חמישיות העונה
(שני גארדים, שני פורוורדים וסנטר או משהו מספיק דומה):
חמישייה ראשונה: כריס פול, סטפן קרי, קווין דוראנט, לברון ג'יימס, ג'ואקים נואה
חמישייה שנייה: גוראן דראגיץ', ג'יימס הארדן, פול ג'ורג', למרקוס אולדרידג', טים דאנקן
חמישייה שלישית: טוני פארקר, ג'ון וול, בלייק גריפין, קווין לאב, דווייט הווארד
חמישייה רביעית: קייל לאורי, דוויין ווייד, כרמלו אנתוני, דירק נוביצקי, אנתוני דייויס
קווין דוראנט הוא ה-MVP של וואלה! ספורט ב-2013/14
להכניס בלגן בבלגן: האקס פקטורים הפוטנציאליים בפלייאוף
ראש קרב: סיכום העונה של עומרי כספי ביוסטון רוקטס
מאמן העונה
כמעט נכנסו
סטיב קליפורד - כל מאמן שלוקח את שארלוט לפלייאוף צריך לקבל לפחות אזכור.
פרנק ווגל וטרי סטוטס - לא נשכח להם את החצי הראשון כל כך מהר, נכון?
דוק ריברס - לא שינה את המאזן של הקליפרס, כן את הגישה ואת האמונה לקראת הפלייאוף. לפני העונה טענתי שהוא ייבחן לפי העבודה שלו עם צמד שחקני הפנים בלייק גריפין ודיאנדרה ג'ורדן. ספוילר- נחשו את מי אתם הולכים לפגוש ברשימת המועמדים לשחקן המשתפר?
דווין קייסי - לא הבין כשבהנהלה של טורונטו ביקשו ממנו להפסיד, לקח חבורה די מוגבלת בכשרון אל הקרב על הצמרת הנמוכה של המזרח. עדיין יכול להיכנס לשלושת הגדולים, מבחינתי הקבוצה שלוקחת את המקום השלישי במזרח שולחת את המאמן שלה למקום השלישי בדירוג הזה.
מקום שלישי - טום תיבודו: כרגע המקום הזה שייך לשיקגו ולתיבודו שמצליח כל שנה להרשים מחדש. מבקרים אותו על כמות הדקות המוגזמת ועל חוסר יכולת להוריד רגל מהגז מדי פעם בעונה הרגילה, אבל כשמבודדים את העונה הרגילה קשה להתלונן על קבוצה שכל הזמן נלחמת, כל הזמן שומרת נהדר וכל הזמן מוציאה מעצמה יותר מהצפוי.
מקום שני - ג'ף הורנסק: נדמה לי שהוא המועמד המוביל ואפשר להבין למה. בין אם ייכנס בסוף לפלייאוף או לא, העונה הזאת של פיניקס היא אחת המרשימות שאני זוכר ממאמן רוקי. לא רק שזו הייתה אמורה להיות נמושה שממש לא מוכנה להתמודד על מקום בפלייאוף, היא גם איבדה את הכוכב שלה לחודשיים וחצי באמצע העונה. אבל דראגיץ' הוכיח שגם הוא סופרסטאר ואוסף שחקני המשנה המלהיבים שסביבו לא נתנו לשמש לשקוע.
מקום ראשון - גרג פופוביץ': עם כל האהבה לסיפור של הורנסק ופיניקס, ועם כל הכבוד לנטייה ללכת עם האנדרדוג בתואר הזה, יש דרך לתת את התואר למישהו חוץ מפופ? סן אנטוניו שלטה בעונה הרגילה הזאת, בעיקר בחצי השני, למרות שגם טוני פרקר וגם טים דאנקן היו בהילוך שלישי ולמרות שכל שחקן חשוב היה פצוע לתקופה מסוימת. בעולם המקביל של פופ זה לא משנה אם אתה דאנקן, פטי מילס, ג'ף איירס או טוואטחה, ברגע שאתה שם חולצה של הספרס אתה הופך להיות שחקן כדורסל מצוין. וכל זה עוד לפני שמדברים על ההתאוששות הקלילה מטראומת הגמר.
