ברכות למכבי תל אביב על העפלתה לפיינל פור. אם מזקקים את בחינת שאלת ה"מגיע" למאני-טיים, הרי שמכבי הרוויחה בצדק את מקומה בין ארבע האחרונות: היא תפקדה הרבה יותר טוב מיריבתה במאני-טיים של המאני-טיים, ברגעים המכריעים של השלב המכריע - סיום המשחק הראשון וסיום המשחק הרביעי.
וזה לא משנה שארמאני מילאנו מוכשרת יותר ממכבי, או שארמאני מילאנו שיחקה טוב ממכבי במשך יותר דקות בסדרה (משחקים 1 ו-2 היו שייכים למילאנו, משחק 3 למכבי, ורוב משחק 4 למילאנו). זה גם לא משנה שמכבי לעולם לא הייתה עוברת את הסדרה אלמלא הנס/הקריסה המנטאלית של האיטלקים בסיום המשחק הראשון. וזה לא משנה שמול כל יריבה אחרת שהגיעה לשלב ההצלבה מכבי הייתה אוכלת הרבה יותר קש, אפילו הייתה היא בעלת הביתיות - משום שמכבי, כמו גם אולימפיאקוס ופנאתינייקוס, מוכיחות בימים אלו מהו כוחן של מסורת וניסיון.
אבל אם זו המסורת שעשתה את ההבדל בין מכבי למילאנו, הרי שמכל מקום נותרת המסקנה שהגיע למכבי - ולא למילאנו - לעלות: מסורת יצוקה מעשרות שנים של חוויות, הישגים וניצחונות, שנאספים אחד לאחד, בעמל ובזיעה. יתרון הביתיות ביורוליג הוא הגמול לקבוצה שניצחה יותר מיריבתה בארבעה עשר משחקי הטופ-16, אולם יתרון המסורת הוא הגמול לקבוצה שמצליחה יותר מיריבתה בפרספקטיבה של עשרות שנים; הוא הגמול לקבוצה שמנהליה מקדישים לה את חייהם (45 שנה במקרה של שמעון מזרחי, 30 שנה במקרה של דיוויד פדרמן). ג'ורג'יו ארמאני שופך כמה מיליוני אירו בשנה על הצעצוע החדש שלו, אבל הוא חי אופנה ועסקים. מזרחי ופדרמן משקיעים הרבה פחות כסף אבל חייהם כרוכים בקבוצה.
זו כנראה הקבוצה הגרועה ביותר של מכבי תל אביב אי-פעם שהעפילה לפיינל פור. היחידה שמתחרה בה זו הקבוצה של 1991, שהסתננה לפיינל פור בעונת מלחמת המפרץ בזכות פיניש מדהים בשלב השני של העונה (מזרחי הצליח לשנות את סדר המשחקים כך שבזמן המלחמה שיחקה מכבי ברציפות בחוץ, וכשהסתיימה שבה ליד אליהו וניצחה בלי הפסקה, נישאת על גלי הלאומנות והפטריוטיזם). אלא שאם נמשיך בקו החשיבה הקודם נבין שגם אם מכבי ההיא העפילה בזכות מהלך פוליטי-עסקני מבריק של מזרחי ופחות בזכות כדורסל טהור, הרי שבכל מקרה השיגה את מה שהשיגה בצדק, כי מזרחי לא יכול היה להעביר את התרגיל ההוא אלמלא השקיע 20 ומשהו שנים ביצירת אותם הקשרים שבאו לידי ביטוי ברגע הנכון. וגם זה, כמו מסורת, דבר גדול ומשמעותי יותר מרמת הכדורסל שמפגינה הקבוצה בעונה מסוימת.
