"הפיהרר זועם, אני בקושי מצליח לעמוד בזה. אני ממש פקעת עצבים". מתוך יומנו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, אחרי משחק רבע גמר טורניר הכדורגל האולימפי בין גרמניה לנורבגיה ב-1936.
***
אדולף היטלר לא אהב כדורגל. במרוצת השנים הוא הוזכר לא אחת כאוהד של שאלקה - הקבוצה הכי מצליחה בימי הרייך - אבל מנהליה התנגחו בדיווחים הללו בכל הזדמנות, ובצדק. הפיהרר העדיף אגרוף, היאבקות ואתלטיקה - ענפים שהוא העריך מכיוון שהם היו מבוססים על כוח ויכולת פיזית, בגלל שכשהוא היה מסתכל על הספורטאים, הוא היה יכול לדמיין אותם כחיילים טובים בשדה הקרב. "כדורגל הוא ענף שקשה לשלוט בו", הסביר העיתונאי אריק אגרס, "אין תסריט מדויק, יש הרבה חופש וקשה לצפות מה יקרה - כל הדברים האלו שיגעו את היטלר".
למרות ההסתייגות השורשית מכדורגל, היטלר הבין את כוח המשיכה של הענף הפופולרי. באולימפיאדת 1932 בלוס אנג'לס, לא התקיים טורניר כדורגל בגלל האיסור לשתף מקצוענים והקושי באותם ימים לקבוע מיהו חובבן. ארבע שנים לאחר מכן הגרמנים שראו בכדורגל מקור הכנסה איתן במשחקים, התעקשו וקיבלו את מבוקשם.
טורניר הכדורגל באולימפיאדת 1936 כלל 16 נבחרות והתנהל בשיטת נוק אאוט החל מהסיבוב הראשון. אחרי שגרמניה הלהיבה את ההמונים עם ניצחון 0:9 על לוקסמבורג בסיבוב הראשון, ראשי המפלגה הבינו שזה המקום להיות בו. הרי האולימפיאדה שימשה פלטפורמה למפגן כוחני של הנאצים והם היו חייבים להיות חלק ממה שהם זיהו כמפגן דומה של נבחרת הכדורגל.
באותם ימים היטלר כבר הבין שהמשחקים האולימפיים לא מתפתחים בדיוק לפי התכנית שלו. ארבעה ימים לפני משחק רבע הגמר בין גרמניה לנורבגיה, הוא ישב ביציע באצטדיון האולימפי וראה את ג'סי אוונס שחום העור מנצח בגמר הריצה ל-100 מטרים. אחר כך הגיעה הזכייה המפורסמת של האמריקאי בגמר הקפיצה לרוחק על חשבון לוץ לונג המקומי,
וב-5 באוגוסט אוונס ניצח בגמר הריצה ל-200 מטר.
נחושים להימנע מזעמו של היטלר, ראשי המפלגה קיימו הערכות מוקדמות והגיעו למסקנה שהכדורגל הוא אחד מהענפים בהם גרמניה תקצור מדליה ותהילה. זה בדיוק מה שהם הסבירו לפיהרר. והוא התרצה.
על פי הנתונים הרשמיים, פוסטשטדיון העתיק בברלין הכיל כ-45 אלף מקומות, אבל במשחק רבע הגמר של טורניר הכדורגל האולימפי ב-1936, נדחסו אליו לא פחות מ-55 אלף צופים. ביציע הכבוד התמקמו כמה מבכירי בהיררכיה של המפלגה הנאצית; סגנו של הפיהרר, רודולף הס, ראש חיל האוויר הגרמני דאז, הרמן גרינג, ושר התעמולה, יוזף גבלס. לצידם, אדולף היטלר בכבודו ובעצמו, במשחק הכדורגל הראשון בחייו.
נבחרת נורבגיה לא התכוונה להתחשב בלמעלה מ-50 אלף גרמנים ביציעים, בטח לא באדולף היטלר. בדיוק להפך. ההיסטוריון הנורבגי, מאטי גוקסויר, סיפר ל"גרדיאן": "השחקנים היו מלאי מוטיבציה לקראת המשחק. הקפטן יורגן יובה, שלצד היותו כדורגלן גם שימש כעיתונאי, פרסם יומן יומי מהמשחקים האולימפיים והעלה הרבה סימני שאלה בנוגע לכוחנות של הרשויות בגרמניה. אפשר היה להבין שהוא והשחקנים לא אהבו את הגרמנים".
שבע דקות בתוך המשחק, מגנאר איזקסן אחד משישה שחקני לין אוסלו בסגל הנורבגי, פרץ את המערך הגרמני וקבע 0:1 לסקנדינבים. הגרמנים הגיבו במתקפה על שערו של הנרי יוהאנסן, אבל חלוץ בורוסיה דורטמונד, אוגוסט לנץ, החמיץ פעמיים. הנבחרת המקומית ניסתה וניסתה, אבל לא הצליחה לחזור ובדקה ה-83 איזקסן כבש את השני אחרי בישול של אלף מרטינסן. 0:2 לנורבגיה. גרמניה בחוץ.