שחקן ההגנה
כמעט נכנסו
דיאנדרה ג'ורדן, אנדרה דראמונד ואנתוני דיוויס - המספרים האישיים נהדרים, אבל יש עוד עבודה בדרך להפוך לעוגן הגנתי בליגה של המובילים בתחום.
דוויט הווארד - עדיין לא מועמד בכיר, אבל לפחות חזר לדיון.
טים דאנקן - בשקט, בלי ששמים לב שהוא קיים, עוד עונה הגנתית משובחת לאוסף.
אנדרה איגודלה ואנדרו בוגוט - גולדן סטייט שלישית בליגה ביעילות הגנתית, אתם יכולים להיות בטוחים שזה לא קרה באשמת שלושת השחקנים האחרים בחמישייה.
סרג' איבקה - הולך ומשפר את קבלת ההחלטות בהגנה ויודע להשתמש נכון יותר באלמנט ההרתעה שלו.
מקום שלישי - פול ג'ורג': הבולט בין שחקני החוץ, מהבודדים שניתן לטעון לגביהם שכיף לראות אותם שומרים על פיק נ' רול. מאפשר לפייסרס לא להביא עזרה על הכוכב של היריבה, לכן יש לו חלק משמעותי מאוד בהגנה הקבוצתית שבתמונה הכללית היא עדיין הטובה בליגה. חוץ מהגנה אישית, הוא מבצע את תפקידי העזרה בצורה מושלמת.
מקום שני - רוי היברט: אחרי החצי הראשון המדהים, משהו יוצא דופן צריך היה לקרות כדי לנשל אותו מתואר שחקן ההגנה. המשהו הזה קרה, כנראה לא רק בדירוג שלי. הנפילה הגדולה יותר של היברט בחצי השני הייתה בהתקפה, אבל גם בהגנה היו לו ימים רעים, ירידה ברמת קבלת ההחלטות ומספר יריבים שהקשו עליו. אחד השחקנים המסקרנים לקראת הפלייאוף.
מקום ראשון - ג'ואקים נואה: כן, שוב הוא. שיקגו תסיים את העונה במקום השני ביעילות הגנתית, לא רחוקה מהפייסרס. ההבדל בין השתיים הוא שבאינדיאנה כל שחקן תותח הגנתי בזמן שנואה משחק בחמישייה עם קרלוס בוזר ומייק דנליבי. הוא לא מרתיע בצבע כמו היברט וקשה לו עם שחקנים גדולים פיזית, אבל המיקום שלו בצבע השנה הוא ברמה של הגדולים ביותר ויש לו יתרון על סנטרים סטנדרטיים בכך שהוא מסוגל להסתדר עם שחקני חוץ בחילוף אוטומטי. אך בכל מקרה, הסיבה המרכזית שהוא יזכה בתואר היא המנהיגות שלו, היכולת לסחוף את כל השאר לטירוף ההגנתי המפורסם של שיקגו. הוא הנציג של תיבודו על הפרקט וברמת המנהיגות הוא בדיוק מה שהיה חסר לאינדיאנה בחודשים האחרונים.
רוקי העונה
כמעט נכנסו
גורגי דיאנג - במחזור כל כך חלש גם חודש מוצלח בגרבג' טיים של הסנטר של מינסוטה מספיק בשביל אזכור.
מייסון פלאמלי - תפס לעצמו מקום ברוטציה העמוסה של ברוקלין, חלף על פניו האח הגדול בדירוג הפלאמלים ועשוי להיות הרוקי היחיד עם משמעות בפלייאוף.
טים הארדוויי ג'וניור - הדבר הטוב היחיד שהניקס ייקחו מהעונה הזאת. הבן של היה שחקן רוטציה יעיל בחלקים לא מבוטלים מהעונה.