מכבי של 91' שיחקה בפיינל פור ביום הזיכרון, חטפה בחצי-הגמר 40 הפרש מברצלונה ושבה לישראל אבלה וחפוית ראש. אם צסק"א מוסקבה תנצח הערב (שישי) את פנאתינייקוס היא תפגוש את מכבי במילאנו, ואפשר להניח שתנצח ותמשיך לגמר (אבל שום דבר לא וודאי, אה?). ואולם גם אם מכבי תפסיד שוב צסק"א בעוד שלושה שבועות, עדיין תמיד תיוותר בזיכרוננו אותה סדרה מרגשת מול מילאנו, שהוסיפה עוד לבנה למגדלור המסורת של מכבי.
לכן מכבי, כך נראה לי, בכל-מקרה הרוויחה משהו מהעונה הזו - אפילו אם לא תסתיים העונה בתואר אירופאי ואפילו אם בקיץ ייפרדו מהמועדון הרבה שחקנים.
אין דיסוננס בעצם העפלתה של מכבי לפיינל פור, וההישג הזה מתיישב היטב עם דברים שנכתבו ונאמרו על מכבי לאורך כל השנה. האמירה הזו בהחלט איננה בגדר הצטדקות, אלא מוזכרת כדי להעמיד דברים על דיוקם וכדי להאיר את ההישג באור הנכון.
לאורך רוב העונה לא שיחקה מכבי כדורסל טוב. על כך אין חולק. לא רק שהפסידה יותר מדי משחקים שהייתה צריכה לנצח - אלא גם, ובעיקר, לא הביאה שום בשורה מקצועית חדשה; בניגוד, למשל, לקבוצה ההיא של 2011, האחרונה (עד השנה) שהגיעה לשלב ארבע האחרונות ביורוליג. כמו כן אף לא אחד משחקניה, להוציא את אלכס טיוס הנהדר (שגם הוא כמעט ושוחרר לפני מספר חודשים), השתדרג ברמה האישית. אלו כישלונות מהותיים של הצוות המקצועי של מכבי.
מכבי גם לא ניצחה בדרך לפיינל פור אפילו יריבה אירופאית אחת מהשורה הראשונה. מה שאולימפיאקוס ופנאתיניקוס עשו בסדרת רבע-הגמר הנוכחית - שני ניצחונות, כל אחת, על ריאל מדריד וצסק"א (בהתאמה) - מכבי לא עשתה.
וגם בליגה מכבי פישלה: היא טרם הבטיחה, מחזור לסיום העונה הסדירה, את המקום הראשון. אם תפסיד למכבי חיפה תסיים במקום השני, וזה דבר שקרה לה רק פעמיים בעשרים השנים האחרונות. הנתון הזה מלמד על חולשתה הגדולה (יחסית) של מכבי הנוכחית.
אין ספק, עם זאת, שבסדרה שיחקה מכבי כדורסל שהיה שווה את הכסף הטוב ששילמו האוהדים. שמעתי וראיתי אוהדים שהוציאו מאות שקלים - ואף יותר - עבור כרטיסים למשחקים 3 ו-4. הם קיבלו הצגה שהייתה מורכבת לא מכדורסל אך מהרבה לב ונשמה; עניין שגם הוא נעדר ממשחקים רבים קודם לכן.
מילאנו כן הוכיחה בסדרה הזו דבר אחד: שאפשר לבנות קבוצה מאוד מוכשרת בכספים לא גדולים יחסית. גם למילאנו אין את המשאבים של צסק"א, ריאל או ברצלונה, ובכל זאת היא העמידה סגל שעלה על מכבי כמעט בכל עמדה. הבעיה שלה הייתה בשתי עמדות ספציפיות, שהן אולי החשובות ביותר בשלבים הללו של העונה: עמדת הסנטר ועמדת המאמן.
