1. הדרבי התל אביבי שנערך אתמול (שני) בנוקיה היה משחק כדורסל שבו שריקת הפתיחה הייתה גם שריקת הסיום. נאמר זאת כך, יונית: מכבי תל אביב נראתה יוצא מן הכלל. דווקא במשחק אשר בחלקו קלעו הצהובים באחוזים בינוניים ומטה מחוץ לקשת אפשר היה להתרשם מהזרימה והביטחון שמאפיינים את משחק ההתקפה של מכבי, נכון לאמצע חודש מרץ 2014 ובוודאי למשחקי הליגה בשלולית. בקצב וטמפו מוגברים, עם רייס ואוחיון שדוחפים חזק את הכדור קדימה ופנימה, עם האקספלוסיביות של היקמן ובייחוד לנדסברג והפאסון של דווין סמית אה, והיכולת של ה NASTY BOYS בלו את פניני לכבות על היריבה את האור עם איזו שלשה כואבת במיוחד, מכבי נראית בדיוק ברמה שהיא אמורה להיות, כלומר ברמה אחרת לגמרי מקורבנותיה המקומיים והאומללים.
ומשחק ההתקפה מגיע קודם כל מהאינטנסיביות ההגנתית. במשך חלקים נרחבים מהעונה הזאת אלו היו שני הפרמטרים שבהם ואיתם הכניעה דווקא הפועל תל אביב את יריבותיה: קצב ואינטנסיביות. ככל שהעונה מתקדמת ניתן לשים לב ליותר יותר מקרים שבהם הפועל תל אביב נכנעת ליריבות שמפעילות כנגדה דווקא את כלי הנשק שאפיין אותה יותר מכל. ראינו כיצד הפועל חולון, נס ציונה ואחרות מסתכלות לאדומים בלבן של העיניים ובסימנים הכחולים שעל הגפיים. אז מכבי הגיעה אתמול והרימה את הרף עוד יותר, כשהיא מפגינה תשוקה, רעב ורוע. ונראית כמו מכבי תל אביב.
עוד על הדרבי בכדורסל
מכבי תל אביב הביסה את הפועל תל אביב 75:90
גיא גודס מנתח את המפתחות לניצחון הקליל בדרבי
גיא פניני: "כל מה שהיה עם אדלשטיין מאחורי"
סופו נפגע אבל יהיה כשיר לפרטיזן, בלאט על השיטה: דבילי
2. בצד השני של הכביש, מעניין אם כבר מתחילות התהיות האדומות. ארז אדלשטיין חזר וטען השבוע שהקבוצה שלו נמצאת בטופ 4 בזכות ולא צריכה להתנצל על כך. זה נכון. מצד שני, כף הזכות הזו משויכת ליכולת של האדומים לשחק מעבר לתקרת הזכוכית שלה. כי הפועל, ואת זה חשוב לומר חד וברור, לא באמת משתייכת לרמה הזו. לא של מכבי, לא של ירושלים, לא של חיפה ולא אמורה להשתייך גם לרמה של הפועל אילת. ועכשיו, אחרי המלחמה על הכניסה לפלייאוף העליון, מעניין לדעת אם החוויה המפוקפקת שייתכן כי צפויה לה מהווה פרס או עונש. המקום החמישי יכול היה להקנות לאדומים בובה של סיבוב נוסף, עם 6-5 ניצחונות, ביטחון מוגבר ומומנטום שיכול להיות שווה חצי גמר. מצד שני, עת קיימת סכנה ריאלית של 6-5 הפסדים וסדרת רבע גמר שאליה תגיע חבוטה וחבולה.
