1. בשנת 1982, כשגרתי עם משפחתי ביוון, לקח אותי אבא שלי לראות את מכבי תל אביב מול פנאתינייקוס באתונה. אני לא זוכר יותר מדי מהגילאים הללו, אבל לראות את ארל וויליאמס הגדול חוטף מטבע, זורק כדור ליציע ומנסה לעקור לאוהדי פאו תמימים (סתם, אין כאלה) את הלבלב אני זוכר. ארל וויליאמס הוא אחד הזרים המזוהים ביותר עם מכבי תל אביב בכל הזמנים, לאחר ארבע עונות מוצלחות וסוערות בצהוב כחול. ואם יש זר מההיסטוריה של מכבי תל אביב אותו מזכיר ביג סופו, זה ארל. גם ברמת הדומיננטיות על המגרש, גם בכל הנוגע לאופיו המאתגר. ולא בהכרח בגלל הנסיונות להוציא להורג אוהדים, אלא בעיקר בשל הקושי של הקבוצה להניע את שניהם, כל אחד על שיגיונותיו, הפרעותיו וגינוניו.
צפו: שחורציאניטיס ניסה להכות אוהד הפועל ת"א ביציע בהדר יוסף
בלאט ומזרחי מגבים את שחורציאניטיס: "לכם זה לא חורה לאזניים?"
"אם זה היה שחקן של הפועל, הוא היה מבלה את הלילה במעצר
את המשחק אמש מול הפועל תל אביב סיים היווני הגדול עם 0 כדורים חוזרים בהגנה, 0 כדורים חוזרים בהתקפה אבל כן הצליח לחזור מהמנהרה שמובילה לחדר ההלבשה כדי לייצר סצנת סיום בלתי נשכחת. ועכשיו, כנהוג אצלנו, זה בדיוק הזמן למניפולטורים וצדקנים בגרוש, משני הצדדים, להתחיל לערבב את הבלנדר. כמתוך רפלקס מותנה. וכולם הרי צודקים. צודק מי שאומר שהקהל של הפועל תל אביב יכול להיות מרשים ומרגש, אבל במקביל הוא גם דוחה, אלים ונטול בושה. יכול להיות שהפסיקו שם לשיר שירים שלקוחים הישר ממצעד הפזמונים הגרמני שנת 1939, אבל רמת האלימות המילולית שם עדיין מגעילה. צודק כמובן גם מי שאומר שאין שום תירוץ להתנהגותו של סופו, שצריך לעמוד לדין ולשלם את המחיר על פעולה מוטרפת, מסוכנת ומסכנת. תזוזה שונה בכמה סנטימטרים, והתוצאה של האירוע הזה הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין.
סופו צריך לעמוד לדין ולשלם את המחיר, והמחיר צריך להיות הרחקה מלא מעט משחקים. לא לכל הקריירה ולא עד סוף העונה. למה? כי ענישה בסופו של יום היא עניין תוצאתי. היה יכול להיות גרוע יותר אבל לא היה. והקהל של הפועל? כל תוצאה מבחינתם תהיה בבחינת WIN-WIN. איך שלא תהיה התוצאה הסופית, הם גם ירגישו שדופקים אותם, גם ימשיכו לספר לעצמם כמה הם נפלאים ונאורים וגם ימציאו דרכים יצירתיות לייצר פרובוקציות חדשות.
2. היה גם משחק בהדר יוסף, לא? על בעיות הזרים של הפועל תל אביב נכתב כבר רבות. סאגת כמעט-החלפות הזרים האדומים התארכה והפכה לפארסה די מרשימה. לאחר שבועות וחודשים רבים, משהתקבלה סוף כל סוף ההחלטה להחתים זר במקומו של וינסנט קאונסיל, התברר שהפארסה רק נמשכת ושקאונסיל, בכלל, הוא זר עדיף על פני האלטרנטיבה. ולמה אנחנו מזכירים את זה? כי בעיות הזרים בהפועל תל אביב ידועות, אבל אתמול שיחקו הזרים של הפועל 100 דקות. כל הארבעה. חמשת הזרים של מכבי תל אביב (מינוס האחים אנדריאה ואנטה ז'יז'יץ') שיחקו 89 דקות. ביחד. גם בגלל שהשילוב בין משחק נרפה של ביג סופו ועוד משחק עצום של טיוס הגבילו את היווני ל-11 דקות בלבד. גם בגלל שהפעולה ההגנתית היחידה (העונה) של אינגלס ארעה לאחר שהמשחק הסתיים וביציע של אוהדי הפועל. תוסיפו עוד משחק כאוטי של ריקי היקמן, ומה שנשאר זה טייריס רייס (שממשיך את המומנטום ממינכן) ודווין סמית'.
