מנצ'סטר יונייטד היא הקבוצה המאכזבת ביותר באירופה השנה. הנתונים ידועים, אך חשוב לחזור עליהם: בשמונה העונות האחרונות, מאז 2005/06, יונייטד סיימה חמש פעמים כאלופה ושלוש פעמים במקום השני בפרמיירליג, כאשר אחוזי ההצלחה שלה בעונות הללו לא נפלו מ-70. כרגע, השדים האדומים ממוקמים במקום השביעי בפרמיירליג עם 56.7 אחוזי הצלחה. צריך מאוד להתאמץ כדי לייחס את השינוי למשהו אחר פרט להשפעה המנטלית של עזיבת אלכס פרגוסון ולחוסר היכולת של דיוויד מויס להיכנס לנעליו באספקט הזה.
במובן מסוים, מטרת המדור הנוכחי היא להשתמש במנצ'סטר יונייטד כמקרה מבחן לשאלה כיצד נראה שינוי פסיכולוגי במספרים. אך יכולת ההכללה מוגבלת. כמו כל קבוצה אחרת, גם יונייטד היא קבוצה ייחודית שנמצאת בסיטואציה מאוד מסוימת, העונה שלה מספרת סיפור אחד על נפילה מנטלית שתיבחן כאן דרך מספרים מסוימים. ככל שיצטברו סיפורים כאלה, ניתן יהיה לגבש אמירה כללית יותר על האופן בו משפיע שינוי פסיכולוגי משמעותי על תפקוד של קבוצה.
חשוב גם לזכור שיש נקודות רלוונטיות הקשורות לצד המקצועי, כאשר על שתיים מהן כדאי להתעכב. הראשונה היא העובדה שרובין ואן פרסי, אחד משני שחקני המפתח ביונייטד, החמיץ כ-40 אחוז ממשחקי הליגה השנה (ויחמיץ עוד בעקבות הפציעה האחרונה) לאחר שבעונה שעברה שיחק בכל המשחקים. בעונה שעברה ההתקפה חיפתה על הגנה שספגה יותר מהרגיל. השנה ההגנה סופגת בדיוק אותו הדבר (1.13 שערים למשחק), אולם כשהכובש המצטיין נעדר מכמעט מחצית מהמשחקים, קשה יותר לחפות על כך.
הנקודה השנייה היא ההעדפה של מויס לתקוף דרך האגפים - זה נחשב לשינוי המקצועי המרכזי שהוא הכניס. מנצ'סטר יונייטד היא הקבוצה שהכי מעט מההתקפות שלה מגיעות דרך האמצע בכל הפרמיירליג השנה (25 אחוזים), בעוד בעונה שעברה היא דורגה שמינית בליגה בקטגוריה הזו. היא גם מבצעת הכי הרבה הגבהות למשחק 28 - שלוש יותר מאשר בעונה שעברה. פרשנים רבים ביקרו את הסגנון הזה של מויס, בעיקר בגלל חוסר ההתאמה שלו לשחקנים כמו חואן מאטה, שינג'י קגאווה וגם וין רוני, שמעדיפים משחק צירופים.
אך הבעיות של יונייטד עמוקות ומשמעותיות הרבה יותר משינוי סגנוני זה או אחר או מפציעה של שחקן מפתח. בחינת המספרים המעניינים של הקבוצה של מויס, בהשוואה לעונות קודמות ולקבוצות אחרות בפרמיירליג, מדגישה כמה נתונים בולטים. קודם אציג אותם ולאחר מכן אעלה השערה לגבי התמונה המצטיירת מהם.
1. הקושי של יונייטד הוא רק מול קבוצות טובות או בינוניות ומעלה. בטבלה מוצגים אחוזי ההצלחה של שבע הראשונות בפרמיירליג מול תשע הגדולות (אל השבע הצטרפו ניוקאסל וסאות'המפטון שבחלקים נרחבים מהעונה היו בצמרת הנמוכה ועדיין קרובות יותר ליונייטד מאשר למקום העשירי) ומול הקבוצות במקומות 10-20. ניתן לראות שיונייטד משיגה אחוזי הצלחה טובים (מעל ל-80) מול קבוצות מרכז הטבלה והתחתית, אחוז דומה לגדולות ואף עדיף על זה של חלקן. במשחקים מול תשע הגדולות, לעומת זאת, ההבדלים עצומים. יונייטד לקחה רק 16.7 אחוזים (שישית) מהנקודות האפשריות, כשהבאה בתור אחריה היא טוטנהאם עם 40 אחוזי הצלחה. זה הבדל משמעותי מאוד.
2. מיעוט מבקיעים ומבשלים. העונה של יונייטד מתאפיינת בכך ששחקני הקישור וההגנה מעורבים בהרבה פחות שערים מהרגיל. מעבר לשלושת המבקיעים הבולטים - רוני, ואן פרסי ודני וולבק - כל שאר השחקנים הבקיעו ביחד 14 שערים. מעבר לרוני שבישל 10 שערים, לכל שאר הקבוצה יש 19 בישולים. בעונה שעברה, אם נחליף את וולבק בצ'יצ'וריטו שהיה אז המבקיע השלישי, כל השאר הבקיעו 32 שערים וכולם פרט לרוני בישלו 51 שערים. בעונה שלפני כן ניתן למצוא נתונים כמו 8 שערים ו-10 בישולים של נאני, 6 שערים ו-7 בישולים של אשלי יאנג ו-4 שערים ו-13 בישולים של אנטוניו ולנסיה. כל השלושה עדיין נמצאים בקבוצה, שכאמור מדגישה יותר את משחק האגפים שמתאים להם, אך התפוקה שלהם השנה אפסית. ולא רק הם, אפשר לעבור שחקן שחקן ולראות איך כולם מבקיעים ומבשלים פחות השנה.