3. כשהפועל תל אביב מגיעה להיכל נוקיה, גם עם סגל מלא וכשיר וגם כשהיא חסרה ופצועה, היא מצליחה לייצר רמת ערנות ומוכנות אצל יריבתה שאיננה מוכרת במשחקים, נניח, נגד ברק נתניה. ואחרי שאמרנו את זה, אין שום תירוץ או סיבה לשחקנים של אדלשטיין לתת לצהובים לנגב איתם את הפרקט. הרובריקה הכי בולטת בהקשר הזה, מן הסתם, היא ריבאונד ההתקפה של הצהובים. עד כדי כך התעללה מכבי בכל נושא הריבאונד, עד שהכריחה את יריבתה לעבור לאזורית 2-3. לא כי היא מאמינה בהגנה הזאת. לא כי היא מתורגלת בהגנה הזאת. לא כי היא חושבת שהקלעים של מכבי לא יענישו אותה. רק כדי לנסות ולהקטין את הנזק מתחת לסלים. כשהיריבה מגיעה לכמעט 50 אחוז הצלחה בריבאונדים מתחת לסל של היריבה שלה במיוחד כשמדובר ביריבה שזו לא ממש החוזקה שלה, מישהו צריך לחטוף בראש. המועמדים הבכירים והבלתי ראויים מכולם לעניין זה הם ג'סטין הארפר ויונתן שולדרברנד. שני שחקנים טכניים ואיכותיים, שהפגינו רפיסות ועמוד שדרה שאף סי.טי לא יכול לאתר. זאת, כשבצד השני מתייצב שחקן מוגבל בדמות אלכס טיוס ומשמיד אותם התקפה אחר התקפה. פעם ריבאונד התקפה, פעם אחרת גג אימתני ולקינוח דאנק על הפרצוף החתום ועל האמאמא של שולדרברנד.
שתי הערות לסיום: מכבי הציבה אתמול את גיא פניני על טמיר אריאלי. כשאנחנו כותבים הציבה, הכוונה היא שהיא נתנה לו לא לשמור את הגארד הפסיבי. שלשום ראינו דברים דומים בכל הקשור להיעדר ההתייחסות ההגנתית של נס ציונה לגיא לביא מהרצליה. לביא ואריאלי שימשו כשחקנים מובילים בנבחרות הנוער השונות ואמורים, לפחות בתאוריה, להיות משחקני העתיד שלנו. שחקני העתיד? קודם כל תלמדו להבקיע כשאתם חופשיים מול השער.
הערה שניה נוגעת לעניין הזרים. זו השנה השנייה שסאגת הזרים מלווה את כל העונה של האדומים. בשנה שעברה זה נגמר עם האפי אנד ורביעיית זרים לא רעה בכלל, כולל אנתוני גודס שחיזק את הפועל בחלק האחרון של העונה. לא נשפוט על פי משחק ראשון, אבל מתרבים הסימנים לכך שהפעם הסיומת תהיה שמחה הרבה פחות.
4. יממה אחת לפני ומול יריבה חזקה יותר, ראינו מופע דומה של הפועל ירושלים. שבוע לאחר ההפסד הביתי לירוקים, התייצבה חבורה מלאת אנרגיה. ואיכויות. כשהמכונה של גרינברג רצה חלק, היא רצה נהדר. היא תוססת ומרשימה. בהיעדרו של ברייסי רייט שהיה חתום על ההעפלה האדומה לשלב הבא ביורוקאפ, הבליטה הקבוצה שלו שלושה שחקנים מרכזיים. דרווין קיצ'ן, יותם הלפרין וג'וש דאנקן. האחרון עם מופע עונשין בלתי נשכח, האמצעי עם עוד משחק התקפי (והגנתי) חד ואסרטיבי והראשון? הראשון הוא בעל הבית. קל מאוד להתלהב ולהתרשם מיכולת ההתפוצצות ההתקפית של ירושלים, אבל את מירב העניין צריך לרכז סביב ההגנה. רמת האומללות אליה הגיעו במלחה עידו קוז'יקרו ומורן רוט הם לחלוטין בלתי מובנים מאליהם והקרדיט המלא על כך מגיע לגרינברגים. רק לפני שבוע עוד הייתה לנו תקווה שהמאבק העונה יהיה בין שלוש קבוצות. אחרי תצוגות התכלית של המובילה וסגניתה, נראה שהסיכויים לכך קטנים.