על פי הסיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב, היטלר השתולל מכעס כבר אחרי שנבחרתו נקלעה לפיגור 1:0. כשאיזקסן השלים צמד לקראת הסיום, הפיהרר שוב איבד את קור רוחו ואחרי התקף זעם קצר, קם ממושבו ונטש את האצטדיון. בספר המפורסם שלו TOR!, שעוסק בהיסטוריה של הכדורגל הגרמני, העיתונאי והסופר אולי הסה ליכטנברגר כתב שחמתו של היטלר בערה בו לא רק בגלל הפסד, אלא גם בגלל שהוא היה משוכנע שאיזקסן הוא יהודי (איזק זה בעצם יצחק). שליט גרמניה מעולם לא צפה בעוד משחק כדורגל.
זמן קצר מאוד לקח לנאצים כדי להתחיל לערוף ראשים והמאמן אוטו נרץ, שעמד על הקווים מיום הקמתה הרשמית של נבחרת גרמניה ב-1923, פוטר מיד אחרי המשחקים האולימפיים. אגב נרץ, מאמן העבר שהיה חבר במפלגה הנאצית, נלקח בשבי הצבא האדום במהלך "הקרב על ברלין" ומת ארבע שנים לאחר מכן במחנה המעצר זקסנהאוזן, שבשנות המלחמה שימש כמחנה ריכוז.
אחרי ההדחה שכל כך הרגיזה את היטלר, השלטונות הנאציים תלו את תקוות הצלת כבוד הגזע ב"אחות הקטנה", נבחרת אוסטריה. הפיהרר הסיר את ידיו מהטורניר, אבל דאג להפקיד אותו בידיו של גבלס שהיה חובב כדורגל.
יום אחרי שגרמניה הפסידה לנורבגיה ברבע הגמר, אוסטריה פגשה את פרו באותו שלב. האירופאים כבר הוליכו 0:2, אבל עד הסיום הנבחרת הדרום אמריקאית השוותה ושתי הנבחרות התייצבו להארכה. בדקה ה-117 אלחנדרו ויאנואבה הדהים כשקבע 2:3 לפרו ושתי דקות לאחר מכן תאודורו ("לולו") פרננדס - מגדולי כדורגלני מולדתו בכל הזמנים - הבקיע את הרביעי. שתי הדחות כואבות בתוך 24 שעות היו כנראה יותר מדי עבור הנאצים.
יום אחרי המשחק, ראשי הנבחרת האוסטרית הגישו ערעור על התוצאה בטענה שאחרי שפרו עלתה ל-2:4, אוהדים שלה פרצו לכר הדשא עם סכינים שלופות, חוללו מהומה ופצעו את אחד מהשחקנים. נציגי הנבחרת הדרום אמריקאית שעשו את דרכם לוועדת המשמעת כדי להשמיע את הטיעונים שלהם, נתקלו באורח פלא בתהלוכה של צבא גרמניה ולא הגיעו בזמן. בסופו של דבר, הוועדה האולימפית, בשיתוף עם פיפ"א, קבעה משחק חוזר.
זועם בעקבות ההחלטה, נשיא פרו בכבודו ובעצמו, אוסקר בנאווידס, הורה לראשי המשלחת האולימפית לא להתייצב למשחק החוזר ולהחזיר את כל הספורטאים הביתה. לאות סולידריות, המשלחת של קולומביה עזבה בעקבות זו של פרו. משלחות דרום אמריקאיות נוספות הביעו הזדהות פומבית וחוסר אמון בוועדה המארגנת של האולימפיאדה.
בפרו, הנשיא בנאווידס נאם בפני קהל משולהב והגדיר את קביעת המשחק החוזר כ"החלטה ערמומית של ברלין". מפגינים השליכו אבנים על שגרירות גרמניה ובנמלים הסוורים סירבו לפרוק אניות משא עם סחורה גרמנית. בפרו משוכנעים עד היום שאנשיו של היטלר היו מאחורי הפרשה כולה מהשפעה על השופט הנורבגי תוראלף כריסטיאנסן, שהעניק לאוסטרים פנדל (שהוחמץ) בדקה ה-90 ופסל לפרואנים שלושה שערים בהארכה, דרך הפריצה של "אוהדי נבחרת פרו" לכר הדשא ועד קביעת המשחק החוזר.
אוסטריה עלתה לחצי הגמר בזכות ניצחון טכני על נבחרת פרו שכאמור לא התייצבה למשחק החוזר, וגברה על פולין בדרך למשחק על התואר. בחצי הגמר השני נורבגיה נכנעה לאיטליה החזקה, אבל במשחק על מדליית הארד ניצחה את הפולנים. במדינה הסקנדינבית, הנבחרת של 36' ידועה עד היום כ"נבחרת הברונזה", או אם תרצו "נבחרת הארד".
בגמר איטליה ניצחה את אוסטריה 1:2 אחרי הארכה. הפעם הנאצים לא ניסו להתערב בתוצאה. הם לא היו יכולים לקבל הפסד לנבחרת פרואנית שבמדיה שיחקו אינדיאנים ומסטיסוס, אבל כניעה לנבחרת אירופאית הייתה מקובלת מבחינתם.
חרף האכזבה מהנבחרת המקומית, היטלר רצה עוד. בכינוס של פיפ"א ב-13 באוגוסט 1936 שישה ימים אחרי ההדחה בידי נורבגיה - גרמניה הגישה הצעה לארח את מונדיאל 1942. התכנון היה להפוך את הגביע העולמי בכדורגל למפגן כוח נוסף של גרמניה הנאצית, כפי שהפיהרר עשה באולימפיאדת ברלין. אבל אותו מונדיאל לא התקיים מעולם ואותו הפסד 2:0 היה משחק הכדורגל הראשון והאחרון בו אדולף היטלר צפה.