו העונה יותר משני שערים במשחק אחד וגם זה קרה רק פעם אחת בחודשיים וחצי האחרונים. במחזורי ההכרעה, רמת השרון מקבלת שערים מקני סייף, אמיר האדז'יץ' ומהסופר סאב יוסף אבו לאבן. לבני יהודה יש רק את אוהד קדוסי.
למלך השערים של יוסי אבוקסיס בכלל קוראים אמיר עגייב. ילד סופר מוכשר ומפוצץ בטכניקה. לעגייב שבעה שערים, אבל האחרון ביניהם נכבש ב-2:2 נגד הפועל תל אביב ב-15 בפברואר. למעשה, חמישה משבעת השערים של עגייב הובקעו במהלך הסיבוב השני, קצת אחרי שאבוקסיס שב למועדון והחזיר לעגייב את הביטחון ואת חדוות המשחק בעיקר כי נתן לו חופש פעולה. אלא שבשבועות האחרונים עגייב נעלם. שבוע אחרי השער האחרון הוא החמיץ את הניצחון על הפועל עכו (0:1) בגלל צהובים ומאז פתח בשמונה משחקים ולא הבקיע. בפרק הזמן הזה, הזהובים כבשו שישה שערים בלבד, מהם שלושה של קדוסי. מלבדם, לאבוקסיס אין גולר. ג'יימס קין כבש רק פעמיים מאז הגיע, חן עזריאל לא בעניינים ובסגל אין עוד קשר שמספק מספרים מהקישור. ככה קשה להישאר בליגה.
עגייב הוא הנכס הכי גדול של שיש בסגל של בני יהודה ומבחינת מהירות, אחד על אחד ופוטנציאל, הוא מהווה את אחת ההבטחות הצעירות שיש כרגע בכדורגל הישראלי. הוא לא יישאר בבני יהודה זמן רב. ללא בעלים, המועדון יתקשה להחזיק אותו והוא אמור בבוא היום להכניס כסף גדול לקופה. היום הזה עוד לא הגיע ואם בני יהודה תרד, ייתכן וייאלץ להגיע בטרם עת. כי עגייב עוד לא סיים את הפריצה, לא בשל לאתגר הבא ואולי לא תמיד הצליח להתמודד עם הציפיות העצומות גם מצד אוהדי בני יהודה, אבל הוא כן בשל להיות גיבור עונת הישרדות 2014. היכולות שלו יכולות לעשות את ההבדל מול ההגנה האיטית של רמת השרון שוודאי תתמקד בקדוסי וקין. שימו לב איך התפתחה העונה של גיבורי העונות הקודמות. ב-99/00 שירזי הבקיע רק שלושה שערי ליגה עד אותו מחזור אחרון דרמטי. ב-2007/8, ביטון פתח עם שלושה שערים בחמישה משחקים, כבש עוד אחד ב-20 המחזורים הבאים וסיים עם שמונה שערים בשמונת המשחקים האחרונים. עגייב? השבוע אבוקסיס שקל להוציא אותו, כנראה במחשבה שנכון יותר יהיה להשתמש בו כג'וקר מהספסל. אולי כדאי שיחשוב שוב.
הפועל ניר רמה"ש - בני יהודה (שבת, 18:30, ערוץ 1 ו-HD)
4: מיהו הגיבור?
עידן שריקי היה נרגש במיוחד בסיום משחק הניצחון של מכבי נתניה בחצי גמר גביע המדינה. "בגיל 32, מי חלם על זה?", אמר לכתבים ורגע לפני סיום דבריו, הוסיף בחיוך רחב: "לפעמים טוב לרדת ליגה, לפעמים זה משהו בריא למועדון". סיפור העונה של בני יהודה הזכיר את מה שקרה לנתניה בעונה שעברה. שתי קבוצות שעברו כמה עונות בשיפולי הצמרת, שהתרגלו לפלייאוף העליון, שכיוונו קצת גבוה מדי, התרסקו ולא ידעו לעכל ולהפנים את מצבן ולהתאים את עצמן למלחמות ההישרדות. אשתקד, נתניה נראתה רע בפלייאוף התחתון ולא שרדה דרמה של המחזור האחרון ובמובן מסוים הירידה אכן יצרה אפקט חיובי של ניקוי אורוות, לידה מחדש וחידוש הקשר עם הקהל. האם אותו הדבר יקרה לבני יהודה?
כדי לענות על השאלה, צריך להרחיב את הדיון בעניין נתניה. בעונה שעברה, המועדון היה שבוי בקסמיו של ראובן עטר ולכן התקשה להשתחרר מעזיבתו. המעבר מהמתירנות של המאמן האהוב לקשיחות של טל בנין, לצד בחירה לא נכונה של שחקנים בפן המקצועי והמנטאלי גרמו לטלטלה ובעיות בחדר ההלבשה שהיה מפולג ורעוע. כוכב אחד (חן עזרא) עזב והשניים האחרים (אחמד סבע וקובי דג'אני) היו נוכחים נפקדים והקהל הפנה כלפיהם את האשמה. הירידה הייתה טראומה והעונה הנוכחית פיצוי. בנתניה תיקנו את כל הטעויות, בחרו מאמן מתאים שבנה סגל חזק וחדר הלבשה עוד יותר חזק. במובן מסוים, נתניה הייתה צריכה את הירידה כדי להשתחרר מהאחיזה של עידן עטר שקצת חנקה את המועדון והאוהדים. אלא שכל זה לא היה קורה לולא רכישת המועדון על ידי אלי שגב, יוסי מאור ושמעון גונן. כי ללא בעלים יציב, גם עונות בצמרת מהוות הצלחה רגעית. קובי בלדב וגיל לב החזיקו ארבע שנים אחרי שדניאל יאמר נטש אותם. משה דמאיו סוגר עונה שלישית בלי חזי מגן.
