השאלה שמעסיקה את רוב אוהדי ה-NBA כרגע היא מה קורה לאינדיאנה והאם היא תצא מזה ותגיע מוכנה לפלייאוף. השאלה שמעסיקה את רוב עיתונאי ה-NBA כרגע היא איך, לעזאזל, מדרגים את השחקנים של אינדיאנה בסיכומי העונה הרגילה. האם החצי הראשון חשוב פחות מהחצי השני? האם ניתן להתעלם לרגע מחודשיים איומים?
לדילמות הרגילות של היחס הראוי לפציעות ולהצלחה קבוצתית בדירוגים, מצטרפת השנה חוסר יציבות של לא מעט קבוצות ושחקנים. אינדיאנה היא מקרה הקיצון והיא תמשיך להטריד אותנו גם בחלוקת שאר התארים מחר. היום זה הזמן לדרג את 20 הגדולים במרוץ ה-MVP שכולל את אחת התחרויות הצמודות והדילמות המורכבות ביותר שנתקלתי בהן. אני מתכוון, כמובן, לקרב המטורף על המקום השלישי. את זהות שני הראשונים אתם כבר יודעים, ונדמה לי שגם את הסדר שלהם.
להכניס קצת בלגן בבלגן: מי יהיה האקס פקטור בפלייאוף?
גואל אמביד עוזב את קנזס, ייבחר 1 בדראפט?
כמעט נכנסו
רוי היברט: עוד לא התחלנו וכבר דילמה מבית הפייסרס. היה בעשירייה הראשונה בדירוג האמצע, התרסק לחלוטין בחצי השני. הקרב האמיתי שלו הוא על תואר שחקן ההגנה.
דמיאן לילארד: עונת סופמור יפה למספר 2 של פורטלנד, קצת יותר יציבות והגנה והוא יכול להתקדם עוד קצת.
פול מילסאפ: מי צריך את ג'וש סמית' כשאפשר לקבל שחקן יעיל יותר בשליש מחיר? מילסאפ כנראה יצליח להשאיר את אטלנטה בפלייאוף למרות הפציעה של אל הורפורד.
מייק קונלי ומארק גאסול: הראשון בעונה טובה ויציבה, השני חזר מפציעה באמצע העונה וייצב את ההגנה. ציפינו לקצת יותר מממפיס אז לא מגיע להם יותר מזה.
דוויין וייד וראסל ווסטברוק: ככה בשקט מספרי 2 של שני הגדולים יסיימו את העונה עם כמות דומה של משחקים, וייד צבר עוד ועוד היעדרויות והגיע עד ל-30 משחקים בחוץ. כשהם שיחקו הם היו ברמה של טופ 15, אבל ההיעדרויות הרבות השאירו אותם בחוץ.
דמרקוס קאזינס: הכי קרוב להיכנס. יש שחקנים בתוך ה-20 שלא יהיו בפלייאוף, אבל העונה האישית הנהדרת של דמרקוס לא תספיק אפילו ל-30 ניצחונות עבור הקינגס וזה כבר מוגזם.
מקומות 11-20
20. אל ג'פרסון: איכשהו, השילוב בין שחקן שכל הקריירה היה בקבוצות מפסידות לשארלוט נגמר במקום בפלייאוף ואפילו קרב על המקום השישי. איכשהו, קבוצה שאל ג'פרסון הוא הסנטר שלה מדורגת שישית ביעילות הגנתית. ב-2014 הוא מספק 24 נקודות ו-11 ריבאונדים למשחק. יכול להיות שביג אל מצא את הבית שלו?
19. קייל לאורי: טורונטו היא אחת מהפתעות העונה, קבוצה שהתחברה ויצרה תלכיד סולידי ומוצלח ששמר על יציבות מאז שרודי גיי עזב את קנדה. דמאר דרוזן כמעט נכנס לכמעט נכנסו, אבל הכוכב האמיתי של הראפטורס השנה הוא הפוינט גארד לאורי שסיפק 17.6 נקודות, 7.6 אסיסטים ו-2.3 שלשות למשחק. מי זוכר עכשיו שרגע אחרי הטרייד על גיי הוא כמעט עבר לניקס.