במשך שנים על גבי שנים התרגלנו לכך שלמכבי תל אביב יש את הזרים והישראלים הכי טוב בשלולית. בהרבה. העונה דובר לא מעט על אבדן היתרון של הצהובים בגזרת הישראלים ועל כך שיתרונה האיכותי מגיע מהזרים. כנראה שזה לא כך. למכבי תל אביב יש את הישראלי הכי טוב בליגה ובהרבה. מה שקורה עם אלכס טיוס בשבועות האחרונים הוא לא פחות ממרשים. ומפתיע. מעבר לדומיננטיות ההגנתית, ליכולת החסימה ולריבאונד, התרגלנו לסיומות המרשימות של המתאזרח ממצבים של הגש ורוץ לרשת (בדרך כלל אחרי פיק אנד רול). מאחר שסט התרגילים של מכבי מייצר עבורו מרווח גדול מספיק על מנת לעוט לכיוון הטבעת מיד לאחר החסימה ולקבל כדור לנגיחה, נאלצה הפועל אתמול ללכת לחילוף הגנתי כדי לעצור את האלי-הופ. ופתאום, דווקא לאחר החילוף ההגנתי ומהלך אחר מהלך, לוקח טיוס מצבי פוסט אפ, מנצל את המיסמאצ' ומסיים עם הגב לסל. בשתי הידיים. אפילו מכריח את ההגנה האדומה לזרוק לכיוון שלו דאבל-אפ. אם טיוס יוכל להפוך, באופן עקבי, לשחקן שמסוגל לשחק עם הגב לסל, אפילו אם זה רק במצבים של יתרון גובה על שומר נמוך, אז מכבי תהפוך לקבוצה הרבה יותר טובה. מבחינתה של מכבי, גם אם השדרוג הזה יתרחש רק בעונה הבאה דיינו.
לא הפעם הראשונה: צפו בתקריות האלימות הקודמות של שחורציאניטיס
במנהלת גינו את התקיפה של שחורציאניטיס ואת הקללות של האדומים
ובמשחק שקדם לתקרית: מכבי ת"א ניצחה 80:83 את הפועל ת"א
3. זה השבוע השני ברציפות בו קולעת הפועל תל אביב 28 נקודות ברבע הראשון ומפסידה. נדמה שלא-משנה-עד-כמה-מתכוננים-נגדה, הרי שלהגנות היריבות פשוט אין את היכולת לעמוד מול הקצב ורמת ביצוע התרגילים של אדלשטיין בפתיחת משחקים. ככל שמתקדם המשחק, גם נוכח הרוטציה הקצרה שיש לאדומים אבל גם בשל היכולת של היריבות להתאים עצמן בתנועה, הריקוד הופך ליותר איטי ומסורבל. הגנות מתחלפות של מכבי וחילופים הגנתיים על הכדור ועל מסירות האטו את הטמפו בהתקפה של הפועל, ובהיעדר אופציה של שחקן גבוה שיכול לאזן את משחק ההתקפה עם איזשהו פוסטאפ קטן מפעם לפעם, נחנקה ההתקפה של האדומים אט אט. ועדיין, הפועל עמדה במרחק פוזשן וחצי מלנצח את מכבי תל אביב. בפעם השניה העונה. שזה לא פחות ממדהים.
4. אירועי הדרבי מאלצים אותנו לדחוק לפינה את ההצגה המטורפת של מכבי חיפה מול ירושלים שלשום, את הצגת 58 הנקודות במחצית הראשונה ואת התצוגה לפנתאון של דונטה סמית'. לא פשוט לעכל את הקבוצה של דני פרנקו. מצד אחד, היא נמצאת אחרי שני ניצחונות בית ענקיים, כשהקודם על מכבי תל אביב. מצד שני ובניגוד לתצוגה הבינונית בשבוע שעבר, נתנו הירוקים וואחד תצוגת תכלית והציגו לראווה כוח אש בשיעור לו הורגלנו עד כה רק ממכבי וירושלים. את זה שדונטה סמית' הוא השחקן הכי איכותי שיש בליגה שלנו כבר כולם יודעים. ברגע שהקבוצה של דונטה מצליחה להוסיף על האיכויות שכבר יש לה את היכולת לשחק בקצב של מכונת יריה, עם מורן רוט אחד ששולט ומריץ קדימה + יכולות לסיים מקרוב ומרחוק בתנועה (ולחשוב שחיפה השיגה 91 נקודות ב 25% בלבד לשלוש נקודות!), היא נראית כמו סיבה טובה לירושלים ומכבי תל אביב לעשות הכל כדי לסיים במקום הראשון.
5. כשיגיע שלב הסיכומים של העונה ויבחר מאמן העונה, ראוי לתת באותו הטקס אות של כבוד לאלו שהשאירו את ברק נתניה בליגה. קרדיט גדול מגיע ליניב בורגר ולרובי בלינקו, שכל אחד מהם הצליח לייצר 4 נצחונות (אגב, המאזן של בלינקו טוב יותר) מהסגל הכי חלש בשלולית. כל אחד מ-8 הנצחונות של נתניה השנה הפתיע, אגב, ולא רק זה שהושג במשחק בין חבר סיעת עוז באיגוד הכדורסל לבין יושב הראש של אותה הסיעה.