מקום שלישי - טריי ברק: בסיכומי האמצע הוא נאבק על מקום ראשון, אבל אחוזי קליעה נוראיים לא אפשרו לפוינט גארד של יוטה לבצע צעד נוסף קדימה בחצי השני. היתרון הגדול שלו הוא יחס אסיסטים/איבודים של 1:3.1 (5.6 אסיסטים על 1.8 איבודים), נתון נפלא לרוקי שמדרג אותו שביעי בכל הליגה. כשהוא יראה את ה-40 אחוזים מלמעלה הוא יהיה רכז יעיל.
מקום שני - ויקטור אולדיפו: בעונה שבה הכול הולך הפוך מבחינת הרוקיס, טבעי שגם קללת הבחירה השנייה תעבוד הפוך- כולם מסביב גרועים חוץ ממנו. אולדיפו נראה כמו הפוטנציאל המעניין ביותר במחזור, כמו קומבו גארד שיכול לעשות באמת הכול. השתפר קצת בחצי השני של העונה, לא מספיק בשביל להיות רוקי העונה אבל מספיק כדי לסמן אותו בתור מישהו ששווה לעקוב אחריו.
מקום ראשון - מייקל קרטר וויליאמס: מזל טוב, MCW, אתה המצטיין במחזור הרוקיס החלש ביותר שראינו זה שנים ארוכות. המספרים המרכזיים נראים כאלה ששייכים לרוקי עונה לגיטימי- 16.6 נקודות, 6.1 ריבאונדים, 6.3 אסיסטים ו-1.9 חטיפות, אבל האחוזים איומים מכל הטווחים, הוא איבד 3.6 כדורים ואסור לשכוח שפילדלפיה שיחקה בקצב מטורף, הכי מהיר שנראה בליגה בשנים האחרונות, מה שניפח את המספרים של כל המעורבים. קרטר וויליאמס זוכה בתואר בעיקר בזכות פתיחת העונה הנהדרת בה הוביל את פילדלפיה לניצחונות שעלו לה באיבוד המקום האחרון בליגה. בהמשך האחוזים צנחו, האיבודים עלו והיה לו חלק ברצף 26 ההפסדים שהשווה את שיא כל הזמנים, אבל לאף אחד לא מגיע יותר ממנו.
השחקן השישי
כמעט נכנסו
וינס קרטר - פתח רע אבל בחצי השני הוא אחד השחקנים החשובים ביותר של דאלאס ואם הטקסנים ישתחלו לפלייאוף יהיה לו חלק חשוב בכך.
ניק יאנג ורודני סטאקי - שני המרשימים יותר מבין המחליפים הבולטים בנמושות. בעיקר יאנג שקלע 18.5 נקודות למשחק ב-50 משחקים מהספסל (דווקא משחקי החמישייה הורידו לו את הממוצע). זה ירשים יותר כשזה יקרה בקבוצה רצינית.
המוריסים - למי שתוהה, ג'רלד גרין לא יכול להתחרות כאן כי היו לו יותר מדי משחקים בהרכב. אז את הספסל הנפלא של פיניקס ייצגו ביחד צמד התאומים שכמעט כל משחק לפחות אחד מהם הופיע. מרקיף היה המרשים יותר, אבל גם למרכוס היו את הימים שלו.
רג'י ג'קסון - הוא רק בקושי אושר להשתתף, אז חייבים להשחיל אותו לכאן. הפתיע לטובה גם כשהחליף את ווסטברוק בחמישייה וגם כשעלה מהספסל.
די ג'יי אוגוסטין - לשיקאגו יש רק שני שחקנים ראויים על הספסל, אבל שניהם עושים עבודה גדולה. אוגוסטין הגיע משום מקום וכבר נראה שחקן גמור, דווקא אצל תיבודו הפוינט גארד הזריז מצא את הייעוד שלו.