שימו לב ליורדות של השנים האחרונות: הפועל רמת גן, מכבי פתח תקוה, רעננה, הכח עמידר, ראשון לציון, אשקלון, אחי נצרת, מכבי הרצליה, הפועל כפר סבא ונצרת עילית ותשוו אותן לנתניה, קרית שמונה ואפילו באר שבע וסכנין. המסקנה ברורה: כדי "להפיק רווח" מהירידה, מועדון צריך להיות יציב ניהולית וכלכלית. במילים אחרות, בניגוד לדעה הרווחת, לא כל ירידה היא בריאה. והיכן ממוקמת בני יהודה במשוואה? הקהל הכתום עסק בשלבים גדולים של השנה במחאה נגד משה דמאיו ודרך הניהול שלו, האכילה מהיד לפה ומה שמכונה בפיהם ההתרפסות בפני הגדולות בכל הקשור למכירת שחקנים. מבחינת הקהל, המנכ"ל הוא הבעיה ולכן שום מהפכה מקצועית בסגל לא תיצור את אפקט ניקוי האורוות. המצב הקריטי בטבלה היווה בשלב מסוים צו 8 והביא להתאגדות מסיבית סביב הקבוצה, אבל כמה אוהדים יגיעו למשחק הראשון בעונה הבאה בלאומית במידה והקבוצה תרד?
כלכלית, ירידת ליגה היא מכה לא פשוטה במיוחד עבור קבוצה ללא בעלים. בליגת העל קבוצות מכניסות העונה 2.2 מיליון שקל מהטוטו ו-1.9 מזכויות שידור, בלאומית הסכומים נמוכים בכ-70 אחוז ולכן באופן טבעי גם ההכנסות מספונסרים ומכירות כרטיסים יורדות. לדמאיו יש אנשי עסקים וספונסרים שעוזרים לו להחזיק את המועדון. אותם אנשים, טוענים בשכונה, לא יפקירו את המנכ"ל. אם בני יהודה תרד, היא תנסה לעשות מה שעשתה השנה נתניה - לעלות חזרה מיד בכל מחיר. הדרך היחידה לעשות זאת היא רכש מסיבי וכדי לממן אותו, סביר שהזהובים ינסו למכור כמה שיותר נכסים כמו: עוז ראלי, לירוי צעירי ואולי גם עגייב. הזרים יעזבו והכסף שייחסך יאפשר בניית קבוצה כמעט חדשה לחלוטין. כמו לנתניה, שחקנים ירצו להגיע לשכונה, מכבי תל אביב תעזור עם כמה מושאלים ולא מן הנמנע (בטח לאור הרמה והיכולות של מועדוני הלאומית) שהקבוצה תשוב במהרה. אבל האם זה מה שיפתור את הבעיות של בני יהודה? האם זה מה שיחזיר את המועדון הצנוע לשיפולי הצמרת? לא בלי בעלים.
2: אחרון גיבורי הפעולה
קשה מאוד להגדיר מחדש מטרות נמוכות יותר באמצע העונה. כשמכוונים גבוה, קשה להסתפק ולשמוח משאריות. במצב כזה, הניתוק מהמציאות כמעט מוחלט. אתה מסתכל על הטבלה, מבין אותה, אבל לא מצליח לקלוט את מה שעומד לקרות. בני יהודה חשבה בקיץ על מקום שלישי, אבל כשההפסדים החלו להיערם והצמרת התרחקה, המוטיבציה של השחקנים ירדה והקבוצה קרסה. בניגוד לנתניה אשתקד, משה דמאיו פעל מהר. הוא החליף מאמן (ובחר את האיש הנכון לתפקיד) וחיזק את הסגל בינואר. הזהובים התאוששו, אבל לא השתחררו מתחושת: "לנו זה לא יקרה", כשגם הדיבורים מסביב על קבוצה שלא נמצאת במקום המגיע לה לא תרמו. האמונה העיוורת בהישארות יכולה להסביר את השאננות שהובילה להפסד להפועל רעננה ולהסתבכות האחרונה, שבאה דווקא אחרי רצף תוצאות חיובי ועלייה מעל הקו האדום. היא יכולה גם להסביר את אחת הסיבות העיקריות לירידה האפשרית של בני יהודה. ולא, לא הנאיביות והשערים בדקה ה-90. דווקא התוצאות העלובות במפגשים הישירים מול היריבות לתחתית.
בני יהודה הפסידה פעמיים לרמת השרון, לקחה נקודה משלושה משחקים מול מכבי פתח תקוה וארבע נקודות משלושה משחקים מול הפועל עכו. לצורך ההשוואה, באותם מפגשים צברה רמת השרון 14 נקודות והפסידה רק פעם אחת. זה בדיוק ההבדל בין קבוצה שהישרדות טבועה ב-DNA שלה לבין קבוצה זחוחה שמסתכלת על מאבקי התחתית כטעות בלתי מחויבת ולא יודעת להתנהג בקרבות על החיים (או לזהות אותם). בעונה שעברה נתניה לא ניצחה את הפועל רמת גן, בני סכנין ועכו וזה מה שהפריד בינה לבין הישארות. כי בפלייאוף התחתון לא מספיק לנצח את הקבוצות שגמרו את העונה ומי שלא מנצח את היריבות הישירות שלו, לא יכול להישאר בליגה. וזה מה שמחזיר אותנו להתחלה. עונה שלמה של ירידות, עליות, תהפוכות, דרמות ונקודות שבירה מתנקזת ל-90 דקות ברמת השרון.