3. מיעוט שערים ממצבים נייחים. שחקני יונייטד הבקיעו השנה ממצבים נייחים (פרט לפנדלים) 8 שערים ב-30 מחזורים. בעונה שעברה הם הבקיעו 22 שערים כאלה, 15 מתוכם רק מקרנות. בעונה שלפני כן הם הבקיעו 18 שערים ממצבים נייחים. זה קורה למרות שהאלופה משיגה השנה יותר קרנות למשחק מאשר בעונה שעברה וסוחטת יותר עבירות.
4. קושי בדקות אחרונות. בתקופת אלכס פרגוסון מנצ'סטר יונייטד נחשבה למומחית הדקות האחרונות. המספרים אישרו את זה: בכל אחת מחמש העונות הקודמות היה ליונייטד מאזן שערים חיובי ב-10 הדקות האחרונות בחלק מהן חיובי באופן משמעותי כולל מספר לא מבוטל של שערי ניצחון. השנה, לראשונה בתקופת הזמן המוזכרת לעיל, המאזן של האלופה בעשר הדקות האחרונות של משחקי הפרמיירליג הוא שלילי. וזה עוד לא לוקח בחשבון את שער ההדחה מהגביע בזמן פציעות.
התמונה המצטיירת מהנתונים הללו היא של חבורת שחקנים שכל אחד מהם עושה את העבודה שלו ולא יותר מזה, לא מצליח להביא את האקסטרה. שחקני ההגנה שומרים ומתחילים את הנעת הכדור, שחקני הקישור מעבירים את כובד המשחק מההגנה להתקפה ושחקני ההתקפה יוצרים מצבי הבקעה. הדברים הנוספים שמאפיינים שחקנים של קבוצות גדולות כמעט לא קורים: שחקני ההגנה לא עולים לנגיחה ממצב נייח בתזמון מושלם פעם בכמה שבועות, לשחקני הקישור לא מתלבשת מדי פעם בעיטה מ-25 מטר, הם גם לא מבצעים דריבל לא צפוי, מסירות עומק מבריקות או כדורי רוחב חדים מהרגיל. גם ואן פרסי, שמבקיע בקצב טוב, מסתפק בכך - הרבה פחות בישולים, מסירות מפתח ומסירות באופן כללי ביחס לעונה שעברה. כי זה לא התפקיד שלו. כשנדרש אקסטרה ברמה הקבוצתית, כשצריך להעלות הילוך בדקות האחרונות כדי להשיג תוצאה (תופעה שבעידן פרגוסון ניתן היה לקרוא לה על שם יונייטד), מתברר שהשנה זה הרבה יותר קשה.
מכיוון שעדיין מדובר בחבורת שחקנים שכל אחד מהם טוב עד טוב מאוד בעבודה שלו, זה בדרך כלל מספיק מול יריבות נחותות. מול יריבות חזקות יותר, כשפעמים רבות היריבות מנטרלות אחת את השנייה והמשחקים מוכרעים באותם רגעים בהם שחקן לא צפוי נותן את האקסטרה, יש ליונייטד מעט מאוד מה להציע השנה. ברוב המשחקים האלה הקבוצה של מויס לא מתפרקת, אלא משחקת באופן לא תכליתי. ההגנה הבינונית (בחלק הזה יכול להיות שהבעיה היא כן מקצועית וקשורה לקושי למצוא יורשים ראויים להגנה הגדולה של סוף העשור שעבר) בדרך כלל דואגת לכך שיונייטד גם תספוג ותיאלץ לרדוף אחרי יריבה חזקה.
במילים אחרות, ההשערה שעולה מהנתונים היא שהאופן בו המשבר הפסיכולוגי משפיע על שחקני מנצ'סטר יונייטד הוא בכך שהם נשארים באיזורים הבטוחים שלהם, מסתפקים בלעשות את הדברים שהם טובים בהם בלי לנסות, או בלי להצליח, לעשות יותר מדי מעבר לכך. ניתן לראות בכך שימוש במקצוענות כדרך להקטנת ראש שמאפיינת חוסר ביטחון. נכון לעכשיו, הניסיון לפתור את הבעיה בכלי מקצועי של החתמת שחקן בכיר (חואן מאטה) לא עזר. בקיץ ראשי המועדון יצטרכו להחליט אם נדרשת סבלנות או שצריך שינוי דראסטי. בינתיים, אחוזי ההצלחה מול הקבוצות הבכירות לא מבשרים טובות לקראת הדרבי הערב (שלישי, 21:40, ספורט1 וספורט1 HD) - ובטח לא לקראת באיירן מינכן.