מקום שלישי - ג'מאל קרופורד: צפוף מאוד בין שלושת הראשונים, כל אחד מהם הוא מועמד לגיטימי לגמרי. ג'מאל עשה מה שג'מאל עושה- קלע הרבה נקודות עם לא מעט שלשות וזריקות מקו העונשין. במשחקים בהם עלה מהספסל קלע 17.6 נקודות ובלא מעט משחקים היה אחד השחקנים החשובים ביותר של הקליפרס. סיבה מרכזית שהוא רק שלישי היא שהוא שיחק רק 44 משחקים כמחליף.
מקום שני - טאג' גיבסון: המנצח אצל כמה פרשנים בכירים, אל תופתעו אם התואר ילך אליו. קיבל השנה יותר דקות והיה ללא ספק הפאוור פורוורד הטוב יותר של שיקאגו. שחקן יעיל מאוד עם יד נהדרת מחצי מרחק והגנה איכותית שיכול וצריך לפתוח בחמישייה של קבוצה טובה. הוא לא ראשון אצלי כי הוא לא שחקן שישי קלאסי, כזה שעולה מהספסל ומשנה משחקים, אלא פשוט שחקן משלים טוב מאוד שמשום מה עולה מהספסל.
מקום ראשון - מאנו ג'ינובילי: בגיל 36 למאנו יש עוד מה להציע. 12.4 נקודות ו-4.4 אסיסטים למשחק לא נשמעים עד כדי כך מרשימים, אבל ג'ינובילי מכניס תנופה חדשה במקרים שצריך, מפעיל חברים, מוסר את המסירות האלה שאף אחד אחר לא מסוגל, לוקח אחריות ברגעים חשובים ובגדול עושה את הדברים שהוא תמיד היה עושה רק במנות מעט מוקטנות ובפחות מ-23 דקות למשחק. הנתון שמעיד על האיכות שלו השנה הוא שהוא מדורג 25 בליגה במדד היעילות. לעומת שנים קודמות, הפעם גם ברור לגמרי למה נכון יותר שהוא עולה מהספסל. כמו בכל דבר שהוא עושה, הוא גם לא השחקן השישי הסטנדרטי אלא מצא פרשנות ייחודית לתפקיד. בכל מקרה הוא מבצע אותו נהדר.
השחקן המשתפר
כמעט נכנסו
אנתוני דייויס - בשבילו אני מוכן לוותר לרגע על החוק ששחקני שנה שנייה לא נכנסים.
ג'ואקים נואה - כי עברו כבר משהו כמו 1,000 מילה בלי שהזכרתי אותו.
בלייק גריפין ודמרקוס קאזינס - הם אפילו לא בחמישייה הפותחת שלי למרות שעשו את הקפיצה לליגת הסופרסטארים? זאת הייתה עונה נהדרת לשחקנים משתפרים.
דמאר דרוזן - מרודי גיי לעניים הוא הפך השנה לשחקן הרבה יותר שלם והרבה יותר יעיל, שחקן שבהחלט יכול להיות הסקורר המוביל בקבוצה מצליחה.
ג'ראלד גרין - הסיפור שלו מורכב יותר מכזה של שחקן משתפר, קריירה עמוסת עליות וירידות שכללה היפלטות מהליגה וחזרה בגדול. אבל השנה הייתה המרשימה ביותר בקריירה שלו, כשהוא מתחמם הוא לוהט.
מקום שלישי - לאנס סטיבנסון: בתוך הבלגאן של אינדיאנה גם הוא נרגע קצת, אבל ממש לא התרסק כמו אחרים. זו הייתה שנת הפריצה של סטיבנסון שאחרי שנתיים רעות ואחת פושרת הפך פתאום למועמד לגיטימי לאולסטאר, למשאבת ריבאונדים ולמוסר נהדר. אינדיאנה תצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לשמור עליו בקיץ.