18. אנתוני דייויס: כדי להיכנס לטופ 20 כשאתה משחק בקבוצה של 32 ניצחונות ומפסיד 15 משחקים בגלל פציעות אתה צריך להיות הפוטנציאל הכי גדול שהגיע ל-NBA מאז קווין דוראנט. סיים עונה של 20 ו-10 עם 2.8 גגות ואחוזי שדה ועונשין טובים כשרק לפני חודש הגיע לגיל בו מותר לו לשתות. מסוגל להפוך לשחקן ההגנה הטוב בליגה תוך שהוא קולע 25 נקודות למשחק, רק שיידעו לבנות סביבו קבוצה ראויה בניו אורלינס.
17. כרמלו אנתוני: ברמה האישית המספרים של סגן מלך הסלים דומים מאוד לאלה של העונה שעברה ואפילו חל שיפור ברוב הקטגוריות, ברמה הקבוצתית התרסקות מוחלטת. אבל זה מלו - הוא לא מנהיג, הוא לא תלוי באחרים והם לא תלויים בו. מה שהוא כן זה סקורר אדיר שיכול להיות השחקן הטוב ביותר בקבוצה חזקה שבנויה נכון סביבו. פיל ג'קסון- לטיפולך.
16. ג'ון וול: אחרי שלוש שנים לא יציבות, בעונה הרביעית שלו וול נראה כמו פרנצ'ייז פלייר. הוא מוביל את וושינגטון לפלייאוף עם כמעט 20 נקודות ו-9 אסיסטים למשחק, תחום המומחיות שלו הוא מסירות לשלשות מהפינה ששחקני הכנף של הוויזארדס נהנו מהן לכל אורך העונה. הוסיף לרפרטואר קליעה משלוש, אבל יצטרך לשפר את הקליעה מכדרור כדי להצטרף לליגה של הפוינט גארדים הגדולים באמת.
15. דווייט הווארד: סופרמן חוזר. אחרי שנתיים רעות, הווארד נראה שוב כמו סנטר דומיננטי בשני צדי הפרקט. זו לא הייתה השלמות ההגנתית של תקופת השיא באורלנדו, אבל הוא בהחלט חזר להיות סנטר הגנתי מוביל. בהתקפה, לאחר פתיחה מהוססת משחק הפוסט שלו חזר לעבוד והוסיף לרוקטס ממד שהיה חסר להם. לא שיחק בשבועות האחרונים, אבל אמור לחזור לפלייאוף למבחן האמיתי של הקאמבק.
13+14. טים דאנקן וטוני פארקר: מה עושים עם סן אנטוניו בדירוג הזה? אפשר באותה מידה להחליט שבמקום השלישי נמצא שחקן רנדומלי של הספרס או לא לדרג אף אחד מהם. בחרתי במקום טוב אמצע. לא דאנקן ובטח לא פארקר היו השנה ברמה של העונה שעברה, שניהם גם שיחקו פחות מ-30 דקות, אבל זה לא הפריע לחבורת פופ להשתלט על הליגה. גם קאווי לאונרד של החודש וחצי האחרונים זה שחקן טופ 15, אבל לפני זה הוא לא היה קרוב ליכולת הזאת.
12. דירק נוביצקי: בגיל 35, ואחרי שעבר פציעה לא פשוטה בעונה שעברה, הגרמני סיפק עוד עונה איכותית לאוסף והצ'ופר שלו היה כניסה לרשימת עשרת הקלעים הגדולים בכל הזמנים. הוא קלע 21.6 נקודות למשחק בפחות מ-33 דקות ובשקט הגיע למרחק של עשיריות בודדות בכל טווח מעונה של 50,40,90. אבל אם דאלאס לא תהיה בפלייאוף זה יקרה בגלל חולשת ההגנה, וגם לרגליים הזקנות של נוביצקי יש חלק בכך.