שאלה היא האם העובדה שמדובר בקבוצה די חלשה של מכבי שבכל-זאת העפילה לפיינל פור צריכה להיזקף לזכות צוות האימון שלה או לחובתו. שכן כפי שדיוויד בלאט סחב את הסגל הזה לפיינל פור כך הוא גם היה אמון על גיבושו. ובלאט קיבל החלטה שגויה כמעט בכל צומת שהגיע אליה מבחינת הסגל. ג'ו אינגלס התברר כפלופ. ההחלטה להמשיך עם שון ג'יימס - שחקן מועד לפציעות - התבררה כמשגה חמור. טייריס רייס פרח למרות המאמן שלו, לא בזכותו (הוא קיבל דקות משמעותיות ומרחב מחיה רק כשמכבי נקלעה לסיטואציות אנושות, כמו בסיום המשחק הראשון במילאנו). החתמת אדראה ז'יז'יץ' היא פארסה בסדר גודל קולוסאלי.
עם זאת, אין מחלוקת שבלאט נחשב לאחד ממוחות הכדורסל הגדולים ביבשת. הוא נמנה, עם מסינה ואובראדוביץ', על הקצפת של המאמנים האירופאים (וגם משתכר כמאמן-על). אין למכבי כמעט באף עמדה שחקן שנחשב לאחד הטובים באירופה בתפקידו אבל זה כן נכון לגבי עמדת המאמן.
יש כאלו שאומרים היום שבלאט הוא "המאמן המושלם בשביל מכבי". זה נכון אם מדברים על איכותו של בלאט כמאמן ביחס לאיכותו של מכבי כמועדון. זה בהחלט לא נכון אם מדברים על האופי של בלאט ביחס לאופי של הנהלת מכבי.
כי בלאט הוא אדם טוטאלי וריכוזי. הוא דורש סמכויות רחבות. הוא צריך, כפי שבעצמו אמר ביומיים האחרונים, מרחב מחיה מצד ההנהלה. זה פרדוקסלי שהפילוסופיה המקצועית של בלאט - בנייה רוחבית של קבוצות נטולות כוכבים אמיתיים - היא אולי המתאימה ביותר ל-DNA של מכבי, אבל הפועל היוצא שלה וה-DNA של בלאט כפרסונה בכלל אינם מתאימים למועדון הזה.
הבנייה הרוחבית של בלאט סיפקה לאורך השנים אחוזי הצלחה חסרי תקדים. כשיש לך 12 שחקנים שמסוגלים לשחק בכל רגע נתון אתה מסוגל להתגבר על חסרונם/אי-הופעתם של שחקנים רבים ובכל-זאת לנצח. אחוזי ההצלחה של בלאט ב-2002, 2003, 2011 ו-2012 היו מדהימים (אם נזכור שב-2003 וב-2012 בלאט התמודד גם עם הליגה האדריאטית). מצד שני, בקבוצה שכזו המאמן הוא הכוכב הגדול. ותכף נסביר מדוע זו בעיה מבחינת מכבי.
קבוצה קצרה שבנויה על מספר כוכבים היא אולי בעלת תקרת זכוכית גבוהה יותר אבל גם הרבה יותר מועדת לנפילות מזדמנות. אם לוקחים בחשבון שבמכבי כל הפסד הוא קטסטרופה ברור שהדרך הבטוחה ביותר להישרדות של מאמן במערכת היא לנצח כמה שיותר וליפול כמה שפחות, גם במשחקים לא-חשובים. סגל רוחבי, במלים אחרות, מותאם טוב יותר למערכת שבה אסור להפסיד.
סגל קצר ומהודק יהיה אולי איכותי יותר אבל מאחר שהוא חשוף יותר למעידות (אם קבוצה בנויה סביב כוכב אחד, היא תלויה בתפקוד שלו, מן הסתם) גם המאמן חשוף יותר בגללו לסכנת פיטורים. כך שמצד אחד סגל כזה יכול ללכת רחוק יותר באפריל ובמאי, אבל אף אחד לא מבטיח שהמאמן (ושהמערכת בכלל) ישרדו עד השלב הזה של העונה משום שמכבי לא מסוגלת באמת להכיל מהמורות. לכך בלאט התכוון כשדיבר על היותו "ברווז צולע"; כל מהמורה שמה את הראש שלו על השולחן.