מקום שני - דיאנדרה ג'ורדן: עד השנה הוא נראה כמו מקרה די אבוד, כמו סנטר אתלטי שלעולם לא יצליח להבין איך לתרגם את הפוטנציאל ליכולת, לשחקן שלא ניתן להשתמש בו במאני טיים ולשחקן הגנה מאכזב. כל זה השתנה השנה. דיאנדרה הפך למפלצת שהוא אמור להיות ולאחד הסנטרים היעילים ב-NBA, הוא גם הפך לריבאונדר המוביל בליגה לאחר שכמעט הכפיל את הכמות מהעונה שעברה ולאחד החוסמים הבכירים.
מקום ראשון - גוראן דראגיץ': לעומת אחרים, הוא קפץ שתי ליגות ביחד השנה והפך מעוד פוינט גארד בליגה לסופרסטאר לכל דבר. בעונה שעברה הוא קלע 14.7 נקודות ב-44.3 אחוזים מהשדה ו-31.9 אחוזים משלוש, השנה הוא זינק ל-20.5 נקודות ב-50.9 אחוזים מהשדה ו-41.9 אחוזים משלוש. לא כל יום ולא כל עונה תראו שחקן שגם לוקח הרבה יותר על עצמו וגם הופך להיות הרבה יותר יעיל. כשאריק בלדסו היה פצוע דראגיץ' הבהיר שיש לו הילוך נוסף להעלות. בגיל 27, הרכז הסלובני הפך פתאום לאחד השמות החמים ב-NBA.
השחקן המאכזב
כמעט נכנסו
דרון וויליאמס - ברוקלין עוד הצליחה להתאושש ברמה הקבוצתית, אבל דרון הבהיר שעד להודעה חדשה לא ניתן להתייחס אליו כפוינט גארד מוביל בליגה.
לארי סנדרס - בקושי שיחק, וזה בדיוק העניין. אחרי עונת הפריצה שלו קיבל חוזה גדול ומיד התחיל לעשות בעיות. עכשיו מתחילים לפחד במילווקי שהשיא שלו כבר מאחוריו.
מקום שלישי - כל מחזור הרוקיס: הזהירו אותנו שהוא לא מהמבריקים, אבל אף אחד לא היה מוכן למחזור 2013. אולי עוד ייצאו משם כמה שחקנים ראויים, בינתיים הרוב הגדול לא שייכים לרמות האלה. הבחירה הראשונה אנתוני בנט היה אחד השחקנים הכי פחות יעילים ב-NBA, רוב השחקנים מהטופ 10 לא הצליחו להשתלב או ששיחקו רע מאוד בנמושות, כמעט כולם קלעו באחוזים איומים ואף אחד לא נראה כמו אולסטאר פוטנציאלי עדיין.
מקום שני - קיירי אירווינג: הוא התחיל את העונה כאחד השמות החמים, כשחקן שאמור לבצע את קפיצת העונה השלישית סטייל דרק רוז ולהפוך לאחד הכוכבים הגדולים בליגה. הוא מסיים אותה עם השוואות לסטיב פרנסיס על תקן ההוא שהתחיל נהדר ובמקום להתקדם רק נחלש כל שנה. המספרים האישיים יחסית התייצבו, אבל חוסר היכולת שלו להוציא את קליבלנד מרשימת הנמושות מתחיל להטריד.
מקום ראשון - ג'וש סמית': הנסיבות המקלות הן שדטרויט התעקשה לא לשנות את הסיטואציה בה שלושת השחקנים המובילים שלה הם שחקני פנים, לתקוע את ג'וש כסמול פורוורד וכך לפתות אותו לזרוק מבחוץ. לצערו ולצערם, הוא לא עמד בפיתוי. התוצאה היא שהפיסטונס החתימו על חוזה מקסימום לארבע שנים שחקן שמדורג 318 מתוך 338 שחקנים בליגה באחוזי קליעה משוקללים. אוהדי דטרויט כבר ויתרו על האפשרות שסמית' יהיה השחקן שיעלה אותם רמה, עכשיו הם בעיקר מקווים שהוא יהיה שחקן NBA לגיטימי ולא עוד צ'ארלי וילאנובה.