11. קווין לאב: הוא בטוח לא יהיה בפלייאוף והגיע לשלב בו זה כבר מתחיל להטריד. לאב מספק מספרים אישיים של מועמד ל-MVP, אבל שוב זה לא בא לידי ביטוי בהצלחה קבוצתית. גם במקרה הזה לחולשה שלו בהגנה יש חלק בכך. למרות זאת, זו הייתה עונה מרהיבה של הפאוור פורוורד המגוון שסיפק 25.8 נקודות, 2.4 שלשות, 7.9 הליכות לקו העונשין ב-82 אחוזים, 12.5 ריבאונדים ו-4.4 אסיסטים למשחק. העובדה שהוא לא בטופ 10 היא מחמאה לכל מי שכן נמצא שם.
מקומות 3-10
10. גוראן דראגיץ': עונה חלומית לפוינט גארד הסלובני, שבעקבות ההחתמה של אריק בלדסו היה בכלל אמור להיות מחליף ומועמד קבוע לטרייד באחת מנמושות הליגה. אבל ג'ף הורנסק החליט להמר על שני פוינט גארדים בחמישייה, ראה כי טוב והניצחונות זרמו בלי שאף אחד ציפה להם. כאשר בלדסו נפצע והחמיץ חודשיים וחצי דראגיץ' העלה את הרמה שלו ונראה כמו פרנצ'ייז פלייר אמיתי עם כמה הצגות גדולות. בתמונה הגדולה, סיפק ממוצעים של כ-20 נקודות ו-6 אסיסטים באחוזים נהדרים - כמעט 51 אחוזים מהשדה ו-41 אחוזים משלוש. העלייה שלו לקליעה מכדרור שייכת לליגה של הגדולים. הוא הסיבה המרכזית לכך שפיניקס נשארה בתמונת הפלייאוף למרות שבכמה וכמה הזדמנויות נדמה היה שהם בדרך למטה, רק שלא יפספסו ברגע האחרון.
9. בלייק גריפין: הגענו אל טריטוריית המועמדים הלגיטימיים לגמרי למקום שלישי ואל שחקן שברוב המקומות ידורג גבוה יותר. זה השלב בו הדירוג נהיה מסובך במיוחד ומכאן והלאה הפערים מינימליים עד לא קיימים. בלייק התחיל את העונה די רגוע, אבל ברגע שכריס פול נפצע לקח אחריות והפך למפלצת שציפינו ממנו להיות מאז עונת הרוקי. גם אחרי שפול חזר גריפין המשיך להפגיז, השיא היה בחודש פברואר אותו הוא סיים עם 30 נקודות למשחק. הממוצע העונתי שלו הוא של 24.1 נקודות, 9.6 ריבאונדים ו-3.8 אסיסטים למשחק. הוא גיוון את היכולות שלו ושיפר את הקליעה מחצי מרחק ומטווחי הביניים, כולל את אחוזי העונשין. אז למה לא יותר גבוה? בעיקר כי הוא עדיין לא השחקן הטוב ביותר בקבוצה שלו, גם אם השחקן הטוב ביותר החמיץ 19 משחקים השנה.
8. סטפן קרי: גולדן סטייט אמורה להגיע ל-50 ניצחונות העונה, אבל ביחס לציפיות שהם יצרו בפלייאוף הקודם זו הייתה עונה מעט מאכזבת. זה בולט עוד יותר כששמים לב שדווקא ההתקפה של החבורה המוכשרת הזאת היא החוליה החלשה יחסית. קרי עשה כל מה שהוא יכול כדי שההתקפה הזאת תהיה איכותית - 23.5 נקודות עם 3.2 שלשות ו-8.5 אסיסטים למשחק (על 3.7 איבודים). הנתון המדהים ביותר הוא שהוא קולע ביותר מ-60 אחוזי קליעה משוקללים למרות שהוא לוקח יותר מ-10 זריקות למשחק בעלייה לקליעה מכדרור, שזו הזריקה הקשה ביותר בכדורסל. לקראת הפלייאוף, נדמה לי שקרי הוא השחקן שאף אחת מהגדולות לא רוצה להיתקל בו בסיבוב הראשון, לפרטים ניתן לפנות לג'ורג' קארל.
7. ג'יימס הארדן: האיש והזקן התחיל את העונה בגמגום יחסי, אבל איפס את הידית ובסופו של דבר משחזר כמעט במדויק את מספרי העונה שעברה - 25.3 נקודות, 2.4 שלשות, 9 הליכות לקו העונשין ב-86.5 אחוזים, 5.9 אסיסטים וגם 3.6 איבודים. הנוכחות של דוויט הווארד כסנטר שדורש כדור בפוסט ממש לא הפריעה לו ושניהם סיפקו מספרים התקפיים מרשימים. מאז האולסטאר המספרים הם כבר של 27.8 נקודות, 3.1 שלשות ביותר מ-40 אחוזים ו-7 אסיסטים למשחק, כך שלא יהיה מופרך לטעון שהוא מגיע לפלייאוף בכושר הטוב בקריירה. הפעם הוא גם מגיע עם קבוצה שמרגישה שהיא יכולה ללכת רחוק, מה שאומר שגם הציפיות יהיו בהתאם.
6. למרקוס אולדרידג': לא רק אינדיאנה צנחה בחצי השני של העונה, גם פורטלנד היא כבר ממש לא הקונטנדרית המסקרנת שהייתה בינואר. למרקוס אמנם החמיץ תשעה משחקים בתקופה הפחות טובה, אבל ההפסדים הגיעו גם איתו והיכולת שלו לא הייתה דומה לזו של החצי הראשון. מכיוון שמדובר בשחקן שהמאפיין הבולט שלו הוא זריקות מחצי מרחק (13 זריקות למשחק, 3 יותר מכרמלו שבמקום השני), הירידה באה לידי ביטוי בעיקר באחוזי הקליעה. כשהידית של למרקוס עובדת, קשה מאוד למנוע ממנו את הזריקה, הוא גם שחקן פוסט אפקטיבי וריבאונדר נהדר (שיאי קריירה של 23.3 נקודות ו-11.1 ריבאונדים). בפלייאוף הוא יצטרך להשתחרר מהתדמית שלו כשחקן יחסית רך, זה לא יהיה קל.
5. פול ג'ורג': למרות הנפילה החדה בחצי השני של העונה, יהיה קשה להתלונן אם הוא ידורג גם במקום השלישי. הסיבה המרכזית היא שלעומת השלושה שלפניו, ג'ורג' הוא לא רק שחקן ההתקפה החשוב ביותר בקבוצה גדולה אלא גם השומר הטוב בליגה מבין שחקני החוץ שבא לעבוד כל ערב. הממוצעים עדיין נראים טוב בזכות החצי הראשון הנהדר - 21.7 נקודות, 2.3 שלשות, 5.8 הליכות לקו ב-86.5 אחוזים, 6.7 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים ו-1.9 חטיפות למשחק. בין אם הירידה נובעת מעייפות או בעיות מחוץ לפרקט, נקווה שאחד השחקנים השלמים בליגה יחזור לעצמו וישחזר את הפלייאוף המדהים מהעונה שעברה.
4. כריס פול: אם הוא לא היה מפסיד 19 משחקים כל סוגיית המקום השלישי הייתה הרבה יותר פשוטה, אבל מדובר בכמעט רבע עונה והקליפרס הסתדרו יפה מאוד בלעדיו. בכל מקרה, זו הייתה אחת העונות הטובות ביותר של הפוינט גארד הטוב בעולם, עונה בה הוא פגש מאמן שיודע לעבוד עם פוינט גארדים דומיננטיים והגיב במספרים שמזכירים את ימי ניו אורלינס- 19.1 נקודות ו-10.7 אסיסטים למשחק. מעבר לזה, החידוש היחיד הוא שהפעם הקבוצה שלו היא קונטנדרית לכל דבר, וכשרוב הגדולות נראות פגיעות זו עשויה להתברר כהזדמנות הטובה ביותר שלו לטבעת.
3. ג'ואקים נואה: אם אין מקום שלישי מובהק, למה לא ללכת עם הלב ולספק הצהרה? נואה אמנם פתח את העונה עם חודש גרוע ושיקגו קרטעה עד שוויתרה על לואל דנג, אבל מאז חזרה הקבוצה הנחושה והלוחמת הזאת שפתאום הסיכוי שתעבור יותר מסיבוב אחד לא נראה מופרך כל כך. ונואה הוא הציר שסביבו כל זה קורה. הוא שחקן ההגנה הכי חשוב, שחקן ההתקפה הכי חשוב, המנהיג והלב של הבולס. מאז 2014, באופן מדהים במיוחד, הוא גם הסנטר המוסר הטוב בליגה ואיכותי בתחום הזה גם בקנה מידה היסטורי. ממוצעים של 12.6 נקודות, 11.2 ריבאונדים, 5.2 אסיסטים ו-1.5 חסימות מספרים רק חלק מהסיפור שלו, גם ארבעה טריפל דאבלים וממוצע של כמעט 7 אסיסטים למשחק מאז האולסטאר. ברור שלא מדובר בשחקן השלישי הכי טוב בעולם וחשוב שוב להדגיש שהוא הרבה יותר קרוב למקום 12 מאשר לשני, אבל אי אפשר שלא להעריך את השחקן שמוציא את המקסימום המוחלט מעצמו ומהקבוצה שבלעדיו באמת לא היה לה מה להציע יותר.
שני הגדולים
2. לברון ג'יימס: אפילו הוא כבר סוג של הודה שהשנה יש מישהו שמגיע לו יותר. זו לא הייתה אחת העונות הרגילות הטובות ביותר של קינג ג'יימס, מיאמי באופן כללי התייחסה לעונה הרגילה כמטלה שצריך לסיים, אבל זו כן הייתה עוד עונה גדולה לאוסף וכזו שבקלות יכולה הייתה להסתיים עם תואר MVP אלמלא ההתעלות של ההוא שתיכף נדבר עליו. בכל הקשור לאחוזי קליעה זו כן הייתה העונה הטובה בקריירה של לברון - 56.9 אחוזים, מספר בלתי נתפס לשחקן שזורק כ-4 שלשות ו-4 זריקות מחצי מרחק כל משחק. בשאר התחומים זו הייתה עונה מינורית בקנה המידה שלו - 27 נקודות, 6.9 ריבאונדים ו-6.4 אסיסטים למשחק. הנתון שמעיד יותר מהאחרים על כך שלברון שמר על עצמו השנה הוא שהוא הפסיק לחסום כמעט בכלל. תואר השחקן הטוב בעולם שייך לו עד להודעה חדשה, אבל בעונת 2013/14 היה שחקן אחד בעל ערך רב יותר לקבוצה שלו.
MVP - קווין דוראנט
צריך היה משהו מיוחד כדי לנשל את לברון מכס המלכות של העונה הרגילה, מהתואר בו זכה ארבע פעמים בחמש השנים האחרונות. דוראנט הביא את המשהו המיוחד הזה עם עונה מופלאה. הממוצעים הם של 32 נקודות, 7.5 ריבאונדים ו-5.5 אסיסטים עם 50.1 אחוזים מהשדה, 40.1 אחוזים מהשלוש ו-10 ביקורים בקו העונשין בהם דייק ב-87.5 אחוזים. דוראנט הוכיח שהוא מסתדר גם ללא ראסל ווסטברוק והתקופה הטובה ביותר של הת'אנדר הייתה במהלך הפציעה של ראסל, תקופה בה דוראנט היה בלתי עציר לחלוטין וסיפק כמה הצגות אדירות. הוא כבר מזמן הרבה יותר מסקורר והשנה הוכיח זאת יותר מתמיד, הוא שיפר מאוד את קבלת ההחלטות ותוך שלוש שנים הכפיל את כמות האסיסטים שלו בלי להגדיל משמעותית את כמות האיבודים, גם ההגנה האישית כבר שייכת לרמות הגבוהות ביותר ומצטרפת לחלק שלו בהגנה הקבוצתית הנהדרת של OKC. למרות הפציעה של ווסטברוק וכמה אחרות, אוקלהומה סיטי תסיים את העונה עם המאזן השני בליגה ונראית כמו מועמדת רצינית ללכת עד הסוף. מיותר לציין מה הגורם העיקרי לכך.