אני שומע גורמים מסוימים מדברים כעת על בלאט כ"אדם ראוי להמשיך" וכו' וצוחק משום שאלו אותם אנשים שאוכלים לבלאט את הקישקעס מאחורי הקלעים במשך כל השנה. איזו צביעות. הם אוכלים אותו, כאמור, בגלל האופי של בלאט. גם המנהלים של מכבי וגם המאמן שלה הם כלבי-אלפא. יש להם אגו גדול. ומפגש כזה של אגואים חייב להסתיים בדרמה.
כאן ראוי לבצע אבחנה כפולה. ההנהלה הצעירה של מכבי מורכבת מאנשים עם אגו פרטי גדול. ההנהלה הוותיקה מורכבת מאנשים עם תודעה "מועדונית" יותר. גם להם יש אגו גדול שמתבטא בצורה אחרת, אבל התוצאה זהה: מבחינת הוותיקים, מכבי חייבת להיות גדולה מכולם, מכל איש מקצוע, מכל גורם שהוא, ולכן לא ייתכן שאדם זה או אחר יהפוך לגדול מהמועדון.
הטעות הזו כבר קרתה למכבי פעם אחת - והסתיימה בהתרסקות מהדהדת: ההישגים שהביא פיני גרשון והאישיות הייחודית שלו הפכו אותו בשלב מסוים לגדול יותר מהמערכת. גרשון היה איש המקצוע היחיד בתולדות המועדון שהפך לחזק יותר מהמנהלים עצמם (ושהביאה להחזרה של גרשון לעמדת המאמן הראשי בקיץ 2003 ולפגיעה האישית האנושה בבלאט שהוחזר לעמדת העוזר, דבר שמלווה אותו עד היום). גרשון הוא היה כל-יכול; וכל עוד הקסם עבד המנהלים חרקו שיניים. שמעון מזרחי היה מוכן, לזמן-מה, להשלים עם העובדה הזו, כי מבחינתו כל עוד גרשון ייצר תארים כל היתר היה שולי. דיוויד פדרמן לא אהב את גרשון מעולם והיה נכון לפטר אותו בכמה מקרים, גם בקדנציה השנייה של גרשון (2004-2006) וגם בקדנציה השלישית (2009-2010).
אתמול פדרמן האב התראיין ברדיו 103. הוא אמר דברים מרתקים. הוא דיבר על "ניצחון של מערכת, לא של אדם זה או אחר". הוא לא אהב את קשירת הכתרים לבלאט. הוא גם זוכר היטב מה קרה בפעם האחרונה שמאמן הפך לכל-יכול. גרשון חטא בהיבריס וריסק את מכבי באופן מוחלט, גם ברמה התדמיתית. בלאט אדם אחר מגרשון, אבל גם הוא נשמע אחרת אחרי ניצחונות. זה כבר לא הבחור הצנוע מ-2002. היום, כפי שאמר בלאט אחרי ההעפלה לפיינל פור, הוא "כבר לא חייב להוכיח שום דבר לאף אחד". גם לא להנהלה. ודיוויד פדרמן יודע מה עשה למועדון שלו הבנאדם האחרון שנשמע (והתנהג) ככה.
בסופו של דבר, לאורך השנים במכבי כולם היו סטטיסטיים בהצגה שהייתה שייכת קודם כל למזרחי ולפדרמן. זה מקור הכוח ומקור החולשה של מכבי. גולם כמו ז'ליקו אובראדוביץ', שהפך לאלוהים בפנאתינייקוס, או כמו גרשון, שהיה אלוהים לזמן מסוים במכבי, לא יקום עוד במועדון. זה אולי ימנע המשכיות של מאמנים ועלול לפגוע מבחינה מקצועית אבל יבטיח את היציבות של המערכת כולה.
אפשר לבוז לגישה הרכושנית הזו של ההנהלה ואפשר להעריך ולכבד אותה. אבל זה חלק מאותה מסורת ייחודית של מכבי תל אביב. מסורת שתקשה ותעיב לעולם על מערכת היחסים עם אדם כמו דיוויד בלאט.
ohad@walla.net